בהחלטה חריגה, שהותרה לפרסום, מתח לאחרונה בית המשפט למשפחה, ביקורת חריפה על עורכי דין המייצגים צדדים בסכסוכי גירושים.
בהחלטת בית המשפט, שהופצה לתקשורת, נכתב כי "הגיעה השעה שעורכי הדין של הורים ימצאו את האיזון העדין בין חובתם ללקוחם לבין חובתם לחברה ולבית המשפט בהגנה על אינטרסים של ילדים בכך שיפסיקו בעצמם להסלים ו/או להעלות דרישות ועתירות שמטבען הן פוגעניות, מקצינות את הסכסוך, מצריכות את הצד האחר לתקוף בחזרה ומרחיקות הורים מיישוב הסכסוך. זאת בייחוד בשלבים ראשוניים של התדיינות בבית משפט בעניין הסדרים הנוגעים להורות ולגידול הילדים".
אכן, מילים כדורבנות. ניתן היה אף להתייחס אליהן ברצינות מלאה, אלמלא בדבריו אלו לא היה בית המשפט מתעלם מאחריותו שלו ושל יתר גורמי המערכת להסלמת סכסוכים משפחתיים, ומטיל את מלוא האחריות על עורכי הדין המופיעים בפניו.
בניגוד לעולה מדברי התוכחה של בית המשפט, דווקא לשופטים ולדיינים עצמם יש חלק לא קטן בהסלמת סכסוכים משפחתיים. סוד גלוי בקרב המעורים בתחום דיני המשפחה והגירושים הוא כי בתי משפט ובתי הדין, שופטים ודיינים במערכת מתעקשים שלא לעשות את עבודתם נאמנה, מצפצפים על פרוצדורה בטענות ל"עומס יתר" או מתעקשים על פרוצדורה (כאשר היא נוחה להם), חוששים מערעורים והתמודדות עם צד קשה ו"בעייתי" יותר, ועוד. כל אלו גורמים להסלמת סכסוכים משפחתיים לא פחות, וייתכן שאף הרבה יותר, מהתנהלותם של עורכי ועורכות הדין.
הדוגמא הבולטת ביותר להתנהלות שבה גורמים בתי הדין הרבניים ובתי המשפט לענייני משפחה להסלמת סכסוכים היא מריחת זמן, הנפוצה בתיקי משפחה. דווקא הניסיונות של בתי המשפט לפתור סכסוכים משפחתיים מבלי להכריע לכאן או לכאן לאורך תקופה ארוכה, בטענה כי הסכמות בין הצדדים הן הפתרון הטוב ביותר והמחשבה כי זמן נוסף יוביל אליהן, גורמים להסלמה. לעיתים קרובות כל עוד ההליך פתוח – הפצע פתוח ואיננו מגליד.
דווקא הניסיונות של בתי המשפט לפתור סכסוכים משפחתיים מבלי להכריע לכאן או לכאן לאורך תקופה ארוכה גורמים להסלמה
דרך נוספת שבה מחמירים בתי המשפט סכסוכים משפחתיים היא הימנעות מניהול אקטיבי של ההליך. מקומם של שופטי ודיינים לומר את דעתם הוא בפסיקה ובקבלת החלטות. צד טועה? תפסקו נגדו. צד עושה שימוש לרעה בהליכים משפטיים? פסקו הוצאות ריאליות לצד הנפגע. אלא שבפועל, שופטים ודיינים נמנעים ממתן החלטות כאלו, באמתלה כי הם אינם מעוניינים "להסלים את הסכסוך".
זוהי טעות: פסיקת הוצאות וקבלת החלטות חד משמעית – היא זו שיכולה להוריד את גובה הלהבות בסכסוך משפחתי. הניסיון שלא לקבל החלטות מעודד פעולות קיצוניות של הצדדים, בתקווה או בידיעה שהשופט לא יגיב עליהן.
דרך מצערת נוספת שבה מסלימים בתי המשפט תיקי סכסוכים משפחתיים היא העברת הסמכות להחליט לגוף אחר. כך, לדוגמה, בתי המשפט מעבירים לעיתים קרובות אנשים הפונים אליהם לבקשת צו הרחקה להגשת תלונה במשטרה, במקום ל דון במקרה לגופו. המשטרה, מצידה, גם היא איננה ששה לטפל בתלונות מסוג זה ושולחת, בתורה, את המתלונן לבקש צו הרחקה מבית המשפט. זהו מעגל שוטים הנובע מחוסר היכולת של המערכת בכללותה (במקרה הזה גם של המשטרה ולעיתים גם של שירותי הרווחה) לקבל החלטה, ומסתיים, לעיתים, באסון.
כאשר התנהלות זו של בתי המשפט מצטרפת להתלהטות המובנית שיוצר מירוץ הסמכויות הידוע, המייצר תחרות בין הצדדים בנוגע להגעה מוקדמת ככל האפשר לערכאה הנוחה לאחד הצדדים (בית הדין הרבני או בית המשפט למשפחה) – מירוץ היוצר כדבר שבשגרה החלטות סותרות והתנהגות לא קוהרנטית של בעלי הדין – מדובר בסיר לחץ המועד להתפוצצות.
ועורכי הדין? לנו בהחלט אחריות כבדה על הכתפיים להוביל את הצדדים לעבר תוצאה משפטית טובה, שלא תבוא על חשבון התוצאה המשפחתית. בוודאי שיש לנו אחריות על חלקנו בסכסוכים אלא שאסור לעצום עיניים. להסלמת הסכסוכים המשפחתיים אחראים לא פעם שופטים, דיינים, שוטרים ועובדי רווחה – שלא עושים את עבודתם נאמנה.
הכותב הוא שותף במשרד עורכי הדין א. זיסמן שני, העוסק בתחום המשפחה, הגירושים, וההורות