יש קבוצה ענקית של אנשים שקונים אוכל כמעט בחינם, ואלו לא החרדים
הפתעת השבוע ציפתה לנו במייל תמים למדי שחיכה לנו בתיבה: רוצים לקנות שמן זית בעלות של 29 שקל בלבד לבקבוק של 750 מ"ל? ספגטי של ברילה במחיר 2.9 שקלים בלבד (כשמחירו הממוצע עומד על 7.9 שקלים)? או אולי משחת שיניים קולגייט שתעלה לכם 4.9 שקל (מחיר ממוצע 11.9 שקלים)? מצוין! כל מה שאתם צריכים לעשות זה להצטרף להסתדרות.
בהשקעה של מיליוני שקלים הושק השבוע הסופר החברתי של ההסתדרות, שממוקם באזור התעשייה אריאל, ממנו תוכלו להזמין כבר היום מוצרי מזון טואלטיקה ופארם (בשלב זה אין בסופר מוצרים הדורשים קירור) לכל מקום בארץ במשלוח, והחבילה תתקבל ישירות לבית או ליעד תוך 3-5 ימי עסקים.
נשמע מדהים נכון? יש רק קאץ' קטנטן: הסופר זמין (או בעצם, האתר של הסופר) אך ורק לחברות ולחברי ההסתדרות.
לשאלה שמעניינת את כולם היא איך לעזאזל הצליחה ההסתדרות לעשות את הבלתי יאומן ולהוזיל את הקניות בסופר, ענה לנו עידן נסימי, מנכ"ל הסופר: "לא הייתה ברירה אלא לפנות ליבוא מקביל, ושם הופתענו מהפערים במחירים. במוצרים מיובאים אנחנו מוכרים בעיקר מוצרים מאירופה ובקרוב גם מהמזרח הרחוק. אנחנו עובדים עם ספקים גדולים בייבוא כמו תומר והדר השרון, שמביאים לנו מחירים שוברי שוק. בנוסף, ההסתדרות מכניסה את היד לכיס ומסבסדת כל עגלה ועגלה עבור חבריה".
מבינים? את מה שההמשלה לא טורחת לעשות, כי כמובן יש דברים חשובים יותר על הפרק (לא, לא המלחמה, הצחקתם אותנו. חוק הרבנים כמובן) עושה גוף פרטי שפשוט יש לו כוח יותר גדול מלצרכן הקטן וכיסים עמוקים כדי לסבסד את העניין.
אגב, כל אחד תמיד יכול להצטרף להסתדרות וליהנות מהקניות המוזלות. גם עצמאים יכולים להצטרף להסתדרות דרך פורום העצמאים שמאפשר הטבות נוספות, תמורת 32 שקלים בחודש.
כרגע זה הפתרון הכי טוב שנוכל לתת לכם, בהיעדר ממשלה שאכפת לה מהאזרחים שלה.
מלחמה? לדרעי ולסמוטריץ' יש דברים דחופים יותר
באופן הולם מאוד את הממשלה הנוכחית, השבוע האחרון התמקד בצעדים תיאורטיים, עם השלכות קשות על העולם האמיתי. במרכז העניינים עמד הניסיון לחוקק את חוק הרבנים, שייתן סמכויות למינוי רבני ערים למשרד הדתות. או במילים פשוטות: מפעל של 600 ג'ובים בשליטת ש"ס. החוק עלה לדיון, עורר תגובות אמוציונליות אפילו בלב הקואליציה, ונכון לעכשיו ירד מסדר היום הרשמי.
בצידו האחר של היקום הממשלתי, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נאבק בפקידים במשרדו, ובעיקר באגף התקציבים. סמוטריץ' מבקש להגדיל את עצמאות משרדי הממשלה, ולהפחית את השליטה של אגף התקציבים בפעילויות שלהם. בנוסף, הוא דורש מאגף התקציבים לגבש את התקציב ביומיים בלבד, בניגוד לחודשי ההכנה הארוכים שבדרך כלל מקדימים גיבוש תקציב. כל זה בזמן שקיצוצים חדים עולים על הפרק כדי לממן את המלחמה ואת ההטבות שהממשלה מחלקת למקורביה.
לכאורה, מהלך חיובי. אגף התקציבים נהנה משליטה עצומה על המתרחש במדינה, ומנווט מדיניות לפי השקפתו המסורתית – שמרנות כלכלית קיצונית למדי וחיבה עזה להפרטות. מנגד, ברור ששר האוצר לא באמת נלחם את מלחמתה של הפריפריה. המטרה העיקרית היא לאפשר את המשך מעבר הכספים הפוליטיים למקורבים. במוקד עומדים מאחזים לא חוקיים בגבעות, ולא תושביה המוכים של קריית שמונה.
גם המאבק הזה, חשוב לציין, מתרחש בשדה תקשורתי. את דרישותיו פרסם סמוטריץ' באופן פומבי ברשתות החברתיות, ומשם ממשיך לנהל את המאבק באופן תקשורתי. האם תהיה לזה השפעה בפועל? עדיין לא ברור.
מה שכן אפשר להבין משני העיסוקים האלה הוא את העיסוק הבלתי פוסק של הקואליציה במתן הטבות למקורבים ובדאגה לאנשי שלומה, וכל זה בימים הקשים ביותר שעברו על המדינה. המחירים ממשיכים לעלות, החרם הבינלאומי מאיים לחסל את הנס הכלכלי ששמו מדינת ישראל. על הנושאים האלה דרעי לא מאיים לפרק את הממשלה, ואפילו לא מציע צעדים אופרטיביים לשיפור המצב. מה כן? רבני שכונות ומאבק על הרבנות הראשית. כתמיד, קמפיין פופוליסטי על דאגה לעניים בבחירות הופך לצעדים לדאגה לאנשי המפלגה אחריהן.
גם מסמוטריץ', שיותר מכל אמור לדאוג לעתידה הכלכלי של המדינה, כבר אין ציפיות. מה נשאר? קואליציה לא מתפקדת, ראש ממשלה שמבקש להפסיק עם "פוליטיקה קטנה", ובסוף מצליח להגשים את המטרה החשובה מכולן: עוד יום בשלטון.
מי זה הרובין הוד שהחליט פתאום להתערב לטובת אזרחי ישראל?
אחת הגזירות הכלכליות המרכזיות הוא זינוק תשלומי הארנונה בשנת 2025. באוצר בונים על עלייה של 5 אחוזים, שיא של 17 שנה, כדי לנסות לכסות את הפסדי המלחמה ולהוסיף לקופת המדינה עוד 31 מיליארד שקל בשנה.
מלבד הציבור שכבר ככה קורס תחת יוקר המחיה, לגזירה הזו קמו מתנגדים רבים, גם במגזר העסקי, שדרשו למצוא פתרונות אחרים או להתייעל קודם שמחליטים לעלות את הארנונה באופן אוטומטי.
"אין כל הצדקה לכך שדווקא בשנה בה עסקים ומשקי בית קורסים תחת עלויות המלחמה, הממשלה תמשיך בהעלאות מחיר כבשגרה, ותתייחס לאזרחים ולעסקים כפרה חולבת להגדלת ההכנסות", התנגד נשיא התאחדות התעשיינים, ד"ר רון תומר. ואילו באיגוד לשכות המסחר, דרש הנשיא הנכנס שחר תורג'מן, להחזיר את מנגנון ההתייעלות, שבוטל בשנת 2013, שכלל בתוך נוסחת הארנונה 20% התייעלות של הרשויות המקומיות, כך ששיעור ההעלאה האוטומטית יוכפל ב- 80% ולא ב-100% כפי שנעשה כיום.
כעת, באופן מפתיע ולא צפוי, מתערב עוד גורם: מדובר ביו"ר ועדת הכספים, ח"כ משה גפני, שהצליח לגרום לחברי הכנסת לאשר בקריאה טרומית הקפאת עליית תעריף הארנונה.
בהצעת החוק מוצע לנתק את ההצמדה המלאכותית של תעריף הארנונה לשיעור עליית השכר במגזר הציבורי שעלה משמעותית השנה, ובכך להקל על משקי הבית בעיקר במעמד הביניים והשכבות החלשות וכן בעלי העסקים.
כאמור, הצעת החוק אושרה פה אחד במליאת הכנסת בקריאה טרומית ותעבור לוועדת הכספים להכנתה לקריאה ראשונה.
האם הוא יצליח? כמו החוק של ניר ברקת שתקוע כבר קרוב לשנתיים, והיה אמור להוזיל לנו את המחירים בסופר, אנחנו לא ממש אופטימיים אבל נשמח להיות מופתעים לטובה.
בתיכונים שוב לא מקבלים ציונים, מה הציון שצריך לתת לאוצר ולארגון המורים?
בדיון בוועדת הכלכלה על מנהלת תקומה, נציגת האוצר הבהירה את עמדתה: "התושבים, העסקים והרשויות צריכים להנות מרכש יעיל וזול, ולכן אין הגיון לתעדף רכש כחול לבן בתקומה על פני רכש מסין או מטורקיה".
מסין או מטורקיה? אם קבל רוצים לשקם את חבל תקומה, או חבל אשכול או איך שלא נקרא לו, לא כדאי להעדיף רכש מייצור באותו החבל, גם אם הוא יקר יותר?
זו רק דוגמה עדכנית, וקצת עצובה לעמדות רבות של משרד האוצר, שמקרים לא מעטים מסתכלות על המציאות כאילו הייתה טבלת אקסל. האם באוצר לא דואגים לאנשי חבל תקומה? דואגים. רוצים בטובתם? בהחלט רוצים. אלא שלא תמיד הראייה הכלכלית והמטרות הכלליות מתחברות.
נזכרנו בדוגמה הזו אתמול (ה') כשנערות ונערים סיימו את שנת הלימודים בתיכון, ויצאו זו השנה השנייה לחופש הגדול בלי ציונים רשמיים. במוקד המאבק עומד עימות ארוך באופן יוצא דופן בין משרד האוצר לארגון המורים. כמו בסיפור מתח, בלב העניין עומדת בפגישה גורלית שנערכה כבר לפני שנה בין נציגי האוצר לבין רן ארז, היו"ר האינסופי של ארגון המורים. מקורות שנכחו בפגישה נשבעים שבמהלכה ארז הסכים בעל פה לכמות מסוימת של חוזים אישיים בתיכונים. לאחר הפגישה ארז הכחיש את ההסכמה. אולי התחרט מסיבותיו שלו. בכל מקרה, באין הסכמה כתובה, שני הצדדים ממשיכים להתכתש על הנושא הזה. מן הצד השני עומדים התלמידים, שמתנהלים בלי פעילויות וציונים (לפחות באופן רשמי, בפועל לא מעט מסיבות סיום התקיימו, ולא מעט ציונים ניתנים בעל פה לתלמידים שעומדים בפני בגרויות) ומורים שממשיכים לחכות לתוספות השכר שהובטחו להם.
באוצר משוכנעים שהם עושים את הטוב ביותר עבור המערכת. ארז מציג את ההצעה שלהם כעוד ניסיון לשבור את העבודה המאורגנת בישראל. מבחינתם זה לא העניין. החוזים האישיים, הם טוענים, מיועדים רק למורים מקצועיים שאמורים לעבוד שעות מועטות בבתי הספר, וקשה להכניס אותם למערכת המסורבלת של משרד החינוך. מבחינת מי שעומד מנגד, מדובר ברגל בדלת. מחר גם יתעקשו על חוזים אישיים למנהלים, ואחר כך למורים מצטיינים ועוד ועוד.
אלא שהבעיה העיקרית היא הזמן שעבר. כשבכותרות הראשיות יש חללי צה"ל והרוגים בעזה, שכר המורים לא מצליח לבלוט. הצעד המרכזי שביצע האוצר כדי לפתור את המשבר היה דורסני במיוחד: קיצוץ בשכר המורים, שהוגבל על ידי בית הדין לעבודה. מבחינתם מדובר בטקטיקת משא ומתן. גם תוספות השכר הן לא משהו שמגיע למורים. מבחינת האוצר, לפחות על פי חלק מהעדויות, מדובר בפרס שמגיע למורים על כך שהסכימו לתנאים שהוצבו להם.
ראוי לציין שארגון המורים, והעומד בראשו, אינם טלית שכולה תכלת. גם הארגון לא עושה מאמצים למצוא פתרון למשבר, וחיבתו של רן ארז לעיצומים ידועה. בזמן שהוא מקשיח עמדות, המורים אותם הוא מייצג לא מקבלים העלאה שיכולה לעזור להם לקנות במכולת.
איפה משרד החינוך, שאל חבר שסיפרנו לו על המצב? מתנהל כצד שאינו מעורב בסיפור. בינתיים, החופש הגדול התחיל. כנראה שעבור תלמידי התיכונים הוא לא יסתיים באחד בספטמבר, אלא רק בסוף השביתה הבאה.