היד החבושה של אמילי דמארי כבשה לבבות בעולם וברשתות והפכה לאימוג'י פופולרי. הלב שלירי אלבג שלחה לכולנו מחלון המסוק ריגש אותנו ברמות שקשה לתאר. וכמובן, העמידה בגאווה על הבמה של החמאס בעזה של ארבעת התצפיתניות ששוחררו אתמול שלחה מסר ברור לכל העולם: "אנחנו לא קורבנות של אף אחד".
למרות 477 ימים של שבי, עינוי פסיכולוגי והמתנה מורטת עצבים, החטופות שחזרו סירבו להיות קורבנות. הן היו חלק מסיפור שנכפה עליהן על ידי ארגון טרור חסר רחמים בתנאי שבי קשים ורעב מתמשך. ואף על פי כן, הן עמדו בגאווה לנוכח כל ניסיונות החמאס לשלוט בהן ולהשפיל אותן (תודה על הסרטון המטופש של התודות בערבית או תעודות הסיום האידיוטיות. מדהים עד כמה החמאס מזלזל באינטליגנציה שלנו). החטופות בחרו להיות הגיבורות של הסיפור ולא הקורבנות שלו.
במהלך החיים כולנו עומדים מול אירועים בלתי צפויים ומרגישים חוסר אונים וחוסר יכולת להתמודד עם המצב. ככל שהמצב קשה יותר, חוסר האונים הופך להיות קיצוני יותר ומשתק. במהלך שלושת העשורים האחרונים הובלתי תהליכי שינוי וטרנספורמציה בחברות ענק ברחבי העולם. החסם המרכזי ליכולת של ארגונים ועובדים לנוע קדימה לא היה העדרן של עובדות המצביעות על הצורך הדחוף בשינוי. למעשה, ברוב המקרים הארגונים כבר היו במצב של משבר קשה עם סיכון אמיתי שהם לא ישרדו. ועדיין, עובדים חיו בהכחשה וסירבו לנוע קדימה. כל היגיון שהוצג בפניהם זכה להתעלמות או לתירוצים מתחכמים שכל מהותם הייתה לא להשתנות.
כבני אדם אנחנו מתוכנתים להתמודד עם מצבי שינוי כקורבנות. תגובת הבריחה או ההכחשה היא ברירת המחדל האנושית בהתמודדות מול הלא נודע והלא צפוי. אך מעבר לתכנות האוטומטי היה משהו עמוק יותר: הסיפור האנושי. עובדים וארגונים היו תקועים בסיפור ישן ולא רלוונטי שהכתיב את ההתנהגות שלהם. הסיפור היה השורש שממנו בצבצו התגובות וההתנהגויות המכחישות. הוא יצר את ההצדקה להתנהגות הקורבנית.
רק כאשר יצרנו סיפור עדכני וסגרנו את הפרק הישן, יכולנו להניע ביצועים חדשים. כאשר אנחנו משנים את הסיפור שלנו ויוצרים גרסה בה אנחנו לא הקורבן אלא הגיבור או הגיבורה, אנחנו מסוגלים להתעלות לגרסה הטובה יותר שלנו, לתפעל את כוח העל שלנו להתמודד עם השינוי הלא צפוי בגבורה.
הן עמדו בגאווה לנוכח כל ניסיונות החמאס לשלוט בהן ולהשפיל אותן
החיים מלאים באירועים לא צפויים בהם אין לנו שליטה. אך מיומנות ההתמודדות עם הלא נודע היא מיומנות שחסרה לרבים מאיתנו. בתקופת הקורונה לקוחות רבים התלוננו שהם חסרי אונים ונטולי כלים להתמודד עם המצב. האמת היא שהקורונה תפסה את כל העולם חסרי אונים וקורבנות. אז מה עושים? כמו בניווט טוב, חוזרים לנקודה האחרונה בה ידענו את מיקומנו. במקרה של הקורונה חזרתי עם אותם לקוחות וביקרנו את אירועי 2009 והמשבר הכלכלי. יצרנו את הפרק שהם חוו באותה תקופה קשה, זיקקנו ועיבדנו מתוכו את כוחות העל שלהם ואת החוסן להתמודדות עם העתיד. לאחר שהם גילו את הכוחות שהיו בתוכם להתמודד עם השינוי הקשה הזה, הם היו ערוכים טוב יותר להתמודד עם הקורונה לא ממצב של הישרדות אלא מתוך מטרה של שגשוג.
כאשר אנחנו צופים בחטופות שלנו ששבו, מעבר לדמעות ההתרגשות והשמחה שהן הביאו לנו יש מסר עמוק יותר. הן לא רק שבו פיזית, הן גם השיבו רוח חדשה. הן באו מלוע הרוע וסירבו להיות קורבנות שלו. הן חוו את אשר לא יתואר (ואני בטוח שעוד נשמע יותר ונזדעזע יותר) ואת הצלקות של החוויות שלהן עוד ייקח שנים לרפא. אבל תגובת האינסטינקט שלהן מעידה מעל הכל על הבחירה הפנימית שהן עשו לא להיות הקורבנות של הסיפור הזה אלא לכתוב את הגרסה שלהן לסיפור. גרסה שבה הן הגיבורות.
בהשתאות ובהערצה אנחנו יכולים ללמוד את השיעור הגדול ביותר מאמילי, רומי, דורון, לירי, דניאלה, נעמה וקרינה שגם בתנאים הקשים ביותר אנחנו יכולים ליצור סיפור בו נהיה הגיבורים. השביעי באוקטובר הינו האסון הגדול שהעם היהודי חווה מאז השואה. את הכוחות להתמודד איתו נוכל לשאוב מבני משפחתנו ששרדו את השואה ובחרו להקים מדינה וקהילות ולא לצנוח אל מעמקי הקורבנות. הם בנו משפחות ויישובים ויצרו תקווה גם בעולם בו לא נראה שיש יותר מקום לתקווה. החטופות ששבו מלמדות אותנו שהעוצמה הזו קיימת ואפשר לבחור בה כדרך קדימה. תודה לכולכן על השיעור החשוב ביותר. וללירי – את באמת נאמבר 1!
פרק מתוך הספר
אפלה מוחלטת
ועדיין מילים יכולות ליצור
סיפור של אור
(בעקבות שבעה באוקטובר)
אין מילים.
מה שקרה השאיר אותנו לגמרי ללא מילים.
מנעד הרגשות היה רחב בצורה קיצונית. הם היו אפלים וכואבים ברמה כמותה לא חווינו מעולם. מילים לא יכלו להכיל אותם, להביע אותם ובכלל לגעת באותם מקומות החבויים בנשמותינו. כשאיכשהו התגברנו על ההלם הראשוני, תחושה צורבת ועמוקה של השפלה השתלטה על רבים מאיתנו.
זה לא היה אמור להתרחש היכן שזה התרחש — החזית האחרונה. היה קל להאשים את הגלות. זמנים אחרים. מקומות אחרים. קישינב, בגדאד, גרמניה הנאצית, אבל בישראל עצמה? על אדמה יהודית? עם צבא יהודי? לא בגלל הבטחה של מולדת יהודית, המולדת היחידה שהיתה לנו אי-פעם, ושגם בה הותקפנו בעל כורחנו פעמים רבות.
ואז הגיע שבעה באוקטובר, וכל המילים והאמונות שלנו חטפו זעזוע בלתי נתפס, ונשארנו ריקים ומרוקנים ממילים.
זה היה חסר תקדים, בלתי צפוי, בלתי מובן ובלתי נתפס. מערער, מביך. איום קיומי. לא היינו מוכנים בכל הרמות. הרשויות והגופים שהיו אמורים להגן עלינו מפני זוועה שכזאת, פשוט נכשלו. הם בקושי דמיינו אפשרות שכזו, שלא לדבר על יכולת להתמודד איתה.
זוהי המדינה היהודית. זהו הצבא היהודי. זוהי הממשלה היהודית הרשמית. רצינו לצרוח שזה לא אמור היה לקרות, לא כאן. היכן היו כל האנשים בעלי הסמכות? על מה הם חשבו? איך חמאס הצליח לעולל לנו את זה? לבנות שלנו, להורים שלנו, לסבים ולילדים שלנו?
אבל המילים לא יכלו לצאת מתוכנו.
גם לא צרחות ריקות.
נותרנו ללא קול.
תחושות אימה היו כלואות בפנים, בלי יכולת לפרוץ.
ולא רק בישראל.
בשמונה באוקטובר, יותר מ-30 ארגוני סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית האשימו במכתב פתוח את ישראל במה שקרה. עוד לפני שישראל בכלל הגיבה, בעודה מדממת ללא מילים, לסטודנטים המלומדים בהרווארד כבר היתה דעה מגובשת. ואז כל השדים יצאו ברחבי עוד קמפוסים לאורך ולרוחב ארצות הברית, כמו התקפה מתוזמרת ומתוזמנת היטב על הלגיטימיות של ישראל ושל יהודים בכלל. פרצופה האמיתי של השנאה התגלה לא רק בקמפוסים הללו, אלא גם בלונדון, פריז ובעוד ערי בירה ברחבי העולם. אנטישמיות חדשה, המבוססת על הישנה והמוכרת, התפרצה בעוצמה. תחת מסכת אכפתיות בכל הנוגע לתושבי עזה, הם קראו להשמדת יהודים. חסרי מושג ובורים אך מלאי זעם, שנאה ומוכנות לאלימות. הם לא התעסקו בעובדות או בפרטים, זה כלל לא היה חשוב להם, אלא רק הסלוגנים שהם צעקו והשלטים שהניפו, תוך כדי תחושה שהם פועלים למען מטרה צודקת שהאמצעי עבורה הוא השמדת יהודים. כך נמחקו באחת עשורים של השכלה וקבלה והבנה על ידי אותם ליברלים מוארים שהפגינו אכפתיות רבה לגבי מיעוטים ולאומים נרדפים, ובאותה נשימה קראו להשמדת היהודים. מבחינתם, היה מוצדק לתמוך באלימות מילולית ופיזית כלפי יהודים מצד אחד, ומצד שני להפגין חמלה כלפי אחרים. הם כלל לא היו מודעים לסתירה ולצביעות. שוב, אנו הודרנו, הפכנו מבודדים, הוגדרנו כאויבים ודמנו הותר.
בשמונה באוקטובר, יותר מ-30 ארגוני סטודנטים מאוניברסיטת הרווארד היוקרתית האשימו במכתב פתוח את ישראל במה שקרה. עוד לפני שישראל בכלל הגיבה
שבעה באוקטובר לא היה רק התקפה על 1,200 קורבנות, אלא התקפה על מי שאנחנו ועל מה שאנו מייצגים ולא משנה היכן אנו נמצאים בעולם. זה היה כמו הבטחה לחזור ולסיים את העבודה. אנטישמיות ושנאה בגרסתן הגרועה ביותר הפכו לפעולות ממשיות. ללא בושה או חרטה ועם מחויבות להמשיך בה. האנטישמיות, כך הוכח שוב, חיה ובועטת.
חסר תקדים? אי-אפשר באמת לומר שזה חסר תקדים. חווינו זאת במשך אלפי שנים. כל פעם בתצורה אחרת. האנשים, השפות והכלים אולי השתנו, אך המנגינה היא אותה מנגינה.
אם כך, עולה מן הסתם השאלה, מדוע ההלם? אני זוכר כי בתחילת המלחמה אמרתי לאשתי כי עשינו טעות קשה, הקשבנו לשורדי השואה בדרך הלא נכונה. הקשבנו לסיפורים שלהם כנרטיבים של העבר בלבד, וראינו באכזריות וברוע של אז כמעין מוטציות של שנאה אנושית. כשלנו להבין כי אנטישמיות היא לא מוטציה חד-פעמית אלא חלק אינהרנטי בדנ"א האנושי. לא הבנו כי מדובר בחוליה בשרשרת ארוכה שתמשיך אל העתיד. הקשבנו להם ושמענו את העבר, בעוד הם סיפרו את העתיד. הקשבנו להם ושמענו אירועים מבודדים ששייכים למקומות אפלים ומרוחקים. הם אמרו שאלו הם חיינו, אבל התעקשנו שאלו היו חייהם שלהם בעבר. הם ניסו ללמד אותנו על המשכיות יהודית והנה היא התממשה. הנה הפרק הבא בזהות היהודית, פרק מלא ארס ושנאה המופצים על ידי אלו הרואים בנו את האחר ולפיכך מרגישים כי הם רשאים להשמידנו.
כל בית בישראל נפגע באופן ישיר או עקיף. כל אחד הכיר לפחות מישהו אחד שנפגע. רק ברחוב שבו אני גר נהרגו שני חיילים. בתו של חבר איבדה את הארוס שלה. היא ממש התכוננה להתחיל פרק חדש בחייה ולבנות בית יהודי ולהקים משפחה. במקום זאת היא חפרה קבר עבור אהובה.
היו ועדיין ישנם אלפי חיילים ואזרחים פצועים. עשרות אלפי עקורים מבתיהם ואלפי נרצחים. המספרים קשים להבנה, במיוחד כאן בישראל, בארץ אותה החשבנו למולדת ולמקום בטוח עבורנו. הרי אם לא כאן, היכן?
רצינו לצרוח, והכאב היה גדול מנשוא. חשנו איום קיומי עמוק, הן אישי והן לאומי, וסוג של חוסר אונים שהשתלט על כולנו, כזה שמעולם לא חשנו בעבר. היינו משותקים כשנאלצנו להתמודד שוב ושוב עם האסון, בעוד משהו בתוך גופנו קרא לנו לפעול, וכלל לא ידענו בוודאות איזו פעולה עלינו לבצע. אלו היו רגשות עוצמתיים ולגיטימיים. אף אחד לא יכול להגיד לך איך עליך להרגיש באירוע כזה. שוב, לא היו מילים לתאר את העוצמה והפחד שעורר בנו שבעה באוקטובר ואת הרגשות שהתעוררו לאחר האירוע.
למרות זאת, אחרי ולמרות הכול, עדיין עלינו למצוא את המילים.
רק מילים יכולות להושיע אותנו ממצב ההלם והשיתוק ולאפשר לנו ליצור עתיד חדש.
רק מילים יכולות להפיח תקווה מתוך הכאב, ולפלס דרך מבעדו לעבר הישרדות וגם לעבר שגשוג.
מילים כדי ליצור. מילים כדי לעצב נרטיב שייתן מעט הקלה לכאב. מילים שיסבירו עד כמה שניתן את הסבל והצער, גם אם מילים לא יוכלו באמת למפות ולהסביר את אשר קרה. מילים שיפיחו כוח להמשיך ולבנות מהשברים. אבל בלי מילים הפרק הזה יישאר לא גמור, פתוח כמו פצע. הכאב בגרסתו הבלתי נתפסת ונטולת המילים ימשיך לשלוט בחיינו, ובכך יעזור לאויבים שלנו לנצח אותנו. בלי שניצור את הפרק הזה בעצמנו, כחלק מסיפור החיים שלנו, אחרים יהפכו אותו לסיפור החיים שלנו במקומנו, אחרים — כלומר האויבים המרים שלנו.
בלי שניצור את הפרק הזה בעצמנו, כחלק מסיפור החיים שלנו, אחרים יהפכו אותו לסיפור החיים שלנו במקומנו, אחרים — כלומר האויבים המרים שלנו
ולכן עלינו למצוא את המילים גם במקומות שנראה כאילו הן לא קיימות.
גם אם לא שאלנו, ההיסטוריה עונה.
אנחנו באמצע ההיסטוריה. אנו יוצרים את הפרק הבא בהיסטוריה היהודית באמצעות הפעולות, הכאבים, היגון והמאבקים שלנו. לא ביקשנו זאת. רוב האנשים לא מבקשים או רוצים זאת בדרך כלל. רוב האירועים ההיסטוריים הגדולים לא תוכננו כך מלכתחילה, אבל הפכו לכאלו באמצעות החלטות ופעולות של אנשים כמוכם וכמוני שנדרשו להגיב בעת סיטואציות מסוימות. התגובות הללו הן שהפכו את האירועים לבעלי משמעות היסטורית.
- איך ייראה אותו פרק לבסוף?
- איך נספר אותו לנכדים שלנו?
- איזו תרומה תהיה לאותו הפרק בחיי יהודים?
- איך אותו הפרק יעצב את העתיד שלנו?
אלו שאלות שהתשובה עליהן תינתן בעתיד. כרגע הרבה מאוד עדיין לוט בערפל, אבל גם אם לא באופן מלא, נוכל לנסות להתחיל לענות על השאלות כבר עתה.
מן הסתם עולה בשלב זה השאלה הבלתי נמנעת: איך אפשר ליצור פרק היסטורי בנושא הזה, כשאנו עדיין נלחמים? והרי זו לא שאלה, זו עובדה. אנחנו עדיין יוצרים אותו. השאלה היא איך ליצור אותו: האם הרגשות שלנו סוחפים אותנו או שאנו בשליטה? אנו שואפים ליצור סיפור שירומם אותנו וייצור גרסה טובה יותר של עצמנו, ולא ליצור סיפור שידרדר אותנו לאבדון. הפרק נכתב ברגעים אלו ממש והשאלה היחידה היא: האם אנו לוקחים מחדש את השליטה?
פרספקטיבה היא עניין של בחירה
ברחוב שבו אני גר מתנוסס שלט, "חבק את הקרובים לך". מדובר בבקשתו של דן ווידנבאום ז"ל שנהרג בקרבות בעזה. כרזות ושלטים כאלו מתנוססים בכל רחבי ישראל, רואים אותם על תמרורים ועל מכוניות, והם מספרים לנו על החזון העוצמתי של הצעירים שנלקחו מאיתנו בטרם עת. חלקם קוראים לחגוג את החיים עצמם למרות האפלה. אחרים קוראים לבנות מחדש ארץ יהודית חזקה. החיים שהכירו התכווצו לכדי הצהרה קצרה המבצבצת על מגנט מודבק על המקרר. אנו מקבלים השראה מאומץ הלב והתעוזה של האחים והאחיות שלנו שנפצעו או שילמו את המחיר הכי כבד, איבדו את חייהם כדי לספק לנו חיים בטוחים.
יש לנו מספר פרספקטיבות באמצעותן נוכל ליצור את הפרק הנוכחי. כן, למרות חוסר האונים עדיין יש לנו אפשרות בחירה בנוגע לפרק אותו ניצור, הן אינדיווידואלית והן לאומית.
איזו פרספקטיבה כדאי לבחור כדי ליצור את פרק שבעה באוקטובר? להלן מספר אפשרויות.
האומץ של אלה שעזבו הכול באחת, לקחו את כלי הנשק שלהם ורצו כדי להילחם באויב בשבעה באוקטובר, כמו האחים קלמנזון אשר רצו להציל אנשים שלא הכירו, או האלוף במילואים נועם תיבון שבעזרת חבריו, האלופים יאיר גולן וישראל זיו, עלו על רכב ונסעו במהירות להציל את משפחתו ועל הדרך הצילו לא מעט אנשים נוספים.
האומץ של מאות אלפי ישראלים שעזבו מיד את חופשתם בחו"ל והצטופפו במטוסי אל על כדי לחזור להילחם, להגן על משפחתם ועל ארצם.
מאות אלפי חיילי מילואים שנענו מיד לצווים שקיבלו והתייצבו להגן על המדינה. החיילים שהשאירו את כל חילוקי הדעות הפוליטיים מאחוריהם ונלחמו יחד עבור מטרה משותפת. הזמרים והאמנים שהתנדבו בכל מקום אפשרי כדי לבדר מעט את מי שנזקקו לכך נואשות. למומחי בריאות הנפש שהתגייסו כדי לעזור מיידית לכל אלה שחוו טראומה. למתנדבי זק"א שניצבו בפני מראות מזוויעים וברגישות ומקצועיות טיפלו בגופות הנרצחים. למאות אלפי יהודי התפוצות ולארגוני התמיכה שתרמו למגן דוד אדום ולמוסדות נוספים המטפלים באחיהם ואחיותיהם.
למאות משלחות של סולידריות שהגיעו לתמוך בישראל. לאינספור המתנדבים שארגנו חמ"לים כדי לקלוט ולהפיץ לעקורים מבתיהם מזון, בגדים ועוד. לאנשים שפינו חדרים בביתם כדי לארח עקורים מהצפון ומהדרום. לעסקים ישראליים שתרמו מזון ומוצרים חיוניים אחרים לחיילים. למסעדות ולאנשים הפרטיים שבישלו כמויות אדירות עבור החיילים. לאינספור האזרחים המתנדבים שהניעו את אותן תרומות למקומות הנדרשים. לאלפי משפיעני רשת כמו יוסף חדאד ונועה תשבי שסיפרו את הסיפור שלנו ונלחמו במתקפות דיגיטליות. לבתי החולים ובעיקר לצוותים שלהם שנאלצו לקלוט ולטפל באלפי פצועים באופן מיידי. לחיילים שאיבדו את חייהם, אבל השאירו צוואות ברורות כמו בנג'מין סוסמן, שביקש מכולנו להיות מאושרים ואף לשתות בירה ולאכול בשר בשבעה שלו. לפצועים שחיזקו אותנו באמצעות דבקותם במטרה וחלקם אף החלימו באופן כמעט נִסי.
הקיטוב החברתי-פוליטי שלפני שבעה באוקטובר נעלם כבמטה קסמים. אנשים התנדבו לתת עזרה לכל מי שצריך: עקורים, משפחות אבלות, פצועים. אינספור ארגונים וחדרי מלחמה הופעלו כדי לעזור לכל אלו שביקשו עזרה וגם לאלו שלא ידעו איך לבקש. החל ממזון ועד מקום בטוח לשהות בו, דרך בגדים ועד ציוד לחימה — רוח ההתנדבות והעזרה ההדדית סחפה את המדינה. עם זאת, רוח זו לא נשבה רק עבור ישראלים. יהודי התפוצות הוכיחו שוב שהם חולקים איתנו גורל משותף ותרמו מוצרים ולא מעט כספים. יחידה חדשה קרמה עור וגידים ועטפה אותנו כמו טלית וירטואלית, בלי קשר לדעות שלנו או לזהות היהודית שלנו. כאמור, אנשים שאך לפני רגע היו יריבים פוליטיים מרים לחמו כתף אל כתף. יותר מ-300 אלף ישראלים ששהו בחו"ל עזבו הכול מיידית וטסו ארצה להתגייס. לפי הערכה מסוימת שיעור ההתגייסות לצבא היה בין 40 ל-50 אחוזים יותר מהקיבולת הרגילה
שלו.
אם כך, באיזו פרספקטיבה תבחרו להתמקד? איזו פרספקטיבה תוביל את יצירת הפרק שלכם? ההלם מהמתקפה, הכישלון של כל המערכות או רוח הנתינה? כולם נכונים עובדתית, אבל אחת מהפרספקטיבות הללו היא שתכתיב את הפרק.
גילוי ערכים
במהלך טראומות כגון זו של שבעה באוקטובר, הערכים האמיתיים של האדם מתגלים בתצורתם הצלולה ביותר. תמיד האמנתי כי ערכים אינם רק הצהרות ריקות מתוכן, אלא תרגולים מעשיים, ורק אלו המכוננים את הפעולות שלנו הם ערכינו האמיתיים. במהלך שבעה באוקטובר כולנו גילינו את ערכינו האמיתיים.
היה מנעד רחב של תגובות פיזיות ורגשיות לאירוע. חלק חשו משותקים לגמרי, לא מסוגלים לתפוס את עוצמת האירוע והשלכותיו ונדרש להם זמן רב להתאושש. אחרים נכנסו מיד למצב של פעולה, גם בלי לעבד את מהות והשלכות האירוע. הם היו צריכים להיות עסוקים ולהרגיש שהם משתתפים במשימה. כמובן שאי-אפשר לשפוט אף אחד על תגובתו, אני רק טוען שתגובות כמו הלם מגלות וחושפות ערכים של אדם ומאפשרות לו להבין את עצמו טוב יותר. זה עוזר לנו להבין את הכוח שלנו ואת האזורים והמקומות שדורשים שיפור כדי להתמודד טוב יותר עם המצב. אל תשכחו כי יצירת סיפור היא תהליך שממיר חוויות לתבנית של התפתחות עתידית. חלק מאיתנו יבחרו לשפר את הרגישות שלהם לערכים של אחרים, בעוד אחרים יתמקדו בחובה ובלכידות הלאומיות כערכי מפתח הקורמים עור וגידים כתוצאה מהאירוע המטלטל. לא משנה באיזו פרספקטיבה נבחר, אנו חייבים להמיר את ההלם ועוד רגשות לא פתורים לכדי תובנות שידגישו את ההתאוששות שלנו. עם זאת, חשוב לזכור כי אסור לנו להותיר את הפרק בלתי גמור. פרקים בלתי פתורים יוצרים צלקות חסרות משמעות. כמו כיסי כאב בהוויה שלנו הגורעים כוח וויטאליות ההכרחיים לנו כדי להתחזק. בעצם יצירת הפרק אנו משפרים את ההבנה שלנו את עצמנו ובונים שכבה נוספת של כוח, שממשיכה לחזק אותנו כל עוד אנו יוצרים את הפרק בעצמנו.
מרכז כוח הכובד שלנו
אין ספק ששבעה באוקטובר יחזק את הזהות שלנו ואת הקשר אחד עם השני. זה כבר קורה בקרב לא מעט אנשים שהרחיקו עצמם מישראל ובדרך כלל לא תורמים בהמוניהם כדי לעזור לנו. באחד הארגונים שבו התנדבתי הצליחו לגייס 150 אלף תורמים ב-100 ימים בלבד. יהודים ברחבי העולם שתרמו לאחיהם ואחיותיהם כדי ללכד את העם ולהמשיך לקיים את חלום המדינה היהודית. זו רק דוגמה אחת מני רבות ברחבי העולם. אז בואו נתחיל ליצור את הפרק הזה באמצעות מספר שאלות מפתח:
- מה היתה התגובה הרגשית הראשונית שלכם?
- מתי בפעם הראשונה הרגשתם שאתם מקבלים מידע מהימן על המלחמה?
- מי ייצג בעיניכם מהימנות ומדוע?
- מתי עזרתם בפעם הראשונה למישהו אחר? מי הוא היה ואיך עזרתם הלכה למעשה?
- איזו תגובה או פעולה נתנה לכם הכי הרבה השראה?
- מה היה הרגע שבו הצלחתם להמיר את ההלם שלכם לכדי פעולה, ומה כונן אותו?
- באיזה כוח-על השתמשתם כדי לעבור את השינוי?
- מה למדתם על עצמכם מהשינוי ומהמלחמה בכלל?
- אילו אמונות או פרדיגמות נאלצתם לזנוח נוכח המלחמה והשינוי שעברתם?
- איך אתם מרגישים עתה לגבי העם היהודי?
- מהי לדעתכם אחריותכם האישית נוכח המלחמה והמעשים שלכם?
- איך אתם תופסים את המלחמה מפרספקטיבה היסטורית?
- איך הניסיון הזה יגרום לכם להיות לגרסה טובה יותר של עצמכם?
- מאיזו גרסה גרועה של עצמכם הצלחתם לחמוק?
נכון, אנו יוצרים פרק בלי לדעת את סופו, זה חלק ממאפייני יצירת סיפור חיים. גם אם לא יזמתם אירוע כלשהו, אתם יכולים לשלוט על תוכנו של הפרק בהקשר של האדם שאתם רוצים להיות ולא האדם שנסיבות חיצוניות גרמו לכם להיות. גם כשהמלחמה תסתיים, ההשלכות שלה לא ייעלמו מהר. לא רק עבור אלו המאובחנים כפוסט-טראומטיים, אלא גם עבור אלו שלא יאובחנו כך וינסו לפלס דרכם מבעד לעולם אפל של רוע וכאב. הדרך החוצה מכאוס רגשי מתחילה בהמרת הכאב לכדי מטרה, וזה נעשה באמצעות יצירת פרק.
היצירה תאפשר לנו למצוא את מרכז כוח הכובד שלנו בתוך האירוע הלאומי, ותאפשר לנו לראות את עצמנו בתוכו כמות שאנחנו. כפי שטענתי בפרק אחר בספר, עצם ההתמקדות באחרים גורם לנו לא פעם למצוא את מרכז כוח הכובד שלנו. ובמילים אחרות, גורם לנו להתמקד בכוח שיש לנו ולא בכוח שאין לנו. זה עוזר לנו להתרומם ממצב של חוסר אונים למצב של עשייה. מעשי ההתנדבות הרבים להם היינו עדים במהלך המלחמה הם דוגמה מצוינת להתמקדות בכוח שיש לנו. איך לבסס את מרכז כוח הכובד שלנו סביב אחרים ובאמצעות כך להיות גרסה טובה יותר של עצמנו, כזו המתגלמת בזמני מצוקה שהם גם זמנים של הזדמנויות חדשות.
מעשי ההתנדבות הרבים להם היינו עדים במהלך המלחמה הם דוגמה מצוינת להתמקדות בכוח שיש לנו. איך לבסס את מרכז כוח הכובד שלנו סביב אחרים ובאמצעות כך להיות גרסה טובה יותר של עצמנו
אנו מחדירים מטרה חדשה לחיים במיוחד בזמנים שבהם אנו מרגישים משותקים, ולכן נמנעים מכל משמעות קיומית. באמצעות ההתלכדות והסולידריות ההדדית, אנו מפיחים מילים במקומות מוכי אפלה. אנו מפיחים משפטים היכן שלא היה כל ביטוי, ולאט המילים הללו והמשפטים הללו מייסדים תצורה חדשה של פרק חיים בעל משמעות היסטורית, הן מבחינה אינדיווידואלית והן מבחינה אישית.
לכן חפשו השראה במיוחד אחרי זעזועים משתקים, בעיקר במקומות אפלים. כן, העזו לדבר על אומץ, השראה ותעוזה היכן שאחרים רואים רק כאב וסבל. העזו ליצור סיפור אנושי שבוחר בחיים על פני המוות. לספר את הסיפור ההפוך לגמרי מהרשע זה בעצם ליצור אור ודפוס של תקווה שאנו חייבים עבור עצמנו, חייבים עבור אחרים, חייבים עבור העולם.
אנו ניצור פרקים אודות אינדיווידואליים אחרים, קהילות ואומות שלמות. תהליך היצירה יכיל תיקונים (כפי שכל כתב יד מכיל), וייבחן מחדש בפרספקטיבה של זמן (כפי שנלמד לעשות בהמשך הספר). החלק המשמעותי ביותר בתהליך היצירה לא יהיה הסיפורים היפים שנספר תוך כדי התהליך, או הערכים שנגלה מחדש על רקע כל כך הרבה כאבים, סבל ואפלה. החלק המשמעותי ביותר יהיה התחלת התהליך עצמו. העובדה שהתחייבנו לתהליך יצירה אקטיבי ודחינו אי-אלו כוחות חיצוניים שליליים שאיימו ליצור את הפרק במקומנו.
3,000 שנה והעתיד לפנינו
התוצר הלאומי של העם היהודי הוא תקווה. אנחנו מייצרים אותה מתוך הכאב והסבל שלנו. אנחנו למעשה טובים ביצירת תקווה באופן יוצא דופן. כאשר מדינות אחרות בטראומה עדיין עסוקות בלהאשים אחרים ולהתחפר במעמד של קורבנות, יהודים מסרבים להחיל את אותה שיטה (ייתכן כי אף אחד לא יקבל אותנו כקורבנות, או יאפשר לנו להאשים אותם...). אנחנו קמים מהמקום האפל והשבור כדי ליצור עתיד חדש. אנו יוצרים תקווה מהחומרים המיוחדים ביותר. הכאב, הטרגדיה, האומללות ותחושת האחרות שלנו, משמשים מרכיבים מיוחדים בתהליך יצירת התקווה הבאה. אנחנו לא מתעלמים מהמהלומות שספגנו. אנו משתמשים בהן כאבני בניין לעתיד של תקווה. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כי העתיד מלא תקווה, ומצפים כמובן שאף אחד לא ייתן לנו שום דבר בחינם. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו איך לבנות בעצמם עתיד טוב יותר, לא משנה כמה אפל הוא העבר.
יצירת התקווה מהכאב צרובה בנו כדנ"א שעוצב במשך אלפי שנים ויצר תגובה אינסטינקטיבית לטרגדיות ולכאב. אלו הפרקים הקודמים של קיומנו שבנו את הסיפור עד פה, והפכו את חוויות הכאב לחוסן וליכולת התפתחות אישית, קהילתית ולאומית. אלו הם הסיפורים של אבותינו בגרסתם העכשווית והרלוונטית לנו. הם הנחילו לנו מאיצי כוח עתידיים ולא רק סיפורי עבר.
במהלך ההפגנה המפורסמת בוושינגטון, כאשר 300 אלף יהודים התאספו מכל רחבי אמריקה כדי להביע את אחדותם ולדרוש להחזיר את בני הערובה, אדם זקן מדטרויט אמר לי, "אנחנו נשרוד את זה ביחד, למרות שחלק אולי לא ישרדו את זה בנפרד". בהקשר של 3,000 שנה, הוא צדק. לפעמים, כשאנחנו חווים את הכאן ועכשיו, אנחנו לא יכולים לראות את הדברים בפרספקטיבה של 3,000 שנה. עם זאת, אין פרספקטיבה טובה יותר.
במהלך חג פסח האחרון, כשישבתי עם משפחתי ליד שולחן הסדר, הרגשתי אחרת לגמרי. המשפט הידוע מההגדה, כי "בכל דור קמים עלינו לכלותנו" לא היה עוד אפשרות רחוקה, ולא הזכיר נרטיב מן העבר. באותו זמן חטפנו רקטות מעזה עד לבנון. איראן ירתה למעלה מ-330 מל"טים וטילים בליסטיים לעבר ישראל רק שבוע לפני כן. זה היה הכי אמיתי שאפשר. ולמרות זאת, העובדה שהסיפור בגרסה קצת אחרת תועד בהגדה בת מאות שנים סיפקה איכשהו מזור. ההגדה היתה תמיד הכלי החינוכי שהשתמשנו בו כדי להעביר את הסיפור היהודי לילדינו — "והגדת לבנך". ההדגשות במהלך קריאת ההגדה נשמעו כמו תחילת הריפוי, וכמו תחילת יצירת הפרק הזה בסיפור החיים באופן משותף כמשפחה.
כל אירוע חסר תקדים יהפוך בסופו של דבר לאבן דרך בהיסטוריה. לפרק של חוסן ומתווה להתפתחות אישית לנו, לילדינו, לנכדינו ולצאצאי העתיד שיישאו את היהדות קדימה לדורות הבאים. ההיסטוריה הרי בנויה בעיקר מסיפורים חסרי תקדים. ובעודנו יוצרים את הפרק הזה של ההיסטוריה היהודית, מתוך מצב של צער עמוק אבל גם מתוך השראה — עלינו להתחבר לפרספקטיבה בת 3,000 שנה. זה מקור הכוח האמיתי שלנו. זהו מקור המטרה האמיתית שלנו. הדורות הקודמים היו במקום דומה. הם סבלו כדי שאנחנו נהיה כאן היום ונסלול את הדרך לדורות שיבואו. התקווה היחידה שלי היא שהפרק שניצור לא יהיה פרק המבוסס על העבר, אלא פרק העשוי מחוסן מתמשך, כך שנלמד את ילדינו כיצד לבנות את החוליה הבאה בשרשרת הנצחית של העם היהודי.
ליאור ערוסי, מומחה עולמי בתהליכי שינוי וטרנספורמציה. מחבר שבעה ספרים. ספרו האחרון "ליצור את סיפור חייך" יוצא בהוצאת מטר במרץ 2025