הרבה מתשומת הלב התקשורתית במהלך המלחמה הוקדשה ללוחמי המילואים, שחלקם משרתים ברצף מאז 7 באוקטובר ואחרים צברו מעל 200 ואף 300 ימי מילואים לאורך התקופה. מפעם לפעם מוזכרים גם בנות הזוג ובני המשפחה שנותרו מאחור, אבל הקשיים שלהם נותרו לרוב מאחורי הקלעים.
"ממש עם תחילת המלחמה פוטרתי מתפקיד של מנהלת איכות במפעל באזור נהריה", מספרת א', תושבת נהריה, נשואה עם שני ילדים בני 5 ו-10. בן זוגה נמצא בשירות מילואים ברציפות מאז 7 באוקטובר עם הפוגות קצרות. "נשארתי לבד עם ילדים שלא היו עבורם פתרונות והמעסיק טען שהוא לא יכול להעסיק מישהי שלא נוכחת במשרה מלאה. אפילו אחרי הפיטורים, נתבקשתי להגיע לשלושה חודשים נוספים של התראה מוקדמת, למרות שהמצב לא השתנה ולא יכולתי להגיע גם אליהם".
לדברי א', התחושה בציבור היא שהמענקים שהמדינה מעבירה לאנשי המילואים פותרים את כל הבעיות והפערים, אבל האמת רחוקה מכך. "כבר לא מדברים על הכנסה שירדה בחצי כי יש משכורת אחת פחות, אבל יש כל כך הרבה דברים שנוספו: בעיות רגשיות, בעיות זוגיות, קושי לעזוב את הבית אפילו כדי לקנות מצרכים או לזרוק זבל – כי יכולה להיות אזעקה והילדים יהיו לבד בבית"
הפיטורים יצרו פרדוקס שבו מצד אחד א' החלה בחיפוש עבודה, אבל מנגד לא הייתה יכולה להתחייב למשרה מלאה כל עוד בן זוגה במילואים והילדים בבית. לדבריה, נוצר ואקום גדול באחריות של המדינה לסיטואציה שנוצרה סביב משפחות אנשי המילואים. "אם היו מעניקים קורסי הכשרה, למשל בפיתוח עסק מהבית, בניית אתרים או בדיקת תוכנה – זה בוודאי היה עוזר. לפני המלחמה פתחתי עסק קטן של מארזי שי ומיתוג מוצרים, אבל מה שקרה אחר כך גרם לי לזנוח אותו. אם היה סיוע תעסוקתי מהמדינה, יכולתי להחזיר אותו לחיים ולהשתמש בו כמקור פרנסה בזמן הלימודים".
התדרדרות בסטטוס התעסוקתי
הילה קפיטניק (34) נמצאת במצב דומה. היא מתגוררת ברמת גן עם שני ילדיה (בני שנה ותשעה חודשים וארבעה חודשים), בזמן שבן זוגה נמצא בסבב המילואים הרביעי מאז 7 באוקטובר. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה הייתה אמורה להתחיל עבודה חדשה כמנהלת תהליכי שירות לקוחות, אך אז המלחמה שינתה את הכל וקפיטניק קיבלה הודעה שבשל עיצומים היא מפוטרת עוד לפני שעבדה יום אחד.
"מצאתי את עצמי עם תינוקת בלי גן ובלי יכולת לחפש עבודה", מספרת קפיטניק, כל תמהיל החיים שלנו השתנה". בהיעדר אפשרות לעבוד במקצוע שלה, היא מחפשת בימים אלה הסבה מקצועית שתאפשר לה לשלב את האימהות עם תפקיד תפעולי. "הזמן שלי מתבזבז על חיפוש עבודה בזמן שאנחנו חייבים להכניס משכורת. אם המדינה הייתה מציעה לי הכשרה מקצועית שתוביל לתעסוקה, כמו קורס QA, זה היה מדהים עבורי. צריך להבין שזה כמו גלגל: אני לא יכולה להשקיע כסף בקורס שלא יבטיח לי הכנסה, אבל בלי הכנסה אנחנו נכנסים להוצאות גבוהות יותר בגלל הוצאות שקשורות במילואים".
סקר שנערך בפורום נשות המילואים, חשף כי 30% מהמשיבות העידו על התדרדרות בסטטוס התעסוקתי בעקבות שירות המילואים של בן הזוג. "המשפחות האלה, שמהוות אחוד אחד מהאוכלוסייה, נושאות על גבן את המדינה", מסבירה עו"ד שבות רענן, ראש תחום מדיניות בפורום. "הנתונים מדגישים את הקושי של המשפחות למצוא או לחזור לעבודה, כשבמקום לקבל העדפה בזכות ההקרבה שלהן – המילואים הופכים למשקולת של ממש בעולם העבודה".
לדברי שבות, כדי לשפר את המצב חייבים להתבצע צעדים שיתעדפו משרתי מילואים ואת בני ובנות זוגם. "אנחנו מדברים על עדיפות במכרזי כוח אדם וספקים של המדינה, תוכניות הכשרה מקוונות, שיפוי למעסיקים על הוצאות בגין מילואים - ותו תקן למעסיקים המגייסים ומקדמים משפחות מילואים. בנוסף, על משרד העבודה ומשרד הביטחון לוודא כי ההגנות התעסוקתיות שקידמנו משנת 2024 ימשכו ל-2025".
ההעדפה המתקנת לא מספיקה בפני עצמה. כדי לספק מענה הוליסטי, נדרשת אכיפה אפקטיבית של המדינה נגד פיטורים והוצאה לחל"ת של נשות משרתים, העמקת פיצוי לעצמאים ועצמאיות ומתן מענה לתום תקופת הזכאות לדמי אבטלה.
טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121, שמובילה את שותפות "המקפצה" – רשת של 50 ארגונים עסקיים וחברתיים לקידום השקעה בפיתוח תעסוקתי – תומכת בהמלצות של שבות. לדבריה, "בימים בהם נשים רבות מוצאות עצמן מחוץ למעגל העבודה כתוצאה משירות המילואים הממושך של בני זוגן, קריטי שהמדינה תעמוד לצידן ותסייע להן לצאת מהמשבר התעסוקתי". ניר טוענת שהדגש חייב להיות על השמה שתאפשר רכישת כישורים משודרגים והשתלבות בעבודות איכותיות עם ביטחון תעסוקתי ואפשרויות קידום.