הכלכלה העולמית הולכת והופכת ירוקה. גם הכלכלה הישראלית חייבת להשתנות ברוח הזאת כדי להצליח. מחקר חדש של אוניברסיטת אוקספורד וקונצרן הבנקאות השוויצרי Lombard Odier בדק את מנבאי ההצלחה בעולם שהולך ונהיה סביבתי יותר. המחקר קבע כי גרמניה, ארה"ב וסין יהיו המרוויחות הגדולות מהמעבר לכלכלה ירוקה.
לפני פחות מחודש נחתם הסכם גלזגו לאקלים. 197 מדינות אישרו את ההסכם הגם שמכל עבר ביקרו אותו על היותו חלש ומחורר מדי. בכל אופן הושגה הסכמה להפחית את השימוש בפחם ולצמצם פליטות וגם זה משהו. תמורות אלו מעידות על מגמה, עלייה איטית אך נוכחת של משבר האקלים למרכז הבמה. אין ספק שהוא נוכח יותר בשיח הציבורי בעולם מבישראל.
הנתונים מלמדים שההשקעה הירוקה של גרמניה, ארה"ב וסין בתחום, מגיעה כיום עד כדי 1% מהתוצר. ישראל שלה כלכלה קטנה התלויה בשוק הגלובאלי, אמנם מייצאת לחו"ל טכנולוגיה ירוקה באופן תחרותי. אך החוקרים מבקרים את ההשקעה הנמוכה שלה ביוזמות ירוקות במסגרת תוכניות השיקום ממשבר הקורונה.
הרגע הזה בהיסטוריה העולמית הוא הזדמנות להניח את התשתיות לכלכלה ירוקה יותר. זו קריאה אחרונה לעלות על הקטר החדש של המשק העולמי. ה-OECD, האו"ם והבנק העולמי -- כולם כבר אימצו מודלים של צמיחה ירוקה, כלומר התפתחות משקית שלא תחייב הרס של משאבי הטבע.
ומה בישראל? קצב גידול האוכלוסייה הוא מהמהירים בקרב המדינות המפותחות, בגין גידול טבעי לצד הגירה חיובית מתמדת. ישראל נמנית על המדינות המתקדמות עם שיעורי הפסולת העירונית לנפש הגבוהים בעולם.
המדד הזה ממשיך לעלות כל הזמן, אמנם בקצב נמוך מזה של גידול ההכנסה. גידולה של כמות הפסולת עם העלייה ברמת החיים אינה ייחודית לישראל אך היא הופכת את הטיפול בפסולת לאתגר מרכזי בשמירת הסביבה.
ריאלית, שיעור המחזור בישראל לא השתנה ב-15 השנים האחרונות. המשך ההטמנה משפיע על האדמה (נדרשים כ-300 דונם אדמה בשנה), איכות המים, האוויר, בריאות האדם והחי ולכן כבר כעת ברור שזה לא יכול להימשך.
המשרד להגנת הסביבה פרסם בשנה האחרונה מסמך מדיניות וקבע יעד של 20 אחוזי הטמנה עד 2030. המדיניות הזו תלווה בתקציב משמעותי, אך עד כה המשרד לא הצליח לתת לה תוקף מחייב. הוא בחר באסטרטגיה של מיון פסולת במקור, שתלויה ברשויות המקומיות ואז מיון נוסף במתקני מיון.
מתקני מיון הם רכיב חשוב בפתרון, אלא שבישראל קיימים רק שלושה, אחד מהם באתר דודאים שבנגב. הסיבה למיעוט המתקנים בארץ נעוצה בעיקר בהיעדר מדיניות ממשלתית יציבה וחשש של יזמים להקים מתקנים חדשים.
שיעור המחזור בישראל, כמו זה שמתבצע במתקני נגב אקולוגיה, נמוך מהממוצע ב-OECD. הסיבה היא שישראל רחוקה ממודל הכלכלה המעגלית, כלומר שימוש חוזר מירבי במשאבים.
הייצרנים בארץ מעדיפים לרכוש חומרי גלם חדשים ויזמים ירוקים נתקלים בשוק מקומי שאדיש למשבר האקלים. אותן רשויות מקומיות שעליהן שם המשרד להגנת הסביבה את מבטחו, לא עומדות ביעדי המחזור שבהם החוק מחייב אותן.
חוק האריזות משנת 2011 הטיל על יצרנים ויבואנים למחזר אריזות, אך לא לרכוש חומרי גלם ממוחזרים. התוצאה עגומה - ללא ביקוש מקומי, הגלם הממוחזר מיוצא לחו"ל בחלקו. לכן רק הרחבת אחריות היצרן, לשימוש בחומרים ממוחזרים, תסגור את המעגל עבור הכלכלה הישראלית.
הצעות חוק בעבר ביקשו להטיל על הרשויות אחריות מוניציפלית, חובה להפריד במקור פסולת אורגנית ולעמוד ביעדי קומפוסטציה. כך ניתן יהיה לייצר ממנה קומפוסט איכותי, שיחליף את הדשן הכימיקילי.
עוד הוצע חוק לטיפול בפסולת בניין אשר מעניק לרשות המקומית אחריות טיפול ואכיפה. אלו הצעות שחשוב לקדם, לצד טיפול בביקושים ותביעה מהחקלאים לקבל על עצמם חובת דישון ושימוש בקומפוסט.
כדי לעמוד אפוא ביעד ל-2030 ולהתחרות בשוק גלובלי ירוק, הפתרון חייב להיות מהסוף להתחלה. המדינה חייבת להפוך לקטליזטור בשוק המחזור ולהטיל חובות "ירוקות" על יצרנים וחקלאים, שאלו ישמשו מקור לכל חומרי הגלם. רק אם ישראל תשכיל לדרבן את היצרנים שלה לפתח ולהטמיע טכנולוגיות ייצור ירוקות, מהר ככל האפשר, היא תוכל להמשיך ולהיות פלא כלכלי גם בעוד עשור.
הכותב הוא מנכ"ל חברת "נגב אקולוגיה" שמפעילה מספר מתקני מחזור פסולת מסוגים שונים