המדינה תומכת במלונות – אבל לא בתרופות של החולים

אלפי חולים כרוניים נתקעו בחו"ל כשהמדינה סגרה את השמיים עם פתיחת מבצע עם כלביא, מול איראן. הם לא ידעו מתי יחזרו לארץ, ואצל חלקם התרופות שהם זקוקים להם מדי יום, כדי להמשיך לחיות תרתי משמע, נגמרו או עמדו להיגמר.

בהתייעצות קופות החולים שלהם, או סוכני הביטוח שמכרו להם ביטוח נסיעות לחו"ל, קיבלו מי שהיו להם מרשמים בלועזית, אישור לרכישת התרופות בכיסוי של קופת החולים. אבל זה לא היה המצב של רוב החולים. רוב החולים הכרונים נאלצו לרכוש מכספם תרופות האלפי שקלים, וקופות החולים סירבו לפצות את באופן גורף, למעט כאמור, אלה שהיו להם מרשמים בלועזית. גם חברות הביטוח ברובן החליטו על פיצוי של 100 דולר לכל חולה (רק פספורטכארד העניקה כיסוי של עד 500 דולר), כ"מחווה של רצון טוב", בטענה שעקרונית כל פוליסות הנסיעה לחו"ל אינן מכסות תרופות לחולים כרוניים.

התרופות עלו יותר מהנסיעה עצמה

"התרופות עלו לי כמעט 5,000 שקלים, יותר מעלות הנסיעה והשהייה, במדינה שבחרתי לנפוש במיוחד, כי אנחנו לא מהעשירים," מספרת אחת החולות שנתקעה ביוון ללא תרופות. "מה זה 400 שקל החזר? איפה קופות החולים? איפה המדינה?" קבלה כשהיא נסערת.

במקרה אחר, ד. חולה סוכרת שנתקע ללא תרופות, פנה אל חברת הביטוח שפועלת בשם קופת החולים שלו, שם רכש את הביטוח. הוא הופנה בידי נציג שירות לקנות את התרופות והובטח לו שיפוצה.

וד' אכן פוצה על ביקור אצל רופא בחו"ל לטובת הנפקת המרשמים ורכישת התרופות בבית מרקחת מקומי, שעלו לו כ-1,700 שקל, אלא שלאחר קבלת ההחזר דרשה חברת הביטוח שיחזיר לה את הכסף והשאירה לו רק 100 דולר.

כשפנינו אל חברת הביטומ לקבל תגובה, החברה טענה בתחילה כי מצוין במפורש כי אין החזר כפסי על תרופות בסכום העולה על 100 דולר, אולם בעקבות בדיקה בה התברר שהנציג לא ציין זאת בשיחה הראשונית שד' ערך עם החברה- החליטה החברה "לפני משורת הדין", לא לגבות חזרה את הסכום שדרשה.

"למה אני צריך לערב את העיתונות כדי לקבל מה שמגיע לי?" קובל ד. והוא צודק, ולא רק כשמדובר בחברות ביטוח, אלא בכלל במעמד האזרח הקטן מול גופים גדולים והמדינה, שלא פעם רק מעורבות של התקשורת, פותרת לו את הבעיות.

המדינה חייבת לקחת עליהם אחריות

גל הפניות אשר שטף את לשכת סוכני הביטוח היה עצום. עשרות חולים כרוניים, שנותרו ללא מלאי תרופות חיוניות, החלו להציף את המערכת בפניות בהולות. "ביומיים הראשונים עוד הצלחנו להתמודד", מספרת נחמה גולדווסר, יו"ר ועדת הבריאות והסיעוד בלשכת סוכני הביטוח, "אבל אז זה הפך לצונאמי של פניות. הבנו שאנחנו צריכים להתמודד עם שתי בעיות: איך להשיג מרשם חוקי בחו"ל, ואיך להחזיר למבוטחים את ההוצאה".

כבר בזמן הקורונה קופות החולים אפשרו לחולים לבקש מרשמים בלועזית – פתרון שעמד שוב למבחן. גולדווסר מסבירה כי המבוטחים הונחו לבדוק באתר קופת החולים אם המרשם קיים באנגלית. בחלק מהמקרים, מדינות היעד אכן קיבלו את המרשמים, אך ברוב המקרים – זה פשוט לא הספיק.

גם חברות הביטוח ניסו לסייע דרך חברות חיצוניות, אך בפועל – פוליסות נסיעות אינן מכסות תרופות כרוניות. “מדובר בתרופות יקרות”, מסבירה גולדווסר, “והרי אם הכיסוי היה כולל אותן, כל חולה כרוני היה טס לחו"ל וממלא לעצמו מלאי על חשבון הפוליסה, שעולה רק שני דולר ליום. לכן, ההנחה הבסיסית היא שהחולה ייצא עם כל התרופות מראש – ואפילו עם רזרבה".

ומה לגבי מי שלא הספיק או נאלץ להישאר מעבר לים?

"כרגע אין לו, לצערי, ממי להיפרע", מודה גולדווסר. "כולם צודקים – אבל רק אחד מצווה, וזו המדינה. אני מקווה שהיא תיקח אחריות ותפצה את החולים, כי היא זו שהשאירה אותם שם".

לזכות המדינה ייאמר כי היא אינה מתנערת לגמרי: ועדת הכלכלה של הכנסת דרשה ממשרד האוצר תוכנית מסודרת לפיצוי האזרחים שנתקעו בחו"ל – לפחות על לינה וטיסות – עם דדליין ברור: 17 ביולי. משרד התחבורה אף ניסח מתווה לפיצוי של 100–150 דולר ליום, לחמישה ימים לכל היותר, לכל מי שיוכיח שנשאר בחו"ל בשל המצב הביטחוני. אך גם זה נתקל בקשיים, כשבאוצר מתנגדים לסכומים.

בתוך כל הדיונים התקציביים, אף אחד לא מתייחס להוצאה הגבוהה והקריטית באמת – התרופות. כשפנינו למשרד הבריאות ושאלנו אם הוא בוחן פיצוי לחולים שנאלצו לרכוש תרופות בחו"ל, קיבלנו תשובה קצרה ועניינית: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי חל רק על שירותים הניתנים בישראל, למעט חריגים שנקבעו בחוק או בתקנות. כל אזרח רשאי לרכוש כיסוי פרטי לשירותי רפואה בחו"ל".

"התשובה הזו כבר מוכרת", מסכמת גולדווסר, "אבל הגיע הזמן לחשוב אחרת. מדובר בכמה מיליוני שקלים לכל היותר – פחות מההצעה של משרד התחבורה. מדובר בחיים של אנשים, שנאלצו להישאר בחו"ל– והמדינה חייבת לקחת עליהם אחריות".