את מי המדינה אוהבת יותר: את המורים או אנשי הקבע?

שנית, בהסכם שקבע את נוסחת פנסיית הגישור של אנשי הקבע, הסכם שנחתם בין משרד הביטחון ומשרד האוצר ב–2008, נעשו כל הטעויות האפשריות - כולן דווקא לטובת אנשי הקבע.

למשל, הוסכם שאנשי הקבע יקבלו בנוסף לפנסיית הגישור גם מענק פרישה בגובה 12 משכורות (משהו כמו 300 אלף שקל בממוצע לאיש קבע), וכי המענק כולו יופקד אל תוך החיסכון הפנסיוני. כלומר, המענק לבדו ייקר את פנסיית הגישור של אנשי הצבא בכ–40%. הסכם כחלון־יעלון מבטל את השפעת המענק על פנסיית הגישור, אך משאיר את המענק בתוך החיסכון של הפנסיה הצוברת, כך שהוא עדיין מנפח את הפנסיה שיקבלו אנשי הקבע עם פרישתם הסופית לגמלאות בגיל 67.

למשל, המדינה הסכימה להפריש לאנשי הקבע את ההפרשות המקסימליות לחיסכון הפנסיוני - 22.85% מהשכר, לעומת הפרשות מקובלות במשק של 18%–20%.

למשל, המדינה התעלמה מכך שאנשי הקבע הגיעו להסכם נדיב מאוד עם חברת קרנות הפנסיה הראל, כך שהיא מנהלת להם את החיסכון הפנסיוני באפס דמי ניהול - דבר שמגדיל את קצבת הפנסיה הצוברת הצפויה של אנשי הקבע בגיל 67 בכ–25% לפחות.

למשל, המדינה הניחה הנחות תשואה נדיבות במיוחד בחישוב פנסיית הגישור (אפס דמי הניהול איפשרו לתשואה להשתפר מאוד), וגם פעלה לפי הנחות נוחות מאוד לגבי מקדם הפרישה המקובל. כלומר, המדינה השתמשה במקדם פרישה של גיל 67 עבור אנשי קבע בגיל 45, למרות שתוחלת החיים של שתי הקבוצות (המגולמת במקדם הפרישה) שונה משמעותית.

מתנה למתעקשים לפרוש בגיל מוקדם

לעומת כל הטעויות הנדיבות הללו לטובת אנשי הקבע, אצל המורים לא טעו. המדינה לא הסתבכה עם נוסחת פנסיית הגישור של המורים - היא פשוט לקחה את הנוסחאות המקובלות של קרנות הפנסיה לפנסיה מוקדמת. גם היום קרנות הפנסיה מאפשרות לכל החוסכים לפרוש בגיל מוקדם, נניח 55, רק שמי שיעשה זאת ייאלץ להסתפק בקצבת פנסיה עלובה במיוחד. את הקצבה העלובה הזאת משלמת המדינה למורים.

אם אצל אנשי הקבע טעו בשימוש במקדם פרישה נדיב מדי, שאינו מתאים לגילם - הרי שאצל המורים השימוש במקדם הפנסיה של הקרנות היה מחמיר מדי. הסיבה: כשקרן פנסיה משלמת קצבה לבן 55 היא מתחשבת בתוחלת החיים שנותרה לו מגיל 55 ועד יום המוות הצפוי, ומספר שנות התשלום הגדול גורר קצבת פנסיה נמוכה במיוחד. אצל המורים, עם זאת, קצבת פנסיית הגישור משולמת מגיל 55 ועד גיל 67 בלבד, כלומר מדובר על תשלום של 12 שנים בלבד. בתשלום כזה ניתן היה להשתמש במקדם פרישה נדיב יותר, שהיה מגדיל מאוד את קצבת פנסיית הגישור.

רק שהמדינה לא עשתה זאת. בכוונת מכוון היא לקחה את הנוסחה של קרנות הפנסיה, שמסתכלת על גיל המוות הצפוי (80 שנים ויותר) ולא על גיל 67, וזאת גם מכיוון שזה חסך לה הרבה כסף וגם מסיבה ערכית. בסופו של דבר, פנסיית גישור היא הטבה עצומה - מתנת חינם שהמדינה משלמת למי שמתעקש להפסיק לעבוד בגיל מוקדם. אם הוא מתעקש, אומרת המדינה, אז בבקשה. אבל שלא יצפה לצאת עשיר מזה.

כניעת המדינה למערכת הביטחון

ההיגיון החותך הזה נשכח לצערנו במקרה של אנשי הקבע. הוא נשכח גם אצל כל כוחות הביטחון, שמרביתם פורשים בגיל 55, ונוסחאות הפנסיה שלהם צמודות לאלה של אנשי הקבע. לכן, התקדים של הסכם כחלון־יעלון ישרשר עתה עצמו באופן אוטומטי לרבבות אנשי כוחות הביטחון בכל מקרה.

בנוסף, ההסכם עלול לשרשר את עצמו גם לקבוצות עובדים נוספות, שיבינו את גודל הכניעה של המדינה אל מול כוחות הביטחון, וידרשו מתנה דומה גם לעצמם. השופטים כבר העלו דרישה כזאת, ונדחו רק בקושי (למשל במסגרת הניסיון למצוא פתרון לשופטים גרועים, שהרצון להוציאם לפנסיה לפני גיל הפרישה הרשמי, 70, הביא להצעה לפתות אותם לפרוש באמצעות פנסיית גישור נדיבה). בסיבוב הבא כבר יהיה קרוב לבלתי־אפשרי לדחות את דרישות השופטים, עובדי חברת חשמל או כל קבוצת עובדים חזקה אחרת.

מצער שההסכם בין כחלון ליעלון לא מתקן את נוסחת פנסיית הגישור הבעייתית, אלא רק קובע תקרה שרירותית שלפיה בכל מקרה איש קבע לא יקבל קצבה גבוהה מ–12 אלף שקל בחודש. השרירותיות הזאת משאירה את הנוסחה הבעייתית בתוקף, וגם קובעת רף קצבה גבוה ומפתה מאוד.

לנוכח הפיתויים האלה, האפשרות שעוד קבוצות עובדים ילחצו על המדינה לקבל הטבה דומה נהפכת לריאלית ביותר. כך, את בעיית הפנסיה התקציבית במגזר הציבורי, שפתרנו בעזרת המעבר לפנסיה צוברת, אנחנו מולידים מחדש כבעיית פנסיית הגישור המשולמת בתוך עולם הפנסיה הצוברת. בקצב הזה, אנחנו עוד עלולים למצוא עצמנו בעתיד מתגעגעים לעלויות של הפנסיה התקציבית.

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

כתבות נוספות:
הטריק הזול של חבר הכנסת ינון מגל
הרווח המתואם של פז ברבעון השלישי גדל ל-158 מיליון שקל