לפני כשבועיים השתתפתי בסיור ביישובי העוטף הנטושים, שהחזיר אותי אחורה לתקופה שבה שירתי כסמל גרעיני נח"ל בנתיבות, בכפר עזה ובאשדוד. במשך שנתיים וחצי דאגנו – לוחמים, מפקדות גדנ"ע ומורת חיילות – לדבר עם הנוער על הדילמות לקראת הגיוס, על החיים שבגבול ועל חוסן חברתי בצל הטרור. לעיתים הייתי מבקר את החיילים במסגרת הפעילות עם בני נוער מכל חלקי החברה הישראלית: חרדים, עולים חדשים, קיבוצניקים, ציונות דתית. הוכחנו בכל יום שאנחנו הרבה יותר מאוחדים ממה שגורמים לנו לחשוב.

טבח 7 באוקטובר החזיר אותנו לוויכוח הנוקב על הסוגיות הבסיסיות ביותר שלנו: תוכנה ותוקפה של מגילת העצמאות והצורך להגן על המדינה היהודית ממרצחים ומגלי אנטישמיות עולמיים. נדמה שמעולם לא היה פער גדול יותר באופן שבו חלקים שונים בחברה הישראלית מדמיינים את היום שאחרי המלחמה. אין דרך טובה יותר להביע את הפער הזה, מאשר שני אירועים שהתרחשו בשבוע החולף: כנס הקמת גרעיני ההתיישבות העתידיים בעזה, והידיעה על תוכנית צה"ל להקמת גרעיני נח"ל לחיזוק יישובי העוטף.

הסתירה בין התוכניות חושפת כל כך הרבה לגבי שאלות בוערות כמו מהי תמונת הניצחון, מהם סדרי העדיפות, האם פנינו לשיקום או לכיבוש, האם המדינה צריכה לדאוג למפוני העוטף או למפוני גוש קטיף, ואפילו מהי ציונות כיום. בצד אחד יש קהילות שזקוקות לקימה מתוך התופת, הניחנות בחוסר אמון וחוסר אונים שיידרשו שנים ארוכות לשיקום – לצד רצון לחזק אותן קהילתית, בדגש על הערכים שהובילו ליישוב ישראל. מנגד, יש תנועה המבקשת ליישב את עזה, ואת נציגיה שראו בתושבי העוטף "קיבוצניקים פריווילגים".

דור הניצחון זקוק לנח"ל

מעבר להשבת הביטחון לגבולות וליצירת מציאות חדשה ליישובים שהופקרו במשך שנים, האתגר הגדול שהביא איתו האסון הוא הצורך להיבנות מחדש גם קהילתית. לצד האובדן הכבד, חלק מהתושבים שהתפנו לא מתכוונים לשוב. אל הוואקום הזה נדרשים להיכנס ישראלים שרואים במושבים בדרום מערב הנגב שליחות, וגם בית. אין מתאימים יותר לתפקיד הזה מדור הניצחון החדש של ישראל.

הצעירים מעוררי ההשתאות שגדלו בצל הקורונה ואי היציבות השלטונית, שזכו לבוז על בעיות הקשב שלהם וההתמכרות לטיקטוק – התגייסו למשימת הגנה שלא מביישת את דור תש"ח, ואורכה מתעלה על זה של מלחמת יום הכיפורים. מי שלא התגייסו, העמידו חמ"לי סיוע אזרחי, דאגו למפונים ברחבי הארץ ובאופן כללי נכנסו תחת האלונקה בלי לשאול שאלות.

כדי להביא צעירים להתיישב בנגב, לא מספיקות הטבות כספיות מצד המדינה. דרושה מסגרת רעיונית, חיי קהילה, ומשימה ציונית: וזה בדיוק היעוד ההיסטורי של גרעיני הנח"ל. לאורך השנים שינה הנח"ל את ייעודו: מהקמת ישובים לקליטת עלייה, לפרק משימה חינוכי ולהתגייסות להילחם במגפת הקורונה. הוא הביא צעירים רבים להשתקע בערים שונות ברחבי הארץ, מאילת ועד לקריית שמונה.

הערכים שהובילו את הנח"ל מראשיתו היו הגנה, התיישבות, עבודה וחלוציות, וזה בדיוק מה שישראל זקוקה לו בימים אלה. זאת, בעוד שסמוטריץ', בן גביר וחיים כץ מציעים לצעירי ישראל לממש פנטזיות משיחיות - תוך יצירת מחלוקת נוראה נוספת בעם. צה"ל מנגד מציע להם ייעוד אמיתי: שיקום החיים בעוטף, חיזוק הקהילות שחרב עליהן עולמן, ושמירה על גבולותיה של ישראל.

הנח"ל מוכרח להיות האלטרנטיבה חפצת החיים לחזון התעתועים של תנועת "נחלה" – ציונות מעשית ולא ציונות משיחית. יש לתנועה זו גבולות ברורים וברי הגנה, וזו אינה התנחלות בלב אוכלוסייה עוינת. בנייה מחודשת של היישובים שהופקרו בראש מעייניה, ולא חזרה מופקרת להתנחלויות שסיכנו אותנו. קידוש החיים ולא האדמה – זו התשובה הציונית ההולמת לחמאס. מול "מבול אל-אקצא", דור הניצחון יוכיח שהנח"ל עוד זורם איתן.

הכותב הוא בוגר מסלול הנח"ל בצבא