איזה כיף היה יכול להיות אם היינו יכולים לייצר לעצמנו כמה כסף שנרצה, כמו בעבר הרחוק, כשמלכים ושליטי מדינות ייצרו כסף בכמויות. אבל מהר מאד, הם נוכחו לדעת שערך הכסף שלהם הלך וירד. היום השיטה לייצור כסף היא אחראית יותר ונתונה בידי גוף אחד בכל מדינה. בדצמבר 2015 נכנס לשוק השטר החדש של 200 שקל, שצבעו כחול והוא נושא את תמונתו של המשורר נתן אלתרמן. בנק ישראל הדפיס כמה מיליוני שטרות, שמחליפים את השטרות האדמדמים עם תמונתו של הנשיא שז"ר, שנמצאים בשוק מאז 1999. בשנת 2013 הודיע בנק ישראל כי הוא מדפיס שטרות חדשים בעלות של 308 מיליון שקלים שיחליפו את השטרות הקיימים בשוק. בשוק הסתובבו אז כ-380 מיליון שטרות של כסף. חישוב מהיר מראה, שעלות הייצור של כל שטר, כולל שטר של 200 שקלים, קטנה משקל אחד.
כשבני האדם החלו לסחור ביניהם הם השתמשו בחפצים פיזיים – למשל, קנו עז תמורת 3 כדי חרס. היום אנחנו מכנים צורת רכישה זו כ"סחר חליפין". ככל שבני האדם התרבו, כמות המסחר גדלה ונמצאו מתכות יקרות, השתכללו גם אמצעי התשלום; חתיכות ומאוחר יותר מטבעות של נחושת, זהב, שערכן נמדד לפי המתכת מהן היו עשויות ומשקלן.
השימוש הראשון במטבעות ושטרות בעלי ערך עצמי משלהם מיוחס למאה ה-11. אז החל שימוש בכסף "פיאט" - שטרות ומטבעות שערכם לא קשור לערך החומר שממנו הוכנו, וגם אין כנגדם שום עתודה של זהב אצל המנפיק. הדבר יצר סכנה שהמנפיק יגדיל את סכומי המטבע שבמחזור ובכך יגרום לאינפלציה. לכן עברו להשתמש במנגנון הנקרא "תקן הזהב", שמנע מממשלות לייצר כסף פיאט ככל שרצו. לפי שיטה זו, מטבעות ושטרות מדינתיים מקבלים את ערכם מהעובדה שיש כנגדם כמות מסוימת של זהב בידי המנפיק, והוא חייב למוסרם כנגד השטר. כך התנהל שוק הכסף עד תחילת שנות השבעים של המאה העשרים. אז ננטשה לחלוטין שיטת תקן הזהב, וכיום כל מערכות המטבע העולמיות נשענות על האמון שיש למשתמשים בחוסנו של המטבע וביציבות שערו לעומת מטבעות אחרים ולעומת האינפלציה.
כיום מרבית הכסף בעולם הוא רישום דיגיטלי בלבד במוסדות המורשים לכך, ואין לו כל ייצוג פיזי – פיקדונות, אשראי וכד'. מי שמנפיק את שטרות הכסף והמטבעות על פי חוק בישראל הוא מחלקת המטבע בבנק ישראל. מתפקידה של מחלקת המטבע בבנק ישראל להנפיק, להסדיר ולכוון את מערכת המטבע, ולהבטיח הספקה סדירה של מזומנים למשק בהתאם לביקוש וההיצע.
נהוג להנפיק שטרות רק מעל ערך מסויים
נגיד בנק ישראל קובע את צורתם של השטרות והמעות באישור המועצה המנהלית של בנק ישראל והממשלה. לשם כך הוא נעזר בוועדה לתכנון שטרי כסף, מעות ומטבעות זיכרון. הנגיד מקבל מספר הצעות לעיצוב ושוקל את המלצות הוועדה. החלטתו בדבר הצורה הסופית של המטבע או השטר, הוא זקוק לאישור המועצה והממשלה. השטרות והמעות מאוחסנים בכספות בנק ישראל בהתאם לנהלים קפדניים של הובלה, שמירה ובקרה. על השטרות, כידוע, יופיעו בדרך כלל תמונותיהם של אישים חשובים בהיסטוריה של המדינה כמו מלכים, נשיאים, וסופרים, לצד חתימותיהם של האנשים אשר מאשרים כי השטר חוקי (כמו נגיד הבנק המרכזי ושר האוצר).
ההחלטה על ערכי השטרות המונפקים נובעת ממספר שיקולים. השיקול הראשון הוא השימושיות של השטר, ועל כן נבחרים ערכים במרווחים הנחשבים שימושיים ביותר לציבור. בנוסף, עלות השטר אשר לרוב גבוהה יותר מעלות מטבע, מהווה שיקול בהחלטה אלו שטרות להנפיק. על כן נהוג להנפיק שטרות רק מעל ערך מסוים. בישראל, השטר בעל הערך הנמוך ביותר הוא שטר של 20 שקלים חדשים. עלות השטר גם דוחפת לכיוון של שטרות בעלי ערכים גבוהים, כדי לצמצם את מספר השטרות שיש להנפיק.
על כל שטר יש סימני ביטחון כדי להקשות על זיופו, כמו גם מספר סידורי המסמן את מקומו של השטר הזה בהדפסה. כשכל זה לא עוזר (ואנחנו יודעים שכסף מזויף מופיע בשוק כמה שעות בלבד לאחר הופעת שטר חדש) נהוג להחליף את עיצוב השטרות מדי כמה שנים כאשר כל פעם נוספים אמצעי אבטחה חדשים.
מהם סימני הביטחון?
1. סימני מים - תמונות של הנושא המופיע בגלוי על פני השטר (כגון:פני דמות, מבנה) שניתן להבחין בהן בקטע הלבן בשטר אם מסתכלים בו מול מקור אור. מדובר בתמונה מובנית בשטר ולא מודפסת.
2. פסי מתכת דקיקים מובנים בתוך השטר.
3. דיו משנה צבע בהתאם לזווית המבט על השטר.
4. כיתוב תוכן ותמונה באמצעות אותיות זעירות.
5. סימנים חבויים בתוך השטר הידועים רק לאלו המסוגלים לזהות שטר אמיתי (כגון: אותיות זעירות במיוחד בתוך התמונות , מספרים המציינים את מיקום הדפסת השטר).
6. אותיות וסימני מישוש מובלטים, הולוגרמות ועוד.
7. החומר ממנו עשויים השטרות נחשב גם הוא לחלק מאמצעי ההגנה.
למה יש הגבלה על כמות הכסף שמדפיס הבנק המרכזי?
אם כל אחד היה יכול לייצר כמה מטבעות או שטרות שהוא רוצה, לא היה לכסף ערך בעצם. לכן נקבע שרק גוף אחד בכל מדינה יכול לייצר כסף – הבנק המרכזי של המדינה שאצלנו הוא "בנק ישראל".
מתי מייצר בנק ישראל כסף חדש בשוק?
בכל פעם שבנק מסחרי מלווה כסף ללקוח שלו הוא גם מייצר כסף במערכת. הבנק המסחרי אינו יכול להדפיס כסף, לכן הוא לווה את הכסף מבנק ישראל תמורת ריבית מסוימת, והבנק המסחרי מלווה את אותו כסף ללקוח בריבית גבוהה יותר. כספי ההלוואה נכנסים לשוק באמצעות רכישות, חסכונות וכד'. כל הלוואה שאנחנו מקבלים מהבנק שלנו מייצרת כסף במערכת, כך שכל שקל המיוצר במערכת ומגיע לשוק או לחיסכון מקורו בשקל שמישהו חייב לבנק. משום שכל שקל בחוב נושא ריבית (למשל 5% לשנה), הרי שכמות הכסף במשק צריכה לגדול בכל שנה ב-5% כדי שיהיה מספיק כסף שיכסה גם את הריבית. מאידך, המשק אינו צומח ב-5% בשנה, ולכן כמות הכסף גדלה מהר יותר מאשר קצב הצמיחה והתוצאה היא ירידת ערך הכסף או בשמה האחר – אינפלציה.