למה האינפלציה עלתה ומה זה אומר?
הפדרל ריזרב (הבנק המרכזי של ארה"ב) העלה את הריבית ביום רביעי ב-0.75% לרמה של 1.5%-1.75% - מדובר בהעלאה הגבוהה ביותר מאז 1994. הסיבה להעלאת הריבית מגיעה על רקע נתוני האינפלציה בארה"ב ששברו בסוף השבוע האחרון שיא של 41 שנים, כשמדד המחירים לצרכן הציג עלייה שנתית של 8.6%.
הרשו לנו לסכם את דבריו של יו"ר הפד ג'יי פאוול: "האינפלציה גרועה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. אף אחד לא באמת יודע מה לעזאזל קורה".
גם בישראל פורסמו נתוני האינפלציה, והם נמוכים יחסית לעולם. מדד המחירים לצרכן עלה בחודש מאי ב-0.6%, והאינפלציה השנתית נאמדת ב-4.1% בלבד. על אף שמדובר בנתון נמוך ביחס לעולם זו עדיין אינפלציה גבוהה ביותר מ-1% מהיעד של בנק ישראל.
האם עכשיו יעצרו עליות הריבית? סביר להניח שלא, עד שטווח האינפלציה יחזור לנורמה. ההיגיון פשוט - אם אנשים לא מוציאים כסף, הביקוש למוצרים יורד. אם הביקוש יורד, גם המחיר יורד.
מי שיפגע מהמצב הם בעיקר אלה שלווים כספים, שכן עכשיו הסכום החודשי של ההלוואה שהם יאלצו להחזיר יגדל. גם שוק המניות צפוי להיפגע. עליית הריבית יוצרת אלטרנטיבה בטוחה יותר למשקיעים להשקיע באפיקים בטוחים יותר, כמו שוק האג"ח, ולכן הם מוכרים את המניות שברשותם ומורידים את השוק. זה פוגע גם במי שמשקיע בבורסה, אבל למעשה גם בכל מי שיש לו פנסיה, קרנות השתלמות או קופות גמל, ולכן גם אפיקים אלה חוו עכשיו ירידות.
מה עושים?
המתכון כיצד לעבור תקופות קשות בצורה יחסית חלקה פשוט וידוע מאות שנים: צריך להקטין חובות ולהגדיל חסכונות. החוסכים יכולים לנצל את המצב ולרכוש איגרות חוב העומדות לפידיון בתוך כשנתיים־שלוש, ולהתמקד בדירוג השקעה גבוה. וכמובן, לא להיכנס לפאניקה.
חוגגים את סוף הגירעון בתל אביב|צילום: גיא יחיאלי, יחצ מי משלם את החוב הזה?
כשבמשרד האוצר לא עיכבו את המו"מ עם המורים, חגגו שם את העודף של 33 מיליארד שקל בקופה הציבורית.
מצד אחד, לנו זה הזכיר לקוחות ישראלים שמשתפכים על מיני חנויות וחברות שכל מה שעשו הוא להעניק להם שירות ראוי. בקיצור, זה שהמשרד שהתפקיד שלו הוא לשמור על מסגרת תקציבית הצליח לשמור על מסגרת תקציבית זה לא הישג. זו אמורה להיות הנורמה.
בנוסף, חשוב להזכיר שישראל לא נמצאת עכשיו בפלוס בחשבון. למדינה החוב העצום שהיא סוחבת על גבה. אין מיליארדים לחלק. בפועל, היא פשוט תוכל לשלם עם קצת פחות פאניקה את הריבית של 40 מיליארד שקל בשנה על החוב.
ובכל זאת, לא בטוח שצריך לחגוג. במשרד האוצר רכבו על גלי השוק החופשי, ונהנו מהעלייה בגביית מסים. את הצד השני של המטבע כולנו רואים עכשיו. כשלא מפקחים על מחירים הם טסים למעלה, וכפי שהגדיר זאת גולש שנון בטוויטר: הישראלים עובדים כמו מקסיקנים, משלמים כמו שוויצרים ומרוויחים כמו מזרח אירופאים.למה אסור לסמוך על משכירים שיהיו בני אדם?
כשמחיר השכרה ממוצע לדירה בתל אביב עלה ל- 11,081 שקלים, ניסינו להבין איפה עוד אפשר למצוא דירות במחירים שפויים. יחד עם אתר Yad2 מצאנו מספר אופציות באזור המרכז, כולל בתל אביב, ב-500-1,500 שקלים פחות ממחיר השכירות הממוצע בשכונה לדירה דומה.
"נו, הנה", בטח תגידו, "זאת ההוכחה שיש דירות במחירים סבירים". אבל אם תצללו לפרטים תגלו שחלק מהדירות (לא כולן, יש גם דירות יפות מאוד) שמוצעות למכירה הן דירות מוזנחות יחסית, שלא עברו שיפוץ. דירות שוות בכלל לא מגיעות לאתרים, אלא עוברות מפה לאוזן בין חברים ונחטפות יחסית במהירות. עצם העובדה שהדירות הללו מופיעות בלוח לאורך זמן כבר מעוררת חשד שלמרות התמונות - תאלצו ככל הנראה להתפשר על משהו גדול תמורת המחיר המפתה.
זהו זה זיהו את הבעיה כבר בשנות השמונים
אז מה עושים?
החלום שלנו הוא אומנם למצוא בעלי דירות כמו דורון בכר, אילני ברזילי או מלכה – בעלי בתים שבוחרים במודע לא להעלות כעת את שכר הדירה, וטוענים ש"יש גבול לחזירות", אבל ברור לנו שזה לא פתרון גורף.
עד שלא נתעורר ונדרוש הצפת דירות של השוק, ובניית בניינים שמיועדים לשכירות בלבד בטווח הרחוק, ופיקוח מחירי שכירות בטווח הקצר - שום דבר לא יעזור כאן.
הפגנה במסגרת המחאה החברתית, 2011|צילום: דימה וזינוביץ', פלאש/90 אומרים שהיה פה שמח כשכולם גרו באוהלים ברוטשילד
הזינוק במחירי השכירות, עוד התפוצצות כלכלית אחרי שנתיים של קורונה, החזירה גם את מחאת האוהלים לכותרות. עידן יוסף-ימין, כתב אצלנו על הייאוש של שנה וחצי של חיפוש דירה, וקרא לעשות מעשה. מאז, הוא מעדכן, הוא לא מפסיק לקבל פניות. המחאה חוזרת לאופנה.
בשטח יש מי שכבר מתגורר באוהל, כמו הקבוצה בפרדס חנה. גיל סהר, הראשון למקם אוהל בעיר, סיפר שהוא נמצא בקשר עם פעילים בהרצליה, באר שבע, כרמיאל וראש העין.
רגע לפני שהאוהלים מציפים שוב את הרחובות, כדאי לזכור מה היה כאן לפני יותר מ-10 שנים. המחאה החברתית הגדולה ההיא עברה מיתוג שקרי על ידי בעלי אינטרס, עד שאפילו האנשים שהיו חלק ממנה התחילו להאמין לשקר.
נתחיל בבסיס: "מחאה תל אביבית", מתארים אותה הפעילים של ימינו. ראשית, גם לתל אביבים מותר לדרוש שכר דירה הוגן. הרעיון של "אנשים שרוצים לגור בזול ברוטשילד", היה מופרך אז כמו היום. לא רק בגלל שלגור בלב תל אביב זה לא חטא, אלא בגלל שבשיאה, המחאה החברתית הקיפה את המדינה כולה. הבוז לתל אביביות היה ניסיון פירוק יפה של טענות מוצדקות כלפי השלטון, שאהב יותר לדבר על אירן ופחות התעניין באנשים בשטח.
טעות שנייה היא להניח שכל המחאה של קיץ 2011 הונהגה על ידי קבוצה מצומצמת של אנשים. קל מאוד לבלבל בין דמויות בולטות במחאה, כאלה שקיבלו סיקור שוטף והפכו לפנים שלה בתקשורת, לבין העובדה שמי שהצטרף להפגנות לא חיכה לדפני ליף או לסתיו שפיר שיגידו לו מה לעשות, ובוודאי שאף אחד לא התעניין בדעתו של איציק שמולי. הוא ראה הזדמנות למחאה בזמן שבו השטח בער.
טעות שלישית היא לראות את המחאה ההיא, כמו גם את המחאה הנוכחית, כניסיון להפיל את השלטון. גם אם נתעלם מההזיה של תומכי הליכוד לפיה מחאה היא לגיטימית רק אם היא מסייעת לנתניהו, האם באמת יש צעד כלשהו בעולם, בוודאי צעד כלכלי, שלא צריך לקבל גם ביטוי פוליטי? כלומר, מחאה על מחירי הדיור היא מחאה אידיאולוגית, ובסופו של יום מישהו צריך לקחת את האידיאולוגיה הזו לכנסת ולעשות מעשה. מול מי אמורים המפגינים למחות? פוטין?
טעות רביעית היא כמובן לחשוב שמישהו יכול לחמוק מאחריות. לא נתניהו ותומכיו, שרגילים לנכס הצלחות ולהתעלם מכשלונות. המחאה ההיא רשומה על שמם, וגם זו. אבל גם לא ליברמן ובנט, שמובילים את הכלכלה בשנה האחרונה, וחשבו כנראה שהשוק יוריד מיוזמתו מחירים. לא לפיד, שר אוצר בממשלת נתניהו, למקרה ששכחתם, ששלף תכניות שעצרו את השוק לחודשיים, רק כדי שהמחירים ימשיכו לעלות לאחר מכן, ושותף מלא בממשלה הנוכחית. ואפילו לא אולמרט, שעכשיו נהנה להתכתש עם נתניהו בבית המשפט (בעוד כולנו מתכווצים מבושה), אבל הניח את היסודות למדיניות הכלכלית שהובילה לטיסת המחירים כלפי מעלה.
מחאה היא עניין תמים. במצב הנוכחי, שבו שוחד פוליטי לכאורה מוצג לעיני כל ומקבל הכחשות רפות כדי להימנע מחקירה בלה"ב 433, כנראה שהעניין היחיד שיעוררו המוחים הוא הניסיון לגייס אותם כמצביעים למחנה כזה או אחר. צעדים של ממש? זה לא מסייע לקמפיין. ובכל זאת, לתמימות יש ערך, וגם לנוכח תחושת הקבס שמעוררת הפוליטיקה, היא חשובה. אם נוותר עליה, לא נישאר עם הרבה.
מה עדיף, שוק דובי או דוב אמיתי?|צילום: ap להעיר את הדב: האם הפאניקה בשוק ההון מוצדקת?
מדדי המניות המרכזיים בארה"ב נכנסו לשוק דובי, המוגדר כירידה של 20% מהשיא של ערן המדדים. המשמעות של המושג שוק דובי, שמתייחס לתקופה של ירידות בכלל המניות בבורסות לניירות ערך בעולם, היא שהיסטורית הוא סימן בחלק גדול מהפעמים כניסה למיתון. בהסתכלות לאחור, ירידות בשווקים בשיעור של 20% מהשיא אכן הקדימו מיתון, כמו המשבר בשנת 2001 והמשבר הפיננסי בשנים 2007 ו-2008.
מי שלא מתרגש הוא אלכס זבז'ינסקי, כלכלן ראשי בבית ההשקעות "מיטב", שטוען כי "לא רק שאין כרגע מיתון בישראל, אלא שאין סימנים שמצביעים שהוא בדרך לכאן".
אז אם אין בישראל מיתון, למה להילחץ – אתם בטח תוהים.
הקביעה הזו לא בדיוק מרגיעה את המשקיעים. אם הבנקים ימשיכו להעלות את הריבית בחודשים הקרובים ככלי למלחמה באינפלציה, אנשים יעדיפו להשאיר את הכסף אצלם והכלכלה תצטנן. הסכנה היא בסופו של דבר שכן נגיע למצב של מיתון בישראל.
צריך לזכור גם שמיתון עולמי, שעתיד להתרחש לפי עליות הריבית, מאיים על שורת הרווח העתידית של החברות, ופוגע בעיני המשקיעים באטרקטיביות ההשקעה במניות שלהן. האתגר של בנק ישראל, הוא לייצר מינון נכון: כלומר העלאת ריבית עד גבול מסוים שתוריד את האינפלציה, אבל לא תיצור מיתון ובכך תמשיך לפגוע בשוק המניות.
"נקודה נוספת התורמת לירידות החדות בשווקים בשנים האחרונות היא כניסה מסיבית לשווקים של משקיעים לא מנוסים, שאינם נתמכים באנשי מקצוע, ושלקחו סיכון יתר במבנה תיק ההשקעות שלהם, כלומר קנו יותר מניות 'מסוכנות', ופחות מניות 'סולידיות'", מסביר יניב פגוט, סמנכ"ל בכיר בבורסה לניירות ערך. "מכיוון שקרוב לוודאי שמשקיעים אלה לא התנסו בירידות שערים חדות וחוו בעיקר שוק מניות עולה, במציאות הנוכחית הם נתקפים פאניקה ונוטים לחסל אחזקות בשוק המניות, ובכך מורידים את שווי המניות מעבר למה שהן צריכות לרדת. חשוב לזכור כי בטווח הבינוני והארוך ההיסטוריה מוכיחה ששוק ההון יודע לתקן את הירידות".
צילום:Vered Barequet, shutterstock