הממשלה תחזיר לכם כסף על המלחמה, אבל לא יותר מדי

זה הסיכוי שטראמפ באמת יסיים עכשיו את המלחמה

וול סטריט לא צריכה הרבה כדי להתרגש. לפעמים מספיק שטראמפ יגיד שהסוף "קרוב", ומיד הנפט יורד, הירידות בבורסות ברחבי העולם מתמתנות, והפרשנים מתחילים לדבר כאילו עוד רגע מישהו חותם על מסמך. זה נחמד, זה אפילו עוזר ליום מסחר, אבל זה לא בהכרח אומר שהמלחמה באמת נגמרת. זה בעיקר אומר שהשווקים שמעו משהו שהם מאוד רצו לשמוע.

קל להבין למה טראמפ רוצה לסגור את העניין מהר. המלחמה עם איראן טלטלה את שוקי האנרגיה, הקפיצה את מחירי הנפט והכניסה לחץ מהיר לכלכלה העולמית, מדלק ועד תובלה וחקלאות. ב"וול סטריט ג'ורנל" תיארו את המלחמה כאיום ישיר על מחירי הנפט והאינפלציה, ובבלומברג כתבו שהבית הלבן מתמודד עם תנודות חדות בשוקי האנרגיה ועם לחץ כלכלי ופוליטי גובר. המילים "אנחנו ניכנס בהם" אולי נראות טוב בנאום, אבל הרבה פחות טוב בתחנת הדלק ובסל הקניות.

מכאן מגיע גם מופע ה"עוד רגע מגיעים להסכם". בתחילת השבוע טראמפ הודיע על דחייה של תקיפות נגד תשתיות אנרגיה באיראן לחמישה ימים, כפוף להתקדמות בשיחות. השוק אהב את זה מאוד. מחירי הנפט ירדו בחדות, אגרות החוב נרגעו, ובבת אחת נוצר הרושם שאולי הנה, זה מסתדר. אבל שוק רגוע הוא לא אותו דבר כמו אזור רגוע. הוא פשוט מגיב מהר יותר.

וכאן מגיע החלק הפחות נוח לתסריט של טראמפ. לפי דיווחים ב"וול סטריט ג'ורנל", בטהרן חוששים שהדחייה נועדה בעיקר להוריד את מחירי הנפט לפני חידוש הלחץ. השווקים בוחנים את ההבטחות של טראמפ על סוף מהיר מול מסרים איראניים הרבה פחות מתלהבים. הצד שממול עדיין לא נשמע כמו מישהו שמחפש עט לחתימה. הוא יותר נשמע כמו מישהו שבודק אם לא מוכרים לו מהלך יחסי ציבור עטוף במילים יפות.

טראמפ יכול אולי לייצר הפוגה, הוא אפילו יכול לייצר תמונה של הפוגה, אבל נכון לעכשיו זה נראה יותר כמו ניסיון לקנות זמן ופחות כמו מהלך שכבר סגר את התנאים לסוף המלחמה

יש עוד סיבה טובה להיזהר מהמילה "סיום". במקביל לדיבורים על שיחות, בלומברג דיווחו שהממשל שלח מאות נחתים לאזור ושקל צעדים חריפים בהרבה. בפייננשל טיימס תיארו איך אירופה לא ממהרת להצטרף לתוכניות האמריקאיות במפרץ, ואיך הסכסוך הזה יכול להתפתח בכמה כיוונים שונים, לא רק לכיוון של הסכם מהיר. מי שמחפש סימנים לשלום יקבל כרגע גם לא מעט סימנים לכך שהמערכת עדיין ערוכה לעוד סיבוב.

אז מה הסיכוי שטראמפ באמת יסיים עכשיו את המלחמה? אם הכוונה היא להפסקת אש זמנית, עצירה של כמה ימי תקיפה, או חלון משא ומתן שיאפשר לו להגיד "אני בדרך לפתרון", זה בהחלט תרחיש אפשרי. יש לו אינטרס ברור, ויש גם לשווקים אינטרס ברור להאמין לו. אבל אם הכוונה היא לסיום אמיתי, כזה שמוריד את האזור מדרגת רתיחה, מייצב את מצר הורמוז ומייצר הבנות שמחזיקות יותר מיומיים וחצי, הסיכוי כרגע נמוך יותר. שלום, למרבה האכזבה, הוא לא פוסט בטוויטר.

טראמפ יכול אולי לייצר הפוגה. הוא אפילו יכול לייצר תמונה של הפוגה, שזה לפעמים מוצר לא פחות חשוב בפוליטיקה. אבל נכון לעכשיו, זה נראה יותר כמו ניסיון לקנות זמן, להוריד לחץ מהשווקים ולשדר שליטה, ופחות כמו מהלך שכבר סגר את התנאים לסוף המלחמה. מי שמחפש תשובה קצרה, הנה היא: הסיכוי לשקט זמני קיים, הסיכוי לסוף נקי ומסודר עדיין לא ממש.

הפסדים עכשיו, הקלה (חלקית, אם בכלל) אחר כך

עד ל-27 בפברואר, ק' הייתה בטוחה שהיא בדרך הנכונה. היא אומנם לקחה על עצמה הלוואה לא קטנה כדי להרחיב את העסק שלה, ואחרי משא ומתן ארוך עם הבנק היא הגיעה לריבית שהייתה רק טובה מאוד עבור הבנק וגרועה בשבילה, אבל עם עבודה קשה היא הייתה בטוחה שתצליח לעמוד בהחזרים ואולי סוף סוף לראות פלוס בסוף החודש. אלא שאז פרצה המלחמה, וק' ראתה איך הלקוחות שחוששים לצאת מהבית מפסיקים להגיע. שום מהלך שיווקי לא היה מציל אותה מהטילים. לא היו לה תקוות מהאוצר, שגם בסיבוב הקודם הבטיח פיצוי ואז מצא שהעסק שלה לא הפסיד מספיק. גם הפעם, כך נראה, היא לא תוכל לסמוך על המדינה.

אז מה בדיוק מציעה הממשלה? כמעט חודש אחרי תחילת מבצע "שאגת הארי", ועדת העבודה אישרה את מתווה החל"ת, שצפוי לעבור הצבעה במליאת הכנסת שבוע הבא. עובד שכיר שהוצא לחל"ת של עשרה ימים רצופים לפחות יהיה זכאי לדמי אבטלה בהתאם לגובה השכר, מהיום הראשון, בלי לנצל ימי חופשה. הקיצור מ-30 יום רגילים ל-10 נשמע כמו הישג. בפועל, המשק נפתח חלקית אחרי חמישה ימים בלבד, בלחץ של אותו משרד אוצר. עובדים שהקשיבו למדינה וחזרו לעבודה ספגו אובדן שכר, אבל לא צברו מספיק ימים כדי לקבל פיצוי.

כמה הם הפסידו? לפי ניתוח של פורום ארלוזורוב ואוניברסיטת בר-אילן, אובדן השכר של כלל העובדים בשבוע הראשון למלחמה מוערך בכחמישה מיליארד שקל. בכל שבוע נוסף שבו המשק פתוח אבל מסגרות החינוך סגורות, עוד 3.5 מיליארד. באוצר אומדים את עלות מתווה החל"ת בכ-500 מיליון שקל בלבד. נכון, האוצר מחשב רק את דמי האבטלה שישולמו לזכאים, ופורום ארלוזורוב מחשב את כלל אובדן השכר, כולל של מי שלא זכאי לפיצוי. אבל זו בדיוק הנקודה: האוצר בנה מתווה שמכסה פרוסה צרה מהנזק, וכל השאר פשוט לא קיימים מבחינתו.

עובדים שהקשיבו למדינה וחזרו לעבודה ספגו אובדן שכר, אבל לא צברו מספיק ימים כדי לקבל פיצוי. השאלה היא לא למה עובדי המדינה מקבלים שכר מלא, אלא למה כל השאר לא

ועכשיו לעצמאים. מתווה החל"ת לא רלוונטי להם כלל, אין להם מעסיק שיוציא אותם לחל"ת. עצמאים קטנים עם מחזור של עד 300 אלף שקל זכאים למענק חודשי של עד 15 אלף שקל, כתלות בירידה במחזור. מי שהמחזור שלו גבוה יותר מופנה למתווה הפיצויים לעסקים, שדורש ירידה של 25% לפחות במחזור. מי שהמחזור שלו נפגע ב-24%? לא מקבל דבר. ובינתיים המתווה לעסקים אפילו לא אושר. הוא הגיע לוועדת השרים רק השבוע ועוד צפויות לו תחנות בכנסת. עצמאי שמדווח מע"מ על בסיס דו-חודשי לא יוכל להגיש תביעה לפני ה-15 במאי. חודשיים וחצי אחרי שהטילים התחילו לנחות. בלה"ב, לשכת ארגוני העצמאים, טוענים שהמתווה משאיר מאות אלפי עצמאים עם פיצוי שלא מאפשר קיום בסיסי.

במגזר העסקי זועמים על כך שעובדי המגזר הציבורי מקבלים 100% שכר מהיום הראשון, בלי תנאי סף. אבל הזעם הזה מכוון למקום הלא נכון. לעובדי המגזר הציבורי מגיע לקבל משכורת. גם לעובדי המגזר הפרטי מגיע. לא אלה ולא אלה אשמים במלחמה. השאלה היא לא למה עובדי המדינה מקבלים שכר מלא, אלא למה כל השאר לא.

ק' לא חיכתה. היא הבינה שלא תוכל לסמוך על המדינה, לקחה הלוואה נוספת, בתקווה שהמלחמה תיגמר אי-פעם ולא תחכה עוד מלחמה אחריה. בחדשות היא קראה שהכנסת אומנם עוד לא אישרה את מתווה הפיצויים לעסקים, אבל כן הספיקה לאשר בקריאה ראשונה הטבות מס למתנחלים בעלות של 450 מיליון שקל בשנה.

עלילות סמוטריץ' והפטור ממע"מ

הישראלי הממוצע לא באמת עוקב אחרי צווי מס. הוא פשוט מגיע לקופה באתר מחו"ל, רואה אם נוספו עוד כמה שקלים, ומחליט אם להזמין עכשיו או לחכות. לכן הרעיון של פטור ממע"מ עד 150 דולר נשמע מלכתחילה כמו אחת ההבטחות הכי קלות למכירה בפוליטיקה הישראלית. פשוט, נגיש, צרכני, ובעיקר כזה שאפשר לארוז יפה תחת הכותרת "מלחמה ביוקר המחיה".

רק שבישראל, כמו תמיד, גם חבילה קטנה משיין או מנקסט יכולה להפוך בתוך רגע למאבק כוח בין שר האוצר, הכנסת, הלוביסטים, הייעוץ המשפטי ובג"ץ. מה שהתחיל כמהלך שאמור היה לגרום לצרכנים לחייך, נגמר בינתיים בעוד פרק במדריך הלא רשמי ל"איך הופכים החלטה כלכלית סבירה יחסית למשבר משילות".

המהלך התחיל בנובמבר 2025, כששר האוצר בצלאל סמוטריץ' קידם העלאה של תקרת הפטור ממע"מ על יבוא אישי מ-75 דולר ל-150 דולר. הרעיון היה ברור: אם יותר מוצרים מחו"ל ייכנסו בלי מע"מ, אולי תהיה יותר תחרות, אולי המחירים בארץ יירדו, ואולי הציבור יקבל תחושה שסוף סוף מישהו מנסה לגעת ביוקר המחיה לא רק בנאומים. על הנייר, זה נשמע לא רע בכלל.

הבעיה הייתה שהנייר הזה עבר די מהר לידיים של מי שפחות התלהבו. כבר בתחילת הדרך היה ברור שבתוך משרד האוצר עצמו יש התנגדות למהלך. לא כל אחד אוהב פטורים ממע"מ, וודאי לא כשהם באים עם תג מחיר תקציבי לא קטן. במקביל, גם עסקים מקומיים, יבואנים וארגוני סוחרים ראו במהלך הזה איום ישיר. מבחינתם, המדינה לא באמת נלחמת ביוקר המחיה אלא נותנת עדיפות לקניות מחו"ל על חשבון מי שמפעיל פה חנויות, מעסיק עובדים ומשלם שכירות, ארנונה ומסים.

ופה התחיל הפער הקלאסי בין סיסמה למציאות. כי "נוריד יוקר מחיה" תמיד נשמע טוב יותר מ"נזיז את מרכז הכובד של הצריכה עוד קצת החוצה". סמוטריץ' מכר לציבור סיפור על הקלה לצרכן. המתנגדים מכרו סיפור על פגיעה בעסקים המקומיים. ובישראל, כשיש שני סיפורים שמתנגשים, מהר מאוד מגיעים גם שני קמפיינים, שלוש עתירות וארבעה חברי כנסת שמגלים פתאום עמוד שדרה.

בסוף דצמבר 2025 סמוטריץ' חתם על הצו, והפטור אכן עלה ל-150 דולר. כאן צריך לומר ביושר: זה לא היה "חוק" במובן שהציבור רגיל לחשוב עליו, אלא צו של שר האוצר, מכוח סמכות שיש לו. זאת בדיוק הנקודה שהפכה אחר כך את כל הסיפור לנפיץ הרבה יותר. כי כשמהלך כזה נעשה בצו, הוא יכול להיכנס לתוקף מהר, אבל הוא גם משאיר לכנסת מרחב לבוא אחר כך ולהגיד: תודה רבה, לא תודה.

הסיפור של 150 דולר לא נגמר ב-150 וגם לא ב-130. הוא תקוע בדיוק במקום שבו ישראל הכי אוהבת להיות תקועה

וזה בדיוק מה שקרה. ההתנגדות לא נשארה מחוץ לכנסת. היא נכנסה פנימה, התארגנה יפה, וקיבלה רוח גבית גם משר הכלכלה ניר ברקת וגם מחברי כנסת מהקואליציה עצמה. זה היה רגע חריג. לא כל יום רואים מרד פרלמנטרי נגד הורדת מס. בדרך כלל, אם מישהו מציע לציבור לשלם פחות, הפוליטיקאים ממהרים להצטלם ליד זה. כאן קרה ההפך. יותר מדי שחקנים הרגישו שסמוטריץ' רץ לבד, בלי עבודת מטה מספקת, בלי רגישות לפגיעה במגזר העסקי, ועם הרבה ביטחון עצמי ומעט מדי תיאום.

ואז, כמו שקורה לא פעם אצלנו, גם היחצנות נכנסה מוקדם מדי לפריים. עוד לפני שהמהלך באמת התייצב פוליטית, כבר קודמה הסברה יקרה לציבור על ההגדלה ל-150 דולר. זה מסוג הרגעים שבהם המערכת נשמעת כאילו היא מודיעה על מבצע שכבר יצא לדרך, בזמן שבחדר ליד עדיין מתווכחים אם בכלל מותר לפתוח את החנות.

ב-24 בפברואר 2026 הכנסת טרפה את הקלפים. מליאת הכנסת ביטלה את הצו של 150 דולר. זאת לא הייתה רק מכה מקצועית או לובי מוצלח של הקמעונאים. זאת הייתה סטירה פוליטית ברורה לשר האוצר, ועוד מתוך הקואליציה שלו עצמו. הכנסת אמרה לסמוטריץ' שהיא לא מוכנה שיכתיבו לה עובדות ואז יבקשו ממנה למחוא כפיים.

כאן, לכאורה, הסיפור היה אמור להיגמר. הכנסת ביטלה, השר הפסיד, חוזרים ל-75 דולר, ממשיכים הלאה. אבל סמוטריץ' החליט שהפסד הוא כנראה רק המלצה. פחות מיממה אחרי שהכנסת פסלה את הצו של 150 דולר, הוא חתם על צו חדש. הפעם לא 150, אלא 130 דולר. לא בדיוק נסיגה, לא בדיוק פשרה, יותר כמו ניסיון לומר לכל אחד: בסדר, לא 150, אבל גם לא תקבעו לי הכל.

וזה היה הרגע שבו הפרשה הזו הפסיקה להיות סיפור על קניות באינטרנט והפכה רשמית למלחמת אגו. כי ברגע ששר אוצר מגיב להחלטה של הכנסת לא בחישוב מסלול מחדש אלא במספר חדש על אותו רעיון, הדיון כבר מזמן לא עוסק במע"מ. הוא עוסק בשאלה מי בעל הבית. הכנסת, השר, או מי שיש לו עט ויכולת לחתום שוב.

מאז הסיפור רק הסתבך. נגד הצו החדש הוגשה עתירה נוספת, ובכנסת כבר נשמעה עמדה משפטית חריפה שלפיה לשר האוצר אין סמכות לעקוף שוב ושוב את רצון הכנסת דרך צו כמעט זהה. וזה אולי לב העניין: לא רק האם נכון להקל על יבוא אישי, אלא האם מותר לשר להמשיך לשחק עם התקרה עד שייצא לו המספר שנוח לו פוליטית.

אז איפה זה עומד עכשיו? נכון להיום, התקרה הפעילה היא 130 דולר. אבל מי שחושב שזה סוף הפרשה כנראה לא בילה מספיק זמן במחיצת הפוליטיקה הישראלית. יש נגד המהלך התנגדות משפטית, יש נגדו התנגדות פרלמנטרית, ויש גם לא מעט גורמים שמחכים להזדמנות להחזיר הכל ל-75 דולר. מבחינה מעשית הפטור הוגדל, אבל מבחינה פוליטית ומשפטית הוא עדיין תלוי באוויר.

ובסוף, אולי זה הדבר הכי ישראלי בכל הסיפור הזה. מה שהתחיל כהבטחה פשוטה להוזיל חבילות מחו"ל הפך לעוד שיעור מזורז בשאלה איך באמת מתקבלות כאן החלטות. לא רק לפי מה שטוב לצרכן, ולא רק לפי מה שטוב לקופת המדינה, אלא גם לפי מי לוחץ, מי מתעקש, מי נעלב ומי מוכן להפסיד פחות מהשני. לכן הסיפור של 150 דולר לא נגמר ב-150 וגם לא ב-130. הוא תקוע כרגע בדיוק במקום שבו ישראל הכי אוהבת להיות תקועה: בין מהלך שנשמע מעולה בכותרת, לבין מדינה שלא מצליחה להחליט מי בכלל אחראי לאותיות הקטנות.

בין דין תורה לדוח בנק ישראל

השבוע, בעיצומה של מלחמה, אישרה הכנסת הקמה של מערכת משפט נפרדת לחרדים. או בשמה המכובס: "חוק הבוררויות". בתי דין דתיים יוכלו מעתה לעסוק בבוררות בעניינים אזרחיים. בהסכמה, טוען החוק. האם באמת ניתן לוודא הסכמה חופשית? למה בעצם זכויות נשים לא נשמרו בחוק? ליוזם החוק, ח"כ משה גפני (יהדות התורה), יש פתרונות.

באותו שבוע, ניסה בנק ישראל, שוב, להזכיר איך עובדת מדינה מתוקנת ואחראית. ואולי גם לנסות שוב להפריד בין בדיון למציאות.

הדוח השנתי לשנת 2025 מציג מספרים שקשה להתווכח איתם. 35 אלף שקל הפסד הכנסה ממוצע לכל ישראלי מאז פרוץ המלחמה. 177 מיליארד שקל אובדן תוצר מצטבר. 350 מיליארד שקל עלות תקציבית ישירה, לא כולל "שאגת הארי". יחס החוב-תוצר קפץ מ-60% ל-68.5%. השנה הרביעית ברציפות שבה החוב רק גדל.

אבל המספרים הגדולים מסתירים תמונה יום-יומית עגומה לא פחות. ההוצאה האזרחית לנפש בישראל עומדת על 18 אלף דולר, שלישית מהסוף בין מדינות ה-OECD. זה אומר בתי חולים עמוסים, כבישים שלא נבנים, כיתות צפופות, רכבות שלא מגיעות. והעלאת המע"מ ל-18% שנכנסה לתוקף ב-2025 כדי לממן את המלחמה? פוגעת דווקא במי שמרוויח הכי פחות. משפחה עם הכנסה נמוכה מוציאה את רוב כספה על אוכל, דיור ותחבורה, בדיוק הדברים שעליהם משלמים מע"מ. גם בנק ישראל עצמו אומר את זה בדוח.

הנגיד דורש להתנות מימון בלימודי ליבה, אבל הממשלה עשתה בדיוק ההפך. בנק ישראל רושם מרשם לחולה שהוא גם הרופא

אז מה אפשר לחתוך? הנגיד אמיר ירון אמר את זה בפה מלא: הוצאות שיוצרות "תמריצים שליליים ליציאה לעבודה". הדוגמה הראשונה שהביא: כספים קואליציוניים. הדוח מראה שעשרות שנות תמיכה כלכלית בגברים חרדים שלא עובדים יצרו נטל שגדל ככל שחלקם באוכלוסייה עולה. בנק ישראל אף מחשב שגיוס 7,500 חרדים בשנה לצה"ל לבדו היה חוסך תשעה מיליארד שקל בשנה. ובמקביל דורש להתנות מימון חינוך חרדי בלימודי ליבה. אז מה עושה הכנסת באותו שבוע בדיוק? אישרה חוק בוררויות לבתי דין רבניים.

ועכשיו לביקורת על בנק ישראל עצמו. הדוח אמיץ יחסית, אבל יש בו שתי חולשות. הראשונה פוליטית: הנגיד דורש להתנות מימון בלימודי ליבה, אבל הממשלה עשתה בדיוק ההפך, הגדילה את תקציב הישיבות ב-50% עד 58% בשנים 2023–2024. בנק ישראל רושם מרשם לחולה שהוא גם הרופא.

השנייה כלכלית. בנק ישראל אומר: תנו לאנשים חינוך, כישורים, תשתיות, והמשק יצמח. אבל זה חצי סיפור. הדוח לא שואל: בסדר, הכשרנו עובדים, איפה הם יעבדו? ההייטק הוכיח שכשהמדינה מטפחת תעשייה, זה עובד. אבל הוא מעסיק פלח קטן. אין בדוח מילה על בניית ענפים חדשים שייתנו עבודה טובה ליותר ישראלים. וכשבנק ישראל מציע להעלות מסים, הוא בוחר מסים על צריכה: אגרות גודש, מס פחמן, כלים חד-פעמיים. עוד פעם על הגב של מי שנוסע לעבודה וקונה בסופר. על מיסוי רווחי הון? שקט.