ביוני 2016 ערכתי את הנסיעה ה-40 שלי לסין בתוך 18 שנים, נסיעתי ה-11 בששת החודשים האחרונים. הייתי שם כדי לפקח על ההכנות האחרונות לפתיחת דיסנילנד שנגחאי. באותה תקופה הייתי מנכ"ל חברת וולט דיסני זה 11 שנים, והתכוונתי לפתוח את הפארק בשנגחאי ואז לפרוש. זה היה מרוץ מרגש, ויצירת הפארק הזה היתה ההישג הגדול ביותר בקריירה שלי. הרגשתי שזה הזמן הנכון להמשיך הלאה, אבל החיים לא תמיד הולכים בנתיב שציפית שילכו בו. קורים דברים שאין לך יכולת לחזות מראש. עצם העובדה שאני עדיין מנהל את החברה בשעה שאני כותב שורות אלה היא העדות לכך. ובאופן עמוק הרבה יותר, גם האירועים באותו השבוע בשנגחאי.
פתחנו את הפארק ביום חמישי, 16 ביוני. גל ראשון של אח"מים היה צפוי להגיע ביום שני בשבוע העוקב: חברי דירקטוריון ומנהלים בכירים בדיסני ובני משפחותיהם, שותפים קריאֵייטיביים, משקיעים ואנליסטים מוול סטריט. היתה שם כבר משלחת ענקית של נציגי תקשורת עולמית והיו עוד בדרך. הייתי בשנגחאי שבועיים ופעלתי על אדרנלין. מאז המסע הראשון שלי לסין לאיתור מקום לפארק ב-1998, הייתי האדם היחיד שהיה מעורב במיזם מהיום הראשון, וכבר חיכיתי בקוצר רוח להציג אותו לפני העולם. ב-61 השנים שחלפו מאז בנתה חברת וולט דיסני את דיסנילנד באנהיים, קליפורניה, פתחנו פארקים באורלנדו, פריז, טוקיו והונג קונג. דיסני וורלד באורלנדו נותר הפארק הגדול ביותר שלנו, אבל שנגחאי נבנה בקנה מידה שונה מכל האחרים. זאת היתה אחת ההשקעות הגדולות בהיסטוריה של החברה. המספרים לא עושים צדק עם הפארק, אבל הנה כמה דוגמאות כדי להמחיש את היקפו. עלות בניית דיסנילנד שנגחאי היתה כשישה מיליארד דולר. שטחו 3,900 דונם, בערך פי 11 מגודלו של דיסנילנד. בשלבים שונים של בנייתו התגוררו בתחומו כ-14 אלף עובדים. ערכנו מבחני ליהוק בשש ערים בסין כדי לגלות את 1,000 הזמרים, הרקדנים והשחקנים שמופיעים על הבמות ובמופעי הרחוב שלנו. במהלך 18 השנים שנדרשו להשלמת הפארק, נפגשתי עם שלושה נשיאים של סין, חמישה ראשי עיר של שנגחאי ויותר מזכירי מפלגה משאוכל לזכור (אחד מהם נעצר בעוון שחיתות וגורש לצפון סין באמצע המשא ומתן, מה שעיכב את המיזם בשנתיים כמעט).
ערכנו אינספור פגישות משא ומתן על עסקאות מקרקעין ופיצול שותפויות ותפקידי הנהלה, והבאנו בחשבון דברים חשובים כמו בטיחות ונוחות לעובדים הסינים ודברים פעוטים כמו השאלה אם נוכל לגזור סרט ביום הפתיחה. יצירת הפארק היתה שיעור בגיאופוליטיקה, מופע תמידי של הליכה על חבל בין האפשרויות הגלומות בהתרחבות גלובלית ובין הסכנות הטמונות באימפריאליזם תרבותי. האתגר המוחץ, שאותו דקלמתי באוזני "חברי הלהקה" שלנו עד שנהפך למנטרה עבור כל מי שעבד במיזם, היה ליצור חוויה "דיסנית אמיתית וסינית במהותה".
בשעות הערב המוקדמות של יום ראשון 12 ביוני, קיבלנו, אני ושאר חברי הצוות, ידיעות על אירוע ירי המוני במועדון הלילה פּאלְס באורלנדו, כ-20 קילומטר מדיסני וורלד. יש לנו יותר מ-70 אלף עובדים באורלנדו, וציפינו באימה לשמוע כמה מהם היו במועדון באותו לילה. ראש מחלקת הביטחון שלנו, רון אַיידן, היה איתנו בשנגחאי, והוא החל מיד להתקשר לרשת אנשי הקשר שלו בארצות הברית. השעה באורלנדו היתה מוקדמת ב-12 שעות — קצת לפני עלות השחר — כששמענו את הידיעות. רון אמר לי שיהיה לו יותר מידע כשאקום בבוקר.
האירוע הראשון שלי למחרת היה מצגת למשקיעים בשילוב ארוחת בוקר. לאחר מכן היה עלי להצטלם לריאיון ארוך עם רובין רוברטס, כתבת התוכנית "בוקר טוב אמריקה", שכלל סיור בפארק וסיבוב על המתקנים עם רובין וצוותה. אחר כך היתה פגישה עם פקידים סינים בנוגע לנהלים של טקסי הפתיחה, ארוחת ערב עם חברי הדירקטוריון שלנו והמנהלים הבכירים, ובסוף, חזרות על קונצרט ערב הפתיחה שהנחיתי. רון דיווח לי מעת לעת כשאני המשכתי בפעילויותי במהלך היום.
בשעות הערב המוקדמות של יום ראשון 12 ביוני, קיבלנו ידיעות על אירוע ירי המוני במועדון לילה כ-20 קילומטר מדיסני וורלד. יש לנו יותר מ-70 אלף עובדים באורלנדו, וציפינו באימה לשמוע כמה מהם היו במועדון
ידענו שנהרגו יותר מ-50 איש ושמספר הפצועים דומה. שמו של היורה היה עומאר מאטין, וצוות האבטחה של רון, שהריץ את שמו במאגר הנתונים שלנו, מצא שהוא ביקר בממלכת הקסם כמה חודשים לפני הירי ופעם נוספת בסוף השבוע שלפניו. בתצלומי טלוויזיה במעגל סגור של ביקורו האחרון הוא נראה פוסע מחוץ לכניסה לפארק, ליד האוס אוף בלוז, בדיסני ספרינגס.
מעט מאוד דברים זעזעו אותי במהלך הקריירה שלי כמו מה שנודע לי לאחר מכן. זה יתפרסם רק כעבור שנתיים, במהלך משפטה של אשתו של מאטין כשותפה למעשי הרצח (היא זוכתה בהמשך), אבל חוקרים פדרליים עדכנו את רון שדיסני וורלד היה מטרתו הראשונית של מאטין. הם מצאו את הטלפון שלו בזירת הירי וקבעו שהוא שלח אותות לאחד ממגדלי התקשורת הסלולריים שלנו מוקדם יותר באותו הלילה. הם בחנו את סרטוני האבטחה וראו אותו, שוב, פוסע מול הכניסה ליד האוס אוף בלוז — באותו לילה היה שם קונצרט רוק כבד, ופירוש הדבר מערך אבטחה מתוגבר של חמישה שוטרים חמושים — ואחרי כמה דקות שבהן בחן את האזור, נראה מאטין הולך בחזרה למכוניתו.
מצלמות אבטחה קלטו שני כלי נשק ברשותו של מאטין, רובה חצי אוטומטי ואקדח חצי אוטומטי, מוסתרים בעגלת תינוק, עם שמיכת תינוק באריזה מקורית שטרם נפתחה. החוקרים חשדו שהוא תכנן לכסות את כלי הנשק בשמיכה ולהתקדם עם העגלה עד הכניסה ואז לשלוף אותם.
ראש חטיבת הפארקים ואתרי הנופש שלנו, בוב צ'אפק, היה גם הוא בשנגחאי, ובמהלך היום התייעצנו זה עם זה בזמן שרון העביר לנו עוד ידיעות. עדיין חיכינו לשמוע בחרדה אם מישהו מאנשינו היה במועדון הלילה, ועכשיו חששנו שהידיעה שהיינו מטרה תדלוף בקרוב. זה יהיה סיפור גדול שיגבה מחיר רגשי כבד מהקהילה שם. הקשר שנוצר ברגעים כאלה של מתח, כשחולקים מידע שלא ניתן לדון בו עם אף אחד אחר, הוא קשר חזק. בכל מצב חירום שנתקלתי בו כמנכ"ל, הייתי אסיר תודה על היכולת, על המחשבה הצלולה ועל האנושיות של הצוות סביבי. הצעד הראשון של בוב היה לשלוח את ראש מחלקת וולט דיסני העולמית, ג'ורג' קאלוגרידיס, משנגחאי בחזרה לאורלנדו כדי לתת לאנשיו בשטח יותר תמיכה מצד ההנהלה.
המידע ממכשיר הטלפון של מאטין הראה שברגע שחזר למכוניתו, הוא הקליד וחיפש מועדוני לילה באורלנדו. הוא נסע למועדון הלילה הראשון שעלה בתוצאות, אבל עבודות בנייה חסמו את הכניסה, והתנועה היתה אטית. התוצאה השנייה היתה פּאלְס, שם הוא ביצע בסופו של דבר את הטבח. ככל שהמשיכו פרטי החקירה לטפטף, כך גברו האימה והצער שלי על קורבנות הירי, ואיתם תחושת הקלה מחליאה על כך שהוא נרתע מהאבטחה שלנו בַּמקום ושל "תודה לאל שזה לא קרה לנו".
לעתים קרובות שואלים אותי איזה היבט של העבודה מדיר שינה מעיני. תשובתי הכנה היא שאני לא מתייסר יותר מדי בגלל העבודה. אין לי מושג אם זה נובע מכימיה מוזרה במוח או ממנגנון הגנה שפיתחתי בתגובה לקצת תוהו ובוהו משפחתי בנעורי, או שזאת תוצאה של שנים של משמעת — שילוב כזה או אחר של כל המרכיבים הללו, אני מניח — אבל כשדברים משתבשים אני לא נוטה להרגיש חרדה רבה, ואני מתייחס לחדשות רעות כבעיה שניתן לנתח ולפתור, משהו שיש לי שליטה עליו, ולא משהו שנגרם לי. אבל אני גם מודע למדי לכוחה הסמלי של דיסני כיעד למתקפה, והדבר היחיד שמעיק עלי הוא הידיעה שכמה שלא נעמוד על המשמר, אנחנו לא יכולים להיות מוכנים לכול.
כשהבלתי צפוי אכן קורה, נכנס לפעולה מין תהליך אינסטינקטיבי של טריאז' — קביעת סדרי עדיפויות. עליך לסמוך על "מדד האיומים" הפנימי שלך
כשהבלתי צפוי אכן קורה, נכנס לפעולה מין תהליך אינסטינקטיבי של טריאז' — קביעת סדרי עדיפויות. עליך לסמוך על "מדד האיומים" הפנימי שלך. יש אירועים של "עזוב הכול", ויש כאלה שבהם אתה אומר לעצמך, זה רציני, אני צריך להיות מחויב לזה כרגע, אבל אני גם צריך להרים את הראש, להתמקד בדברים אחרים ולחזור לזה מאוחר יותר. לפעמים, אף על פי שאתה "מפקד האירוע", אתה צריך להיות מודע לכך שכרגע אין לך מה לתרום, אז אל תתערב. אתה סומך על אנשיך שיעשו את עבודתם וממקד את האנרגיות שלך בנושאים דחופים אחרים.
זה מה שאמרתי לעצמי בשנגחאי, במרחק חצי עולם מאורלנדו. זה היה הדבר החשוב ביותר שעשתה החברה מאז נפתח דיסני וורלד בשנת 1971. מעולם לא השקענו הרבה כל כך במשהו שנשא פוטנציאל רב כל כך — להצלחה או לכישלון — ב-100 השנים לקיומנו. לא היתה לי ברירה אלא למדר, להתמקד בפרטים האחרונים של טקסי הפתיחה ולסמוך על הצוות שלי באורלנדו ועל הנהלים שקבענו מראש.
יש לנו מערכת לאיתור עובדים בכל פעם שקורה אסון. במקרים של התרסקות מטוס, או הוריקן או אש משתוללת, אני מקבל דיווחים על מי שנעדר, על מי שהיה צריך לפנות את ביתו, על מי שאיבד חבר, קרוב משפחה או חיית מחמד ולרכושו של מי נגרם נזק. יש לנו יותר מ-200 אלף עובדים ברחבי העולם, לכן, אם קורה אסון כלשהו, הסיכויים שאחד מאנשינו נפגע אינם מבוטלים. אחרי מתקפות הטרור בפריז ב-2015, נודע לי תוך שעות שספקים מסוכנות פרסום שעבדנו איתה נהרגו. בעקבות הירי בלאס וגאס בסתיו 2017, קיבלתי מיד דיווחים על כך שיותר מ-60 מעובדינו היו בקונצרט הפתוח באותו הלילה. 50 מהם הכירו מישהו שנהרג או נפצע. שלושה מהם נורו. ואחד, עובד בדיסנילנד, נהרג.
ביום חמישי בבוקר בשנגחאי, נודע לנו ששני עובדים שלנו במשרה חלקית היו בין ההרוגים באירוע הירי במועדון הלילה. למספר עובדים אחרים היו חברים או בני משפחה בין הקורבנות. יועצי הטראומה והאבל שלנו מילאו את תפקידם: יצירת קשר עם הנפגעים ומתן סיוע נפשי.
המסלול שלי לימים שהובילו לפתיחת הפארק תוכנן במרווחים של דקות: הובלת סיורים בפארק, מתן ראיונות ונוכחות בחזרות כדי לתת הערות אחרונות למופעים בטקס הפתיחה; אירוח ארוחות צהריים וערב ופגישות עם בעלי מניות, ספקים וחברי דירקטוריון; פגישות עם נכבדים סינים כדי לחלוק את הכבוד הראוי; חנוכת אגף של בית החולים לילדים בשנגחאי; אימונים על נאום קצר, שחלקו במנדרינית, שאותו אשא בטקס הפתיחה. היו אפילו מרווחי זמן שבהם נשלחתי להתאפר, להחליף בגדים או לחטוף משהו לאכול. ביום רביעי בבוקר הובלתי סיור אח"מים של כ-100 אורחים. הבמאים ג'רי ברוקהיימר וג'ורג' לוקאס היו שם. כמה מהסמנכ"לים שלי היו שם עם משפחותיהם. אשתי, וילו, וילדינו היו שם. כולם הרכיבו אוזניות, ואני דיברתי לתוך מיקרופון בשעה שהובלתי אותם דרך הפארק.
אני זוכר בדיוק היכן היינו — בין אי ההרפתקאות למפרץ הפיראטים — כשבוב צ'אפק ניגש אלי ולקח אותי הצדה. הנחתי שיש לו ידיעות נוספות מחקירת אירוע הירי, ורכנתי אליו כדי שיוכל לעדכן אותי בפרטיות. "תנין תקף באורלנדו," לחש בוב. "תנין תקף נער צעיר. ילד קטן." התקיפה אירעה באתר הנופש שלנו במלון גראנד פלורידיאן בשעה 20:30 בערב. בשנגחאי השעה היתה אז 10:30 בבוקר, כלומר שעתיים קודם לכן. "אנחנו לא יודעים מה מצבו של הילד," אמר בוב.
אינסטינקטיבית התפללתי שהילד לא נהרג. ואז התחלתי לדפדף בדפי ההיסטוריה בראשי. האם זה קרה בעבר? למיטב ידיעתי, ב-45 השנים שבהן הפארק פועל, מעולם לא הותקף אורח. התחלתי לדמיין את השטח. בוב אמר לי שזה קרה בחוף של אתר הנופש. התארחתי בגראנד פלורידיאן פעמים רבות ואת החוף אני מכיר היטב. יש שם לגונה, אבל מעולם לא ראיתי שמישהו שוחה שם. רגע, זה לא נכון. עלתה בזיכרוני תמונה של איש שוחה לתפוס בלון שאיבד בנו. זה היה כחמש שנים קודם לכן. אני זוכר שצילמתי אותו שוחה חזרה לחוף עם בלון בידו, צוחק בלבי על הדברים שהורים מוכנים לעשות למען ילדיהם.
סיימתי את הסיור וחיכיתי לידיעות נוספות. יש נוהל בנוגע למה שעולה ומגיע אלי ולמה שמטופל על ידי מישהו אחר, וחברי הצוות שלי ימתינו בדרך כלל לפני שיספרו לי משהו עד שיתבררו כל הפרטים המדויקים. (למרבה תסכולם, מדי פעם אני מקניט אותם על שהם לא מדווחים לי על דברים רעים מספיק מהר.) הפעם החדשות הגיעו אלי מיד, אבל רציתי מאוד לשמוע עוד.
ג'ורג' קאלוגרידיס, שנשלח בחזרה בעקבות הירי במועדון הלילה, נחת בדיוק בזמן התקיפה והחל מיד לטפל באירוע ולהעביר אלינו ידיעות ברגע שהיה מידע זמין. עד מהרה התברר שהילד נעדר. צוותי הצלה עדיין לא מצאו את הגופה. שמו היה לֵיין גרייבס. הוא היה בן שנתיים. משפחת גרייבס התארחה בגראנד פלורידיאן וירדה לחוף לרגל הקרנה מתוכננת של סרט. ההקרנה בוטלה בגלל סופת ברקים, אבל הם ומשפחות אחרות החליטו להישאר ולתת לילדים שלהם לשחק. ליין לקח דלי כדי למלא מים. היתה שעת דמדומים, ותנין שעלה על פני המים לאכול המתין במים הרדודים. הוא חטף את הילד וצלל איתו. משפחת גרייבס הגיעה לדיסני וורלד מנברסקה, סיפר לי ג'ורג'. צוות טיפול במשברים היה איתם. הכרתי כמה מחברי הצוות הזה. הם היו אנשי מקצוע מצוינים, והייתי אסיר תודה על כך שהם שם, אבל המקרה הזה יבחן את יכולותיהם באופן קיצוני.
באותו הלילה התקיים קונצרט הפתיחה שלנו בשנגחאי, בביצוע תזמורת בת 500 נגנים, בהשתתפות הפסנתרן הסיני הנודע, לאנג לאנג, יחד עם המלחינים, הזמרים והמוזיקאים הנערצים ביותר בסין. לפני הקונצרט אירחתי קבוצה של פקידים סינים ובכירים ממדינות נוספות. עשיתי הכול כדי להתרכז בדברים שהיו באחריותי, אבל מחשבותי חזרו שוב ושוב למשפחת גרייבס באורלנדו. המחשבה שמכל המקומות הם בחרו לבוא לדיסני וורלד וסבלו אובדן שלא יתואר האפילה על הכול.
יום חמישי בבוקר, 16 ביוני, היה יום הפתיחה. התעוררתי ב-4:00 בבוקר ועשיתי אימון כושר בניסיון לנקות את הראש, ואז נדדתי לטרקלין בקומה שלנו ונפגשתי עם זֶניָה מוּקָה, סמנכ"לית התקשורת שלנו. זניה ואני עבדנו יותר מתריסר שנים יחד. היא היתה איתי בכול, בטוב וברע. היא קשוחה, וכשהיא חושבת שאני עושה טעות, היא תגיד לי ישר בפנים. טובת החברה תמיד נמצאת בראש מעייניה.
הסיפור דווח כעת בהרחבה ורציתי שהתגובה שלנו תבוא ממני. ראיתי חברות אחרות מתמודדות עם משברים בכך שנתנו ל"דובר החברה" להיות הקול הרשמי שלהן, אסטרטגיה שנראתה לי תמיד קרה ופחדנית. המערכות בתאגידים פועלות לעתים קרובות לבודד את המנכ"לים כדי להגן עליהם, ולא פעם זו טעות. הייתי נחוש בדעתי לא לנהוג כך. אמרתי לזניה שאני צריך להוציא הודעה, והיא הסכימה מיד שזה הדבר הנכון לעשות.
יש כל כך מעט לומר כדי להכניס קצת היגיון באירוע שכזה, אבל ישבנו שם בטרקלין והכתבתי לזניה את תחושותי בכנות הרבה ביותר. דיברתי על כך שאני אבא וסבא, ושזה מאפשר לי לפתוח חרך קטנטן להציץ דרכו על כאבם הבלתי נתפס של ההורים. רבע שעה אחרי ששוחחנו יצאה ההצהרה. חזרתי לחדרי כדי להתחיל להתכונן לפתיחה. וילו כבר היתה ערה, והילדים ישנו. אבל איכשהו לא הצלחתי לבצע את המשימה הבאה שלי, ואחרי מספר דקות התקשרתי שוב לזניה. כשהיא ענתה, אמרתי, "אני מוכרח לדבר עם המשפחה."
הפעם ציפיתי להתנגדות מצדה ומצדו של היועץ הכללי שלנו, אלן ברוורמן. שיחה כזאת יכולה להפוך למצב משפטי סבוך, ועורכי דין רוצים להגביל את האפשרות לומר כל דבר שיכול להחריף את האחריות. אבל כאן, שניהם ידעו שעלי לעשות זאת, ואיש מהם לא התנגד. "אשיג לך את המספר," אמרה זניה, ותוך דקות קיבלתי את מספר הטלפון של ג'יי פרגוסון, חבר של מאט ומליסה גרייבס, הוריו של הילד, שטס מיד לאורלנדו כדי להיות איתם.
"תבטיח לי שחיי בני לא יהיו לשווא," הוא אמר. הוא דיבר תוך יבבות בכי. "תבטיח לי שתעשה הכול כדי למנוע מדבר כזה לקרות לילד אחר"
ישבתי על קצה המיטה וחייגתי. לא ידעתי מה אני עומד לומר, אבל כשג'יי ענה, הסברתי מי אני ושאני נמצא בשנגחאי. "אני לא יודע אם הם ירצו לדבר איתי," אמרתי, "אבל אם כן, אני רוצה להביע את תנחומי. ואם לא, אמסור את תנחומי לך ואבקש ממך להעביר אותם אליהם."
"תן לי דקה," אמר ג'יי. שמעתי קולות שיחה ברקע, ואז מאט הצטרף דרך הרמקול. פשוט התחלתי לדבר. חזרתי על הדברים שאמרתי בהצהרה, שהייתי הורה וסבא, ושאין לי יכולת להתחיל להבין מה שעובר עליהם. אמרתי לו שחשוב לי שישמע ממני, האיש שבראש החברה, שנעשה כל דבר שיש ביכולתנו כדי שיעברו את זה. נתתי לו את המספר הישיר שלי ואמרתי לו שיתקשר אם הוא צריך משהו, ואז שאלתי אם יש משהו שאני יכול לעשות בשבילם עכשיו.
"תבטיח לי שחיי בני לא יהיו לשווא," הוא אמר. הוא דיבר תוך יבבות בכי, ויכולתי לשמוע גם את מליסה בוכה ברקע. "תבטיח לי שתעשה הכול כדי למנוע מדבר כזה לקרות לילד אחר."
הבטחתי. מנקודת מבט של עורך דין היה עלי להיזהר בדברי, לשים לב אם יש במה שאני אומר משום הודאה ברשלנות. כשעובדים כל כך הרבה זמן במבנה תאגידי, נעשים מיומנים בתגובות תאגיד משפטיות, אבל באותו רגע לא היה לי אכפת מכל זה. חזרתי ואמרתי לג'יי שיתקשר אלי אם הם צריכים משהו, וכשניתקנו את השיחה, ישבתי שם רועד על קצה מיטתי. התייפחתי כל כך ששתי עדשות המגע שלי יצאו, וחיפשתי אותן מבעד לערפל של דמעות כשווילו נכנסה לחדר.
"בדיוק דיברתי עם ההורים," אמרתי. לא הצלחתי להסביר מה הרגשתי. היא ניגשה אלי וחיבקה אותי. היא שאלה מה היא יכולה לעשות. "אני פשוט חייב להמשיך," אמרתי. אבל הייתי מרוקן. האדרנלין שתדלק אותי בשבועיים האחרונים, כל מה שהמיזם הזה היה עבורי והריגוש שחשתי כשחלקתי אותו, התרוקן כליל. תוך 30 דקות הייתי אמור לפגוש את סגן ראש ממשלת סין, את שגריר ארצות הברית בסין, שגריר סין בארצות הברית, מזכיר המפלגה בשנגחאי וראש העיר שנגחאי, ולהדריך אותם בסיור בפארק. הרגשתי שאני לא יכול לזוז.
בסופו של דבר התקשרתי וביקשתי מהצוות שלי לפגוש אותי בטרקלין המלון. ידעתי שאם אתאר להם את השיחה אתחיל לבכות שוב, אז סיפרתי לבוב צ'אפק בקצרה מה שהבטחתי למאט גרייבס. "אנחנו על זה," אמר בוב, ומיד שלח הודעה לקבוצה שלו באורלנדו. (מה שהם עשו שם היה יוצא מגדר הרגיל. יש בשטח מאות לגונות ותעלות ואלפי תנינים. בתוך 24 שעות הם הציבו גדרות ומתחו חבלים והציבו שלטים בכל רחבי הפארק ששטחו כפול משטחה של מנהטן.)
יצאתי לפגוש את הנכבדים. עשינו סיבוב על המתקנים והצטלמנו. התאמצתי לחייך ולהמשיך בהצגה. דוגמה מובהקת לפער שקיים לעתים קרובות בין מה שאנשים רואים מבחוץ למה שקורה בפנים. כשנגמר הסיור הייתי אמור לשאת נאום מול אלפי האנשים שנאספו שם בפארק, ולמיליונים נוספים בסין שצופים בטלוויזיה, ואז לגזור סרט ולפתוח רשמית את דיסנילנד שנגחאי לעולם. הגעתה של דיסני ליבשת הסינית היתה אירוע משמעותי. היו שם עיתונאים מכל העולם. גם הנשיא צ'י וגם הנשיא אובמה כתבו מכתבים שהתכוַונּו לקרוא בפתיחה. הייתי מודע היטב לכל כובד העניין, אבל גם לא יכולתי להפסיק לחשוב על הצער בקולו של מאט גרייבס בטלפון.
כשהתרחקתי מסגן ראש ממשלת סין, השיג אותי הנשיא של קבוצת שנגחאי שנדי — החברה הסינית שאיתה חתמנו על שותפות — ואחז בזרועי. "אתה לא תדבר על אורלנדו, נכון?" הוא אמר. "היום יום שמח. יום שמח היום." הבטחתי לו שלא אומר דבר שיעכיר את מצב הרוח.
פחות מחצי שעה מאוחר יותר, מצאתי את עצמי יושב לבדי על ספסל בטירת דיסני, מחכה שמנהל הבמה ייתן לי סימן שהגיע הרגע לנאום. שיננתי את השורות שתכננתי להגיד במנדרינית, ועכשיו התאמצתי להיזכר בהן. זה אכן היה יום שמח, והייתי צריך לנסות להתמקד בכך ולהכיר במשמעות הדבר עבור כל האנשים שעבדו קשה כל כך, זמן כה רב, כדי שהיום הזה יהיה מוצלח; ועבור אזרחי סין, שמעכשיו יהיה להם מקום כזה לחלום עליו, מקום כמו דיסנילנד שאני וכל כך הרבה ילדים אמריקאים חלמנו להגיע אליו. זה היה יום שמח. זה גם היה היום העצוב ביותר בקריירה שלי.