אי אפשר לסמוך על הצ'קים, וגם לא על הבנק

בתחילת השבוע פרסמנו את סיפורה המדהים של חברת רישוי רכבים, שגילתה כי צ'ק ששלחה בדואר על סך כאלפיים שקלים נגנב וסכומו שונה ל-144 אלף שקל. בבנק הפועלים החזירו את הכסף לחשבונה של החברה, ואז התחרטו, כי הבינו שהם לא יקבלו את הכסף חזרה מבנק מזרחי - שקיבל את הכסף.

כמה עובדות על אוזלת היד של בנק ישראל והמשטרה עלו מהמקרה הזה:

  1. בנק ישראל, שמעורב במקרה, עדיין מחכה לתשובות של שני הבנקים, גם בנק מזרחי וגם בנק הפועלים, כדי להבין מהם האם בכלל אפשר להחזיר את הכסף.

    כלומר, שני הבנקים לכאורה פעלו לפי החוקים, החוקים שקבע בנק ישראל. ובנק ישראל, במקום לשנות את החוקים או להקשיח עמדות בנוגע לפדיון צ'קים בבנק - עומד מולם חסר אונים כרגע, ומול לקוח שמחשבונו נגנבו יותר מ-144 אלף שקלים, במקום לקבל החלטה קודם כל להחזיר ללקוח את הכסף, ואז להתמודד עם השאלה מי אמור לשאת בנזק.
  2. בנק ישראל מסרב לקביעה שצ'קים זה דבר מסוכן, כי הם ניתנים לזיוף ביתר קלות, מאז שהם פתחו את האפשרות לשלוח צילום צ'ק באפליקציה, ולא לגשת עם הצ'ק המקורי לבנק. אבל בעצם, איך הם ידעו שיש בעיה אם אין להם בכלל נתונים כמה צ'קים זויפו בדרך זו?
  3. וזה באמת הדבר הכי מדהים ששמענו: בנק מזרחי מסרב לפנות ללקוח שאליו הופקד הצ'ק המזויף עד שלא תהיה הוראה מהמשטרה לעשות זאת. שימו לב: הלקוח פנה למשטרה, הציג את הצ'ק המזויף וביקש מהם לחקור את המקרה. כלומר: יש לנו את שם הבנק שבו נפדה הכסף (בנק מזרחי) , יש לנו את שם הסניף ויש את שם החברה אליה הופקד הכסף.

מה אמרו ללקוח ולנו במשטרה כשפנינו לשאול מדוע לא חוקרים את המקרה? מהמשטרה נמסר כי אין להם מספיק פרטים וסגרה את התיק.

מה שלא מותיר לנו ברירות אלא לקבוע כי חלם זה כאן, ואל תשתמשו בצ'קים, כי אין מי שיגן עליכם אם הם זויפו.

אם יתחשק לנו, יהיו זכויות אדם

המסר שמנסים לשדר עורכי המהפכה המשפטית, וגם מי שצופים בהם מתוך הקואליציה, הוא שיהיה בסדר. מה אתם דואגים? סמוך על סמוך.

מצד אחד עומדים אלו שאומרים לנו בכנסת שוב ושוב שהפשרה בוא תבוא. עוד לא הגענו לנקודת האל חזור. במקום השד הנורא שאנחנו מדמיינים, יהיה תיקון הכרחי בבתי המשפט. רגע לפני הסוף, תראו שיהיה שינוי.

מהצד השני עומדים אלה שלא מבינים על מה הלחץ. מה אתם מבקשים בכלל מבית המשפט שיגן על הזכויות שלכם? סמוטריץ', כזכור, הבטיח "לשמור על זכויות אדם". הפארסה הזו הגיעה לשיא, מסוים, בדיונים בוועדת החוקה. היועץ המשפטי של הוועדה הסביר שלאחר הרפורמה המשפטית, לא תהיה הגנה על זכויות בסיסיות שנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. חבר הכנסת רוטמן ענה: "אני באמת מקווה שבעתיד יחוקק חוק שמעגן את הזכויות האלה". כשחברי האופוזיציה הזדעקו ושאלו למה הוא לא רץ לחוקק חוק כזה במקום לשנות את שיטת המשטר כולה בחקיקת בזק, רוטמן התעצבן. הרי מי צריך חוק? סמכו עליו ועל "העם" שיעשה את הדבר הנכון.

דבריו של רוטמן רצופים בהגזמות, דמגוגיות וקביעות נחרצות שנועדו לשרת את מטרותיו. מי שרוצה לקבל דוגמה מבעיתה מוזמן לקרוא את הריאיון שלו שבו, בין היתר, הוא לא מכיר בשליטה של הממשלה בכנסת, ממשיך בנרטיב השקרי לפיו כל המפגינים הם "אשכנזים חילונים בני 55 ומעלה", משווה בין העלמת המס של דרעי לכליאתו של נלסון מנדלה, מציג אפליה על בסיס זהות כזכות יסוד, מתעלה על כל אלה כשהוא טוען שבג"ץ טעה כשהכריח את המדינה למגן כיתות בשדרות ועוטף עזה כי המהלך עלה למדינה כסף וכמובן מקנח ברמיזה לקונספירציית על של כוחות עלומים שמכריחים כלכלנים ופרופסורים ברחבי העולם להתנגד למהפכה.

אז מה שווה התקווה של רוטמן לשוויון? קודם כל, הציטוט שלו לפיו הוא בכלל לא מאמין בחוק שמבטיח שוויון. אבל מעבר לכך, כפי שציינו פרופ' ברק מדינה וד"ר רונית לוין־שנור, החוקים שלא רוטמן, לא לוין ולא נתניהו לא חושבים לגעת בהם. אחד מהם הוא חוק יסוד נשכח מעט, חוק־יסוד: משאל עם, שנחקק ב־2014. בחוק היסוד קבעה הכנסת שהחלטה על ויתור על ריבונות בשטח כלשהו טעונה אישור הכנסת ברוב של 80 ח"כים לפחות או, אם אין רוב כזה, ברוב של 61 ואישור במשאל עם.

כלומר, שינוי של כל השיטה המשטרית אפשר לעשות במהלך בזק, ברוב רגיל של 61. כך גם ביטול של פסיקות של בית המשפט העליון. מסירת שטחים? זה כבר עניין להסכמה רחבה או למשאל עם. זה לא עניין פעוט כמו השיטה הדמוקרטית כולה. פתאום, לממשלה כבר אין כוח מוחלט.

בשאר הנושאים, הממשלה הנוכחית מצהירה שאפשר לסמוך עליה. אבל ממשלות, כידוע, נוטות לעשות מה שנוח להן, לא מה שנכון. ולפעמים כשסומכים עליהן, מגלים שהן מאבדות עניין, בעיקר באנשים שלא מצביעים להן. לא מאמינים? תשאלו את התושבים בעוטף עזה.

דולרים, כסף, מזומן (צילום: pryzmat, shutterstock)
דולרים IN, שקלים OUT|צילום: pryzmat, shutterstock

למה הדולר פתאום עולה?

ביום רביעי פורסם שגם הדולר וגם האירו מתחזקים מול השקל – כלומר, צריך הרבה יותר שקלים כדי לקנות דולר אחד. אז מה בעצם קורה? 

בחודש האחרון קונים בישראל יותר דולרים מאשר מוכרים. למה? בעיקר בגלל המהפכה המשפטית. המשקיעים חוששים מחוסר יציבות בכלכלה הישראלית, ולכן הם ממהרים למכור את השקלים שלהם ולקנות דולרים, שנחשבים למטבע חזק ובעיקר יציב יותר. ולא רק זה, אלא שאזרחים מבררים על פתיחת חשבונות בחו"ל ומביעים רצון ועניין להוציא כספים מהארץ.

למה הזה בעייתי? קודם כל זה משדר לחץ, ומשקיעים מהארץ ומחול כבר לא ירצו לבוא להשקיע כאן כשיש צל של אי ודאות על הכלכלה הישראלית.

אבל הדבר היותר חמור זה שלהתחזקות הדולר יש ההשלכה ברורה ומיידית על הכיס שלנו: כשהדולר מתייקר, זה אומר שהמוצרים שאנחנו מייבאים מתייקרים. ישראל מייבאת הרבה מוצרים, ולכן זה אומר בהכרח עוד עלייה ביוקר המחיה.

הטיימינג של זה מאוד לא טוב: אנחנו גם בתקופה שהאינפלציה כאן חוגגת והתחזקות של הדולר אומרת שהמחירים התייקרו עוד יותר. בטח כשאנחנו נמצאים בתקופה של לפני פסח - תקופה שבה שההוצאות עולות.

בנק ישראל - עצמאי. בית המשפט – קצת פחות

זעקת השבר ששמעתם ביום שני האחרון הם בעלי המשכנתאות שפרט לעליות המחירים בשוק, גילו שגם על המשכנתא הם צריכים לשלם יותר. בסיכום שנתי, הנטל על בעלי המשכנתאות הוא כמה אלפי שקלים במקרה הטוב, והרבה יותר במקרה הרע.

כמו בפעמים הקודמות, נגיד הבנק התנדב "להכיר בכאב"  של נוטלי המשכנתאות וציין שהמלחמה באינפלציה תעזור בעיקר לשכבות החלשות.

אלא שיש מי שלא שש לחכות לסוף הטיפול. שר החוץ אלי כהן, הודיע שהוא פועל לכך שהבנק יפסיק את העלאות הריבית. האינפלציה, טען כהן, מתמתנת, ואין טעם להמשיך להתעלל במי שמשלם הלוואות. הביקורת על כהן, ועל חברים אחרים בליכוד עסקה כמעט אך ורק בנושא אחד: הניסיון לפגוע בעצמאות בנק ישראל. נתניהו וסמוטריץ' נזעקו גם הם להבהיר שבשום מקרה לא תיפגע העצמאות הזו, מחשש שישראל תסבול גורל דומה לכלכלות אחרות בהם מנהיגים לקחו לידיהם את החלטות הבנק המרכזי. כהן, כמובן, מיהר להבהיר שהוא תומך בעצמאות הבנק, ו"כל פירוש אחר הוא מעוות".

נתחיל באירוניה. כל מערכת השלטון התגייסה להצהיר על מחויבותה למוסדות עצמאיים במדינה. והיא עשתה זאת בעברית ובאנגלית. ישראל, ניסו נתניהו ושליחיו להבהיר לעולם, לא תהיה ונצואלה או הונגריה. אלא שכל שמירת העצמאות הזו מתפוגגת כאשר עוסקים במערכת אחרת שאמורה להיות עצמאית במדינה, מערכת המשפט. כהן, בזמן שתקף את בנק ישראל, גם מיהר לחגוג את ריסוק מערכת המשפט באמירות כגון "החזרנו את הכוח לאזרחים". כנראה שבנושא הריבית לאזרחים לא צריך להיות כוח. בניגוד למשפט צדק, כסף הוא עדיין פקטור חשוב בממשלה החדשה.

למען הסר ספק, בשני המקרים כהן עסק בפופוליזם חסר בסיס. אלא שאם מתעלמים מהרדידות של שר החוץ, אפשר לטעון גם משהו בעדו. האם בנק ישראל חסין מכל ביקורת? האם עצם העלאת ספק בצעד של הוועדה המוניטרית הוא פגיעה בעצמאות?

הבעיה עם העיסוק בשאלות האלו, היא ההנחה שהמדיניות של בנק ישראל היא בלתי נמנעת. בניגוד לפוליטיקאים, שבאופן טבעי עוסקים באידיאולוגיות ואג'נדות בנקים מרכזיים נתפסים כעוסקים בעובדות. הבנק לא יקבע בעמדה בשאלת היחסים עם הפלסטיניים, כי זו עמדה פוליטית, אבל המדיניות המוניטרית היא הכרח המציאות. ככה עובדת כלכלה.

זה לא בהכרח נכון. לפחות, לא נכון במלואו. לבנק ישראל, ולמעשה לרוב הבנקים המרכזיים בעולם, יש אג'נדה אידיאולוגית. האג'נדה הזו קובעת שלעובדים לא יכול להיות יותר מדי כוח ("שוק עבודה הדוק מדי", מכנים זאת בדוחות), שמירת יעד האינפלציה היא המטרה הכי חשובה ושדאגה לבעלי ההון ולבנקים גוברת על הדאגה למי שמתחתם. לא בהכרח בסגנון של פורום קהלת, שבז לעניים ומעריץ את מיליארדרים. יותר מתפיסה שרואה בתלות של כולנו בהלוואות ככורח המציאות. במצב כזה, אסור לתת לבנקים ליפול.

בקיצור – אם קל לכם למצוא עבודה, ואתם מרוויחים הרבה כסף זה טוב, אבל רק אם אתם מעטים. אם יותר מדי אנשים עושים זה, זו הבעיה. אסור שכולנו נהיה עשירים. זה פוגע בעשירים. מה עושים? מעלים את הריבית, מצמצמים את הכסף ונותנים לשוק להישבר עד שהוא מתיישר לפי התנאים האלו.

האם זהו מצב העניינים ההכרחי? זה נכון רק אם חברים בימין הכלכלי. ראוי כמובן לציין, שרוב מכריע בישראל הצביע עבור הימין הכלכלי, כולל יש עתיד והמחנה הממלכתי. הבעיה היא הניסיון להסתיר את השכבה האידיאולוגית ואת האלטרנטיביות.

 

כמה צריך להרוויח כדי לחיות בכבוד בישראל? (אילוסטרציה: Rita Kapitulski, shutterstock)
אילוסטרציה: Rita Kapitulski, shutterstock

כמה כסף צריך כדי לחיות טוב בישראל?

מחקר חדש של ארגון "סחר הוגן" מציג את השכר המינימלי שדרוש כדי לחיות בכבוד בישראל. על פי המחקר, למי שמרוויח שכר מינימום כלומר 5,300 שקלים לחודש ו-29.12 שקלים לשעה חסרים עוד 2,000 שקלים כדי להצליח להתקיים בכבוד ולא לטבוע בחובות.

יש להדגיש: זה לא שכר שאמור לאפשר חיים נוחים, או זוהרים, אלא "קיום סביר" לפי ההגדרה החברתית במדינה הנמדדת.

חישוב השכר כולל הוצאות בשמונה תחומים: תזונה, מגורים, חינוך ילדים, רפואה, תחבורה, הלבשה, מים והוצאות נלוות. בכל אחת מהקטגוריות, בודקים כמה הישראלים מוציאים, וטווח המחייה מחושב בין הרביע התחתון להוצאה הממוצעת. כיום השכר שצריך להרוויח כדי לכסות את כל ההוצאות האלו עומד על 7,150 ברוטו בחודש לאדם - 1,850 שקלים יותר משכר המינימום.

למה יש פער? כי שכר המינימום נקבע כשיעור מהשכר הממוצע במשק, ולא כסכום הכסף שאמור לכסות את הוצאותינו, ומכאן הסיבה שהרבה משפחות פשוט לא מצליחות לסגור את החודש.

ארגון סחר הוגן מציע לעסקים ישראלים לקחת אחריות ולהעלות את השכר המינימום לעובד, בתמורה לקבלת תו חדש שיושק בחודשים הקרובים, ויסומן על המוצרים ויעיד שהם מיוצרים בתנאים הוגנים לאדם ולסביבה. זה כמובן יוזמה מבורכת בחברות גדולות שיכולות להרשות לעצמם. אבל מפעלים קטנים יחסית שבקושי מחזיקים את הראש מעל המים עם הוצאות ענק ובירוקרטיה מיותרת - יתקשו לעמוד בתנאים וחבל.

לא מכאן תבוא הישועה.