הפסדנו בגלל ש-101 חטופים עדיין נמצאים בעזה
צלה של השבת השחורה מרחף מעל כל השנה הזאת. כואב להבין שהוא ירחף מעלינו, ומעל האזור כולו, למשך שנים רבות. אבל אין ולא יהיה סיכוי להשתחרר מהצל הזה אם לא יחזרו החטופים לביתם. בחיים. כן, בחיים. דרוש לב של אבן בשביל לשחק בחייהם של אנשים שפשעם החמור ביותר היה פשוט להיות ישראלים. בישראל של היום יש יותר מדי אנשים כאלה. אנשים שמסבירים בכובד ראש על "הרתעה", כמו זו שעזרה ליישובי הדרום מול חמאס, בעודם גוזרים את דינם של מי שנמקים במנהרות.
הפסדנו לא רק בגלל שבמשך שנה שלמה (שנה שלמה!) ישראל מנהלת מלחמה ולא מצליחה להגשים את מטרתה העיקרית - שחרור החטופים. הפסדנו בגלל עצם החטיפה. עצם המחדל העצום הזה. מחדל שסותר את החוזה בין אזרח למדינה שלו. הפסדנו בגלל שהם נחטפו. אבל הפסדנו גם בגלל 1,631 הרוגים, מתוכם 715 חיילים. 1,145 מהם נרצחו ביום אחד.
בכל מדינה שוחרת חיים המספרים האלה היו מזעזעים את אמות הסיפים וגורמים לאחראים למחדל להתבייש להראות את פניהם בציבור. בישראל, מכונת ההסתה של הממשלה גרמה לכך שהאצבע המאשימה מופנית דווקא אל החטופים עצמם. האשמה נופלת על בני משפחותיהם הנואשים, שמנסים בכל דרך להשיב אותם הביתה.
למי הצביעה דניאלה גלבוע בת ה-19? למי הצביעה נעמה לוי, שתועדה עם מכנסיים מגואלים בדם? למי הצביעה לירי אלבג, שאביה זועק מדי שבת בהפגנות? למי הצביע בר קופרשטיין שעבד כמאבטח במסיבה בנובה וחגג את יום הולדתו ה-22 בשבי? למי הצביע אוהד יהלומי שנחטף ביחד עם בנו? למי הצביעה ארבל יהוד שהגיעה לבקר את משפחתו של בן זוגה בניר עוז ונחטפה ביחד איתו? למי הצביע מקסים הרקין שהספיק לכתוב לאמו שהוא "חוזר הביתה לאט לאט"? למי הצביע אלי שרעבי שאשתו ובנותיו נרצחו? למי הצביע חמזה אלזיאדנה שהגיע לעבוד ברפת של חולית? למי הצביע קית' סגל, שנכדיו עוד מחכים לו? למי יצביע כפיר ביבס? למי יצביע אריאל ביבס?
התשובה האפשרית היחידה: זה לא משנה. זה לא ישנה. זה לא צריך לשנות. הדבר היחיד שחשוב בשנה תשפ"ה הוא להחזיר אותם הביתה. כי אם זה לא יקרה, אין לנו בית יותר.
הפסדנו כי הצפון מופגז
לפי ההערכות הנוכחיות, המלחמה בעזה עלתה עד כה למשק לפחות 250 מיליארד שקל - בעיקר עבור תחמושת, ימי מילואים ותשלומים למפונים. הסכום הזה יוצר בור גדול בתקציב המדינה וגירעון שכבר הגיע במאי ל–7.2% מהתמ"ג, ועלול להגיע במהלך השנה ל–8%. גירעון גדול צפוי גם בשנה הבאה. אף שהמערכה בעזה רחוקה מסיום, ישראל כבר החלה במהלך קרקעי נוסף, הפעם נגד חיזבאללה בצפון.
אבל זו לא הבעיה היחידה. ישראל החלה לפעול מול חיזבאללה מאוחר מדי. 68,500 איש פונו מיישובי הצפון. לכך אפשר להוסיף את 74,500 בני האדם שפונו מהדרום. חלקם עדיין במלונות, חלקם כבר בקהילות חדשות וחלקם שבו לביתם.
מספר המפונים ששהו במלונות היה כ־22,800 (כ־18% מכלל המפונים), מתוכם כ־17,600 מיישובי הצפון וכ־5,200 מיישובי הדרום. לצד זה, כ־51 אלף מתושבי יישובי הצפון וכ־70 אלף מפונים ביישובי הדרום שוהים בקהילה, בפתרונות ביניים או שבו לביתם.
מעבר למחיר הנפשי הכבד של משפחות המפונים, אי אפשר להתעלם גם מהנזק הכלכלי הכבד. אלפי עסקים שניזוקו, נסגרו או הפסיקו את הפעילות לאלתר. חלק ניכר מהפעילות הכלכלית מושבתת - תיירות, חקלאות וחלק מהתעשייה כולל תעשיות הייטק. בנוסף, צריך להביא בחשבון את אלו שפשוט פוטרו מעבודתם, בין שלא היה להם עבודה כי המקום נסגר, ובין שלא יכלו להתמודד עם עוד חזית ופוטרו. גם משפחות שהחליטו לשכור דירות אחרות בעודן משלמות משכנתאות או שכירות בבתים המקוריים בצפון (ובהצלחה להן מול הרשויות. נסו אתם להגיש בקשה להחזר ותראו מה קורה). את כל זה צריך לתקצב איכשהו.
הבעיה היא שאף אחד לא יודע מתי המלחמה תסתיים. הממשלה גם לא מודה רשמית שהיא החלה, ולכן עוד אף אחד לא הביא בחשבון כמה תקציבים יצטרכו לעבור כדי לשקם בסופו של דבר את הצפון.
הפסדנו חבל ארץ יפהפה פשוט כי התעוררנו מאוחר, ויותר מידי זמן נרמלנו את מה שתושבי הצפון עוברים. עכשיו אנחנו לקראת מערכה נוספת, מורכבת יותר, שלא ברור מתי תסתיים.
הפסדנו כי נתניהו עדיין ראש הממשלה
בנימין נתניהו מקווה אולי שענני העשן שעולים משכונת הדאחיה בביירות בעקבות הפצצות חיל האוויר יכסו את כל מה שעשה, ובעיקר את מה שלא עשה, בשנה האחרונה. אבל אי אפשר להשכיח את המחדל הגדול והקטלני ביותר בתולדות הציונות. ראש הממשלה רוצה שנאמין שהוא האדם המתאים ביותר לפתרון המשבר שהוא עצמו הוביל את המדינה אליו, אבל המציאות בשנה האחרונה מוכיחה אחרת. מטרפוד חוזר ונשנה של עסקת להחזרת חטופים לצרכים פוליטיים, מניעה של כל אפשרות להסדר עם הפלסטינים, דרך כניעה לכל גחמה של הימין הקיצוני והחרדי, עד הפיכתה של ישראל למדינה מצורעת גם אחרי האסון הגדול שחוותה ולקינוח המשך טיפוח ההפיכה המשפטית כדי לחמוק ממאסר. נתניהו ממשיך לדרדר את המדינה לתהומות שקשה להבין איך תצא מהם.
ואם זה לא מספיק, נתניהו הקפיד להקיף את עצמו בממשלה שכל קשר בינה ובין טובת הציבור מוטל בספק. המילים האלה נכתבו כאן גם לפני שנה, עם המאבק על הדמוקרטיה הישראלית, והן נכונות ביתר שאת השנה. קשה למצוא שר בממשלה שפשוט מילא את תפקידו, בדיוק בשנה שבה נדרשה התעלות של ממש כדי להתמודד עם האתגרים הקשים של המלחמה. בלי הישגים ועם כישלונות שאנחנו משלמים עליהם את המחיר, כל יום שבו הממשלה הזו עוד מנהלת את המדינה הוא הפסד.
הפסדנו כי התקציבים הולכים למגזרים מסוימים במקום לכלל האוכלוסייה
הדיונים על תקציב 2025 בשיאם, על הפרק: עשרות גזרות שצפויות לפגוע בכיס שלנו, לצד ירידה ברמת החיים בכל המישורים: בבריאות, ברווחה ובחינוך. אבל מה לעשות? סמוטריץ' אמר ש"כולם צריכים להיכנס מתחת לאלונקה", נכון?
ובכן ביוני השנה אושרו למשל בוועדת הכספים מאות מיליונים – 722 מיליון שקלים ליתר דיוק, שהלכו למקומות הבאים: משרד ההתיישבות של אורית סטרוק יקבל 300 מיליון שקל, ויוזרמו כספים גם למשרדים כמו ירושלים ומורשת - 20 מיליון שקל, למעיין החינוך התורני המקורב לש"ס - 18 מיליון שקל ועוד. נוסף על כך, המנהל הדתי במשרד החינוך יקבל 281 מיליון שקל והמנהל ההתיישבותי 213 מיליון שקל.
רוצים דוגמה יותר ספציפית? בבקשה: במסגרת הכספים הקואליציוניים של תקציב 2024 יועדו, למרות המלחמה, 600 מיליון שקל לתוספות שכר למורים החרדים במסגרת החלת תוכנית "אופק חדש" ברשתות המפלגתיות החרדיות, החינוך העצמאי של אגודת ישראל ובני יוסף של ש"ס. זאת, בנוסף לתקצוב החריג שהן מקבלות על פי חוק יסודות התקצוב כאילו הן מוסדות ממלכתיים, למרות שמדובר בחינוך פרטי מפלגתי.
חוות דעת של היועץ המשפטי לאוצר אסי מסינג חושפת כי תוכנית הליבה שנלמדת בחינוך החרדי שונה ופחותה מתוכנית הליבה הכללית, למרות שהיא מקנה לחינוך החרדי תקצוב זהה.
האם חוות הדעת מובאת בחשבון? מה פתאום. להפך. שר החינוך קיש מנסה לזרז את העברת הכספים, למרות כל תמרורי האזהרה. כי בואו נודה באמת: את קיש ממש לא מעניין החינוך החרדי וממש לא בדמו שילמדו לימודי ליבה. הוא פשוט רוצה שקט מערכתי והמשך כהונת הממשלה.
זו רק דוגמה אחת מני רבות איך סוחטים את הקופה כדי לייצר את השקט הזה, ולהימנע מסאגות של "תחזיקו אותי לפני שאני הולך להפיל את הממשלה". על השקט המערכתי הזה אנחנו משלמים, והילדים שלנו ישלמו עוד שנים ארוכות. והרבה.
הפסדנו כי מערכת החינוך לא מצליחה להתאושש
אנשי מערכת החינוך בצפון מדווחים על עלייה במעשי האלימות אצל ילדים בכיתות הנמוכות. מוכי טילים וחרדה, הם מוציאים את מה שספגו מהסביבה אחד על השני. המורים עומדים חסרי אונים מול התופעה.
זו רק דוגמה אחת, מדכאת במיוחד, למשבר החינוך העצום במדינה. ילדי ישראל איבדו כמעט חצי עשור מהחינוך שלהם, קורבן למגיפה ולמלחמה. בשני המקרים ההתמודדות של משרד החינוך הייתה רפה ואיטית. שר החינוך יואב קיש העדיף רוב הזמן לקרוץ לחרדים, מאשר לדאוג לאלפי התלמידים שמחכים לחזור הביתה.
למעשה, ניתן להגיד שהמערכת נמצאת במשבר חריף כבר עשרים שנה ויותר. המורים נשלחים מדי שנתיים-שלוש להיאבק על שכרם. כשהם חוזרים ללמד אחרי שהושמצו על ידי פקידי האוצר, הם מגיעים לכיתות צפופות, חסרות אמצעים, עם הורים שדורשים מהם לתת את הכל ובזים להם באותו הזמן ומערכת שבמקרה הרע רואה בהם כלי להעברת מסרים פוליטיים ובמקרה הרע עוד יותר יעד להפרטה, כדי שבעלי האמצעים יוכלו לקנות חינוך הולם, והשכבות החלשות יתחננו למלגות.
השנה לא ראינו התקדמות בכיוון מתאים. גם המאבק הארוך של ארגון המורים הסתכם בסופו של דבר בהטבות שכר, אומנם חשובות, אבל לא כאלה שימשכו באמת כוח אדם למערכת החינוך.
יכול להיות שהפתרון לבעיות של מערכת החינוך צריך להיות כמו רשות השידור: פירוק והרכבה מחדש. רק שיש סיבה טובה לחשוש ממי שירכיב מחדש את המערכת הזו. לנו לא נותר אלא לשלוח את ילדינו ללימודים בבוקר, ולקוות לטוב.
הפסדנו כי המחירים כאן רק עולים ועולים
ישראל במקום הראשון ב-OECD ביוקר המחיה, על פי פרסום של הארגון. בסקירה המיוחדת על ישראל ב-2023, חוקרי ה-OECD גם מפרטים את הסיבות. בראשן רגולציות ייחודיות, תהליכים ביורוקרטיים מתישים וחוקים אחרים שפשוט מקשים על היבואן להביא לכאן סחורה ולמכור אותה במהירות.
רפורמות בתחום, אומרים בארגו,ן הן רצויות מאוד כדי להוריד את יוקר המחיה. החסמים כאן לא רק פוגעים בצמיחה, אלא גם פוגעים בנקיטת צעדיי התייעלות ובאימוץ טכנולוגיה חדשה של עסקים בישראל, מכיוון שאלו צריכים פחות להתמודד עם תחרות בין-לאומית שתכריח אותם להשתפר.
והנה, בשבועות האחרונים התבשרנו שסוף סוף, באיחור של שנתיים, אושרה רפורמת "מה שטוב לאירופה - טוב לישראל", בהובלת השר ניר ברקת ואיגוד לשכות המסחר שהצטרפו והתחילו להזיז עניינים. עיקר החוק הוא אימוץ סטנדרטים ורגולציה של גוש הסחר האירופי העצום הסמוך אלינו, כדי להוריד את החסמים הללו ולאפשר יבוא חופשי של מגוון גדול יותר של מוצרים, בצורה תחרותית וזולה הרבה יותר.
אבל מתי בפועל נראה הוזלה במחירים? את זה אף אחד לא יכול להגיד. זה תלוי בעיקר בשני דברים. הראשון הוא מידת ההשפעה בפועל של הורדת החסמים על הקלת כניסת מוצרים לארץ, כי לכל קטגוריה יש את החוקים שלה ודין מוצרי קוסמטיקה אינו כדין מוצרי חשמל או מזון. לכן אי אפשר לדעת עדיין איך יעבוד "פס היבוא" מבטן האוניה ועד המדף בחנות ובאילו עוד קשיים צפויים להיתקל בדרך.
הדבר השני והכי חשוב הוא האם היבואנים באמת יגלגלו את ההוזלה על הציבור או ישלשלו את הסכום שחסכו מבדיקות רגולטוריות עמוק לכיס שלהם. כי מה לעשות שהתרגלנו לשלם ביוקר?
בינתיים המחירים רק עולים, מה שמתדלק עוד יותר את האינפלציה. לבנק ישראל אין הרבה ברירות אלא להעלות עוד ועוד את הריבית, שמקפיצה למשקי הבית את החזרי ההלוואות והמשכנתאות, ואנחנו פשוט נקלענו ללופ בלתי נגמר של העלאות מחירים מכל כיוון.
אבל קחו את הזמן בממשלה. מה זה שנתיים להעביר חוק? זה לא חמץ בבתי החולים חס וחלילה. זה כולה חיים של אנשים.
הפסדנו כי בן גביר משתלט על המשטרה
מינואר עד סוף ספטמבר 2024 נרצחו 25 נשים בישראל. עלייה של כ-14% לעומת התקופה המקבילה בשנה שלפני כן. אם מנתחים את תקופת המלחמה הפערים גדולים אפילו יותר. מאוקטובר 2023 עד היום נרצחו 34 נשים. עלייה של כ-26% ממספר הנרצחות בתקופה המקבילה בשנה שעברה.
מצבה של המשטרה רק הולך ומדרדר. מינויים בלתי הולמים לתפקידי מפקדים והסכמי שכר דרקוניים בחסות האוצר שגורמים לכוח אדם איכותי לנטוש הפכו את הגוף שאמור לשמור על הסדר במדינה למוכה עוד יותר.
בעידודה של הממשלה חסרת הרסן, הגוף החבוט הזה נפל בידיו של איתמר בן גביר, אדם שבמדינה שפויה לא היה מתקבל בשערי הנבחרים. די לציין את הפער העצום בין ההתעלמות הגורפת מניסיון הפריצה של אנשי ימין קיצוני לבסיס בית ליד, לעומת המעצרים ההזויים של נשים שהניחו עלון בבית כנסת ורוחצת בים שייתכן וזרקה חופן של חול לכיוונו של בן גביר.
בעודו משליט כאוס בכל מקום שאליו הוא הולך, השר לביטחון לאומי הוא כישלון מוחלט בתחומים שעליהם הוא אחראי. מספר הנשים שנרצחו הוא רק דוגמה אחת. הגיע הזמן שהשוטרים יחזרו לעסוק בעבודה האמיתית שלהם, ולא במימוש הפנטזיות של השר ושל עושי דברו.
הפסדנו כי שוב אין שיווין בנטל
גם לפני מלחמת חרבות ברזל, לקה "חוק הגיוס" בכשלים לא מבוטלים. מספר המכסות שהוצג בו היה נמוך באופן לא סביר ביחס למכסות שהיו נהוגות עד אז - 1,566בשנה הראשונה, תוספת של 125 בשנה השנייה ו-136 נוספים בשנה השלישית. למעשה, לא היה בהן גידול, אלא להפך. הן כללו גם מסלולי שירות מקוצר מאוד, בין היתר של שלושה שבועות, ששמו ללעג את ערך השירות. הסנקציות הקבועות בהצעת החוק לא היו מלכתחילה ממש אפקטיביות, וחלו יותר על מוסדות הלימוד ולא כסנקציות אישיות.
בקיצור, ברור לכולם שלא החוק הזה הוא זה שיהווה מקפצה לגיוס נרחב יותר של חרדים.
ובינתיים, כל מה שסיפרו לנו על "צבא קטן וחכם", ועל העובדה שצה"ל לא באמת צריך את החרדים ואין לו באמת מה לעשות איתם, מתנפץ לנו מול העיניים.
המלחמה הובילה למחסור חמור בכוח אדם. יש מילואימניקים שכבר שנה לא בבית, ונאלצים להתגייס סבב אחר סבב, להשאיר את החיים והמשפחות שלהם מאחור, לעתים אף להקריב את החיים, בעוד שהצעירים החרדים ממשיכים לחסום כבישים מרכזיים ולהכריז שהם "ימותו ולא יתגייסו".
ובינתיים, המציאות שהייתה רלוונטית לימי ההצבעה על נוסח החוק, בה תוכנן בין היתר קיצור משך שירות החובה - השתנתה מהקצה לקצה. כרגע, מדברים על הארכת שירות החובה ל-36 חודשים עבור גברים ונשים, והעלאת גיל הפטור מ-41 כיום ל-45.
חוסר השוויון בנטל זועק בימים אלו לשמיים, אבל לכו תעניינו בזה את העסקנים החרדים.
למה ננצח, בכל זאת
כן, המדינה בשפל של כל הזמנים. אזרחים שאיבדו אמון בממשלה, בצבא, ובכל המוסדות המדינה. תושבים שנחטפו ממיטתם ונמצאים כבר שנה אלוהים יודע איפה. חיילים ושוטרים שמוסרים את נפשם, אלפי משפחות שהצטרפו השנה למעגל השכול, מאות אלפי משפחות שאיבדו או נאלצו לעזוב את ביתם.
ועדיין — אנחנו ננצח.
אנחנו ננצח כי כשצריך להתאחד, כשצריך לעזור, אנחנו תמיד נהיה הראשונים להתייצב.
אנחנו ננצח בזכות המוסריות שלנו. בזכות זה שלא איבדנו צלם אנוש. בזכות זה שאנחנו שואפים לחיות.
אנחנו ננצח בזכות העובדה שגם ברגעים הכי קשים אנחנו מוצאים את נקודות האור, ואפילו צוחקים עליהן.
אנחנו ננצח כי יש לנו מודל כל כך גרוע של ממשלה - שהממשלה הבאה חייבת להיות טובה יותר.
אנחנו ננצח אם נזכור שכולנו ישראלים, ולכולנו אכפת, וכולנו רוצים לחיות כאן, וכולנו אוהבים את המדינה הזו ולכולנו חשוב שיהיה כאן טוב.
אנחנו ננצח כי אין לנו אפשרות אחרת.