להתחיל
הפעולה הראשונה הברורה מאליה
נטפליקס מצויה כיום ב־183 מיליון בתי אב ברחבי העולם. לכן קשה להאמין שייתכן שלא היתה קיימת אלמלא דרש סניף בלוקבסטר מקומי 40 דולר מריד הייסטינגס בעבור אובדן קלטת וידיאו של "אפולו 13" הקלאסי עם טום הנקס — עובדה שדחפה אותו לתהות אם עשויה להיות דרך טובה יותר לשכור סרטים.
הייסטינגס, מדען מחשבים שלמד באוניברסיטת סטנפורד בשנות השמונים, האמין שבתוך עשור בערך יהיה חיבור האינטרנט הביתי בקיבולת שתאפשר לו לשאת כמויות אדירות של נתונים במהירויות גבוהות כל כך, שיהיה אפשר לספק סרטים שלמים על פי דרישה ישירות אל המחשב האישי או אל הטלוויזיה. הרעיון של הייסטינגס היה לבנות את נטפליקס כשירות DVD תחילה, "עד שבסופו של דבר האינטרנט ידביק את מערכת הדואר ויעקוף אותה."
חזונו הסופי של הייסטינגס לנטפליקס היה מטלה ענקית ומורכבת, שהצריכה שנים רבות ונסמכה על טכנולוגיה שעדיין לא היתה קיימת. הוא היה יכול להתחיל בהתוויית תהליך רב־שנתי ורב־שלבי. הוא היה יכול להעלות תחזיות בנוגע למועד שבו מהירות האינטרנט תעלה על זו של משאית הובלת מוצרים של פדקס השועטת בדרכים, לנסח טיוטות לתוכניות עסקיות מרובות לתסריטים מרובים, לבחון עשרות ומאות משתנים כגון עלויות משלוחי ה־DVD, מספר השימושים שכל דיסק יכול לעמוד בו וההפסדים שהחברה יכולה לצפות לספוג בשל דיסקים פגומים או כאלה שלא הוחזרו, וכן הלאה.
במקום זאת, הייסטינגס שלח לעצמו CD בודד.
הייסטינגס הבין, שאלא אם יהיה אפשר לשלוח תקליטורי DVD בדואר בצורה מהימנה מבלי שייפגמו או יהרסו בתוך כך, אין לרעיון שום סיכוי. אז הוא והשותף המייסד שלו, מרק רנדולף, הלכו לחנות תקליטים בסנטה קרוז וקנו CD משומש. ואז, נזכר רנדולף, הם הלכו לאחת מאותן חנויות מתנות קטנות בשדרת פסיפיק וקנו לעצמם את "אחת מאותן המעטפות הכחולות הקטנות לכרטיסי ברכה." הם כתבו על המעטפה את כתובת ביתו של ריד, הכניסו פנימה את התקליטור ושלחו אותו בדואר עם בול יחיד של דואר מהיר. "למחרת כשהוא בא לאסוף אותי," אומר רנדולף, "היתה לו מעטפה ביד. היא הגיעה לביתו עם CD לא שבור. זה היה הרגע שבו שנינו הסתכלנו זה על זה ואמרנו, 'הרעיון הזה עשוי באמת לעבוד'."
הקונספט היה גדול. אבל במקום להתוות תוכנית מורכבת כדי להגיע לשם, חיפשו הייסטינגס ורנדולף צעד ראשון פשוט עד כדי גיחוך שיגיד להם אם כדאי להם לעשות צעד שני או פשוט לרדת מהרעיון
הקונספט היה גדול. ענקי, בעצם. הוא היה מרחיק ראות ושאפתני. המייסדים ידעו כיצד נראה "גמור" — שירות הסטרימינג הגלובלי האדיר וספריית התוכן שנטפליקס היא כיום — אבל במקום להתוות תוכנית מורכבת ומפורטת כדי להגיע לשם, חיפשו הייסטינגס ורנדולף צעד ראשון פשוט עד כדי גיחוך שיגיד להם אם כדאי להם לעשות צעד שני או פשוט לרדת מהרעיון. משלוח הדיסק היחיד הזה בדואר התברר בדיעבד כדרך הפשוטה והברורה ביותר מאליה להתניע את הרעיון העצום שלהם.
If you want better results you only have two choices:
You can increase your effort.
Or you can increase your effort to reward ratio.
What’s your effort:reward ratio?
Image is a graphic novel based on EFFORTLESS book just released in Japan pic.twitter.com/uqKO6VTy5G
נקטו פעולה מעשית מינימלית
אינכם צריכים לתת לפרויקטים חיוניים להציף אתכם. לא פעם, כשאתם נוקבים בשמו של הצעד הראשון המובן מאליו, אתם חוסכים השקעת אנרגיה מנטלית רבה בחשיבה על הצעדים החמישי, השביעי או אפילו העשרים ושלושה. אין זה משנה אם הפרויקט שלכם כרוך בעשרה צעדים או באלף. כשמאמצים את האסטרטגיה הזאת, כל שצריך לעשות הוא להתמקד באותו צעד ראשון.
לא פעם אנו מוצפים מפני שאנו טועים בשיפוטנו את אותו צעד ראשון: מה שאנו חושבים שהוא צעד ראשון הוא למעשה כמה צעדים. אבל ברגע שאנחנו מפרקים את הצעד הזה לפעולות פיזיות קונקרטיות, אותה פעולה ראשונה וברורה מאליה מתחילה להצטייר כנטולת מאמץ.
המומחית ליצרנות, אפריל פֶּרי, מספרת סיפור על אישה שהיתה זקוקה לעזרה כדי לפנות את סלון ביתה מן החפצים שגדשו אותו. היו ספרים בכל מקום: ערמות של ספרים, קופסאות של ספרים, ספרים על גבי הרהיטים. ספרים כיסו פחות או יותר כל סנטימטר על כל משטח. כל כך הרבה ספרים שכמעט שלא היה אפשר להשתמש בחדר. האישה ידעה שהפתרון להוצאת הספרים מהסלון הוא קניית כונניות ספרים למשרד שלה. אבל אפילו הפתרון הפשוט לכאורה הזה היה מרתיע מדי מבחינתה.
"אם הייתי מביאה לך את המחשב שלי ברגע זה," שאלה אותה פרי, "היית יכולה פשוט לפתוח אותו ולהזמין כונניות?"
"הייתי רוצה לעשות את זה," היא ענתה, "אבל דבר ראשון אני צריכה למדוד את הקירות במשרד ולראות איזו מידה אני צריכה להזמין."
"אוקיי," אמרה פרי. "את יכולה ללכת ברגע זה ולמדוד את קירות המשרד שלך?"
האישה ענתה שהיא לא יכולה, מפני שהיא לא מצליחה למצוא את סרט המידה שלה.
בנקודה הזאת שתיהן פרצו בצחוק. פתאום התברר שהסיבה האמיתית שבגללה האישה לא התקדמה כהוא זה היא שעד לאותו הרגע, היא לא נקבה בשמו של הצעד הראשון והברור מאליו: למצוא, לשאול או לקנות סרט מידה.
הצעד הראשון הזה עשוי להצטייר בעינינו כטריוויאלי מכדי לנקוב בשמו. אבל ברוב המקרים, צעד קטנטן כקניית סרט מידה מספק את המומנטום הנחוץ לנו כדי לעשות את הצעד הבא, ואז את הצעד שאחריו.
“Past a certain point, more effort doesn’t produce better performance. It sabotages our performance. Economists call this the law of diminishing returns:”
― Greg McKeown, "Effortless: Make It Easier to Do What Matters Most" pic.twitter.com/HeTSP3reEJ
אני מכיר אנשים רבים ששאבו השראה משיטתה הנודעת של מארי קונדו לסידור ביתם. כל כך מצא חן בעיניהם הרעיון להיפטר מכל הרכוש שלא משמח אותם. למרבה הצער, אחדים מהם לא הגיעו רחוק כל כך. זאת מפני שעוד לפני שמתחילים, שיטת קונמארי דורשת לסדר את כל הבית בבת אחת. המצב הסופי רצוי כמובן. אבל אם הצעד הראשון אינו נראה בר־ביצוע, אנשים רבים יוותרו עוד לפני שיתחילו.
מקום לבזבז כמויות אדירות של זמן על תכנון או להסתער קדימה תוך סיכון של התקדמות רבה בנתיב הלא נכון, אנחנו יכולים לבחור לנקוט את הפעולה המינימלית: הפעולה שתאפשר לנו למידה מרבית תוך השקעת המאמץ הקטן ביותר
דרך חלופית מוצעת בידי פוּמיוֹ ססאקי בספרו Goodbye, Things [היו שלום, דברים]. הוא מציע שהפעולה הראשונה שלנו תהיה "להיפטר ממשהו ברגע זה." הוא דוחק בקוראים, "אל תמתינו עד שתגמרו לקרוא את הספר הזה. הדרך הטובה ביותר לפעול היא לשכלל את כישוריכם תוך כדי היפטרות מחפציכם. מדוע לא לסגור את הספר ברגע זה ולזרוק משהו?... זה הצעד הראשון, ברגע זה."
כשקראתי את זה, עשיתי בדיוק את מה שססאקי הציע: הפסקתי לקרוא וזרקתי מרקר ישן שהתייבש. זה היה קל כל כך לביצוע. ועורר בי הרגשה טובה, עד שהעברתי עשר דקות נוספות בזריקת דברים אחרים: כרטיסי ביקור ישנים, עפרונות קצרים מדי, ערמת מגזינים שידעתי שלעולם לא אקרא, סבך של כבלי טעינה שאפסנתי "למקרה שאצטרך שוב אי־פעם." לאמיתו של דבר, בעודי כותב שורות אלה, ניעור בי הדחף לעצור ולזרוק את קופסת הקרטון הישנה שבה הגיעו האוזניות הלא־כל־כך־חדשות שלי. וגם הפעם המשכתי וזרקתי עוד דברים. זהו הכוח הטמון בנקיטת הצעד הפיזי הקונקרטי הראשון: הוא מצית פרץ נוסף של פעולה נטולת מאמץ ממוקדת.
אחת מעמדות המפתח בחשיבת עמק הסיליקון בפרט, ובחשיבת העיצוב בכלל, היא הרעיון לייצר מוצר בר־קיימא מינימלי. אריק רייס, מחבר The Lean Startup [הסטארט־אפ הרזה], מגדיר מוצר בר־קיימא מינימלי כ"אותה גרסה של מוצר חדש שמאפשרת לצוות לאסוף את מרב המידע המאפשר למידה באמצעות תיקוף על לקוחות תוך השקעת המאמץ המינימלי." זוהי דרך נטולת מאמץ לבחון רעיון מפני שהיא מצריכה רק את בניית הגרסה הפשוטה ביותר של המוצר הנחוצה כדי לקבל משוב מהימן בנוגע לרצונם של הלקוחות שלכם.
חשבו על השיטה המפורסמת שבה בחנו מייסדי Airbnb (שנקרא אז AirBedAndBreakfast) את הקונספט שלהם: הם העלו כמה תמונות של הדירה שלהם לאתר אינטרנט יחיד. עד מהרה היו להם שלושה אורחים בתשלום שרצו להתאכסן בדירה בזמן שהותם בעיר לרגל כנס עיצוב. חשוב מזה, הם קיבלו את מה שרייס מכנה "למידה באמצעות תיקוף" — המידע שלקוחות באמת ירצו להשתמש במוצר שלהם.
אמנם הגישה הזאת נפוצה באופן לא פרופורציוני בעולם הסטארט־אפ, אך את אותו הרעיון אפשר ליישם לכל מטרה או פרויקט חיוני. במקום להתמהמה, לבזבז כמויות אדירות של זמן ומאמץ על תכנון שמביא בחשבון מיליון תסריטים אפשריים או להסתער במלוא הקיטור קדימה תוך סיכון של התקדמות רבה בנתיב הלא נכון, אנחנו יכולים לבחור לנקוט את הפעולה בת־הקיימא המינימלית: הפעולה שתאפשר לנו למידה מרבית תוך השקעת המאמץ הקטן ביותר.
העיקרון הזה מזכיר לי תמיד את השורה מ"חלום ליל קיץ" של שייקספיר: "גם אם היא קטנה, היא חיית־טרף." הפעולה הראשונה היא אולי הדבר הזעיר ביותר וזה שהכי קל להתעלם ממנו. אבל היא עזה להפתיע.