שירה לוריא (45) נשואה למיכה בר, ואימא לשלושה ילדים: שפע (16.5) גוני – אומר (12) ואנה (9). לפני שלוש שנים וחצי הם יצאו עם הילדים לטיול של שנה בהודו, סרי לנקה ונפאל. "לקראת סוף הטיול הבנו שאנחנו לא מעוניינים לחזור. המשפחה של מיכה הגיעו לתאילנד לטיול בר מצווה, נפגשנו איתם בקופנגן והתאהבנו במקום. החלטנו שאם אנחנו רוצים לגור כאן, עלינו לחזור לישראל ולארגן הכול. באנו לישראל לתקופה שהתארכה לשנה מתוך ידיעה שזו שנה שעלינו להתארגן ולסגור את כל העניינים".
קופנגן הוא אי שידוע במסיבות הפול מון שלו, אך שירה ומשפחתה מתגוררים בחלק הדרומי של האי. אזור שבעבר לא היה כביש להגיע אליו אך הוא התפתח בשבע השנים האחרונות, בעקבות פתיחה של מרכז יוגה. "קופנגן היא בועה", אומרת שירה, "רוב התושבים הם זרים, ורק מעט מקומיים, בעבר היו צרפתים ואנגלים, כמעט ולא היו ישראלים. היום יש הכול מהכול, רוסים, משפחות של ישראלים ואנשים מכל העולם שבאים לכאן לבקר וגם לחיות לתקופות ארוכות. יש כאן בית ספר אנגלי עד כיתה ו', אך בגלל שהבן שלי נער אני עובדת על הקמה של בית ספר אלטרנטיבי בינלאומי לנוער, כרגע הוא לא נמצא במסגרת. הרבה משפחות מטיילות עוזבות וחוזרות למדינות שלהן כי אין מספיק מסגרות חינוך במזרח".
שירה מספרת שמה שאפשר את הטיול ואת המגורים שלהם בקופנגן הוא העובדה שיש להם עסק עם סניף בישראל וסניף נוסף באירופה. "העסק הראשי שלנו הוא 'כיסכיסא' - כיסא אוכל לתינוק מבד, שמתחבר לכיסא. מיכה יזם את המוצר הזה כששפע נולד, והחזון העסקי שלו אז היה שנוכל לגור בגואה שבהודו ויהיו לנו מפיצים בכל העולם. בכל פעם שרצינו לנסוע נולד לנו עוד ילד אבל הכמיהה הייתה שם כל הזמן. כששפע הגיע לגיל 13 הבנו שחייבים להגשים את החלום הזה, ותוך חודשיים עלינו על מטוס. לעסק יש תשתית והוא עובד כך שאנחנו לא תלויים במקום, יש לנו מפיץ בישראל, ומחסן בהולנד שמטפל בהזמנות באירופה, ומיכה מנהל את הכול מרחוק".
שירה מנחה מעגלי נשים - הובלה קשובה – ייעוץ שאותו היא יכולה לתת מכל מקום בעולם דרך סקייפ. "נוח לי לעבוד עם אנשים מישראל כי זה בעברית ומכירים אותי, אבל בגדול בכל מקום שבו אני נמצאת אני יכולה לעשות את זה. מאז שעזבנו את ישראל, כל אחד מאיתנו עבר התפתחות מסוימת, מיכה למד קואצ'ינג, ואליי פונים לייעוץ לגבי יציאה למסע של משפחה, כך שהיום זה הפך להיות העסק העיקרי שלי".
לדברי שירה, איכות החיים בקופנגן עולה על זו שיש בארץ. "עם יוקר המחייה שיש בישראל כיום, יותר זול לטייל אם יש הכנסה שוטפת באותו זמן, מאשר לגור בישראל. אנחנו עבדנו בחלק מהיום בתקופה שבה טיילנו, וכמובן שגם עכשיו. אבל נהיה בלתי אפשרי לחיות בישראל ברמת חיים סבירה. הבנתי באיזשהו שלב שאי אפשר לנצח את השיטה, אם אתה בוחר לחיות בישראל אתה משלם מחיר, זה עצוב כי יש שם אנשים מיוחדים ודברים שאין במקומות אחרים, אבל אין זמן לדברים הבסיסיים, ויש כל הזמן לחץ. כאן אני מוצאת את עצמי סתם בוהה, או הולכת ולא ממהרת לשום מקום. כשאני הולכת עם הילדה שלי כאן לחוג בלט, אני יושבת ומסתכלת עליה רוקדת, בישראל הייתי הולכת לסופר, ועושה סידורים. המצב בישראל נהיה בלתי אפשרי, אנחנו עובדים עוד ומשלמים עוד מסים, או שאין לך זמן או שהכול יקר. קופנגן שהיא יחסית יקרה למזרח ולתאילנד, אבל אנחנו אוכלים הרבה בחוץ, ועושים מה שבא לנו. אנחנו לא חיים חיי פאר, אבל אפשר לעשות כאן דברים שבישראל צריך לחשוב לפני שעושים מספר פעמים. אם הייתי הולכת לגור בכפר נידח בהודו הייתי משוחררת כלכלית, אבל בחרנו לגור במקום מערבי יחסית, עם תנאים נוחים, וזה עולה כסף, אבל אני לא מרגישה בהישרדות, כמו שהרגשתי בישראל. לחיות ברמת חיים גבוהה כאן זה יותר זול מלחיות ברמת חיים נמוכה בישראל".
כמו ישראלים רבים שחיים בחו"ל הדבר העיקרי שחסר לשירה בגן העדן שבו היא חיה הוא המשפחה המורחבת, החברים, והמפגשים בשבתות וחגים. "אחרי התקופה בארץ היה לילדים קשה להיפרד מהחברים, לשפע קשה יותר כי בגילו יש חיבור חזק לחברים והוא משלם מחיר כבד. יש לו דף אינסטגרם שבאמצעותו הוא יוצר קשר עם בני נוער בעולם בגילו. אחרי תקופה מסוימת הילדים רוצים קשרים מתמשכים, יש להם כאן חוגים ומה שאין אנו מארגנים. לשמחתנו היעד שבו אנו גרים הוא אטרקטיבי, והרבה חברים רוצים לבוא לכאן. אנחנו כמובן לא מתכוונים לחזור. בכל בוקר אני קמה לתפאורה של ים וג'ונגל וכל יום מחדש זה מפעים אותי".
מצליחים לחסוך באפריקה
יעל טלמן עבדה בארץ כמפיקה בכתר הוצאת ספרים, בזמן שבעלה עבד כאגרונום באתיופיה, בפרויקט שנקרא מהנדסים ללא גבולות. כשחזר לישראל והתחיל לחפש עבודה, הגיע לחברה ישראלית שיש לה מרכז גידול בקניה, כך עלתה ההצעה לעבור לחיות שם.
"אני בינתיים איבדתי את מקום העבודה שלי, לא ממש התלהבתי מאפריקה בהתחלה, אבל החלטנו שננסה. אנחנו גרים בשכונה מבודדת ליד נאיבשה, עיירה קטנה שכוחת אל, שעתיים נסיעה מניירובי, שם גרים רוב הישראלים. בקרוב אהיה כאן שנה, ולא קל לחיות כאן, בגלל שאני מבודדת ואין ממש עם מי להתחבר. בינתיים אני לא נוהגת כי אני חוששת מהכבישים ומהנהיגה בצד שמאל", היא מספרת.
לאחר שיעל הייתה שכירה בהוצאת כתר, שהפכה בינתיים למודן כתר ספרים, ואיבדה את עבודתה, היא החלה לעבוד עם ההוצאה כפרילנסרית. "התחלתי לתרגם עבורם ספרים, אני מתרגמת כעת רומן אירוטי מאנגלית לעברית וגם כותבת בלוג. לא משנה איפה אני נמצאת, הכול מתנהל במיילים, ואני שולחת את הקבצים. אני רק זקוקה למשמעת עצמית. אני קמה בבוקר ועובדת מול אנשים שאני מכירה ושמכירים אותי אישית. יש כאן עניין של נוחות כי מצד אחד נשארתי לעבוד עם השפה שלי ועם מה שאני מכירה, אבל מצד שני זו בועה".
יעל מספרת שחלק מהשיקולים של המעבר לקניה היה העניין הכלכלי. הם קיבלו מגורים שעליהם הם לא משלמים וגם ההוצאות באפריקה לא גבוהות במיוחד. "הדברים הבסיסיים כאן זולים ואין מסעדות ובילויים שנוכל לצאת ולבזבז את הכסף, אז זו הזדמנות מעולה לחסוך. אם נחזור באיזשהו שלב לארץ נגיע עם רווחים שיכולים לעזור לנו להתחיל את החיים. מצד אחד אנחנו יכולים להרשות לעצמנו מה שבא לנו, אבל בגלל שאין לנו על מה להוציא את הכסף, אנחנו מתפנקים באוכל וקונים מוצרים יותר יקרים, נוסעים מדי פעם לניירובי ומרשים לעצמנו מסעדה וסופר גדול יותר. מעבר לזה אין בילויים אחרים. לעומת זאת, בישראל גרנו בפתח תקווה, בעלי היה סטודנט ואני עבדתי תקופה ארוכה בכל מיני עבודות, היינו צריכים לחשוב פעמיים אם לאכול בחוץ, על דלק, חשבונות, ואם לקנות משהו חדש כשהמכשיר התקלקל. פה למרות שאין הרבה פיתויים, אם אנחנו צריכים משהו, כמו רהיטים חדשים, אנחנו לא מחשבים כל שקל. אם הייתי צריכה להיות בארץ ולחיות מהמשכורת של מתרגמת הייתי זקוקה לעבודה נוספת".
הם אמנם גרים בטבע, ובדרך לעבודה פוגשים זברות, ג'ירפות והיפופוטמים. אך יעל מספרת שיש גם מחיר אישי לדברים - המרחק מהחברים והמשפחה, לצד פשרות על "דברים שלא עובדים חלק, אם המחשב או הטלפון עושים בעיות, אין מה לעשות. אבל החיים בארץ נראים לי רועשים וסואנים, והביקורים לחוצים ואינטנסיביים. יש לי כאן חיים שקטים ושלווים".
"בטוקיו יש מרחב אפשרויות ואיכות חיים שאי אפשר למצוא בארץ"
לפני חצי שנה עבר כפיר טהרי (43) עם אשתו ושתי בנותיו (7,3) לטוקיו. "אשתי פסיכולוגית ומצאה כאן עבודה בחברה בינלאומית, ובעקבותיה עברנו. אני עובד בסטארטאפ ישראלי שהוקם לפני שלושש שנים, אשר עוסק בתחום האינטרנט ורשתות חברתיות בתפקיד מנהל בדיקות תוכנה ושירות לקוחות. בנוסף, אני מפיק מסע אופניים להעלאת מודעות למחלת הסכרת, ממשיך להעביר הרצאות מרחוק לצוותים רפואיים. מוקד החיים וכל הפעילות שלי עדיין בארץ, רק שאני יושב בטוקיו. כל חיי הייתי בהייטק ולעבור למקום אחר תמיד הייתה אופציה שלא התממשה. טוקיו זה עולם אחר לחלוטין, וברגע שההצעה הגיעה, הבנו שיש כאן הזדמנות ושתהיה לנו חוויה מעניינת, המחיר הוא בעיקר המשפחות המורחבות, המרחק מהן הוא צעד לא פשוט".
לדברי כפיר ההבדל ברמת החיים לא בא לידי ביטוי רק בכסף. "זה במרחב האפשרויות שלך, והמרחב כאן הוא אינסופי. אני רוכב על אופניים, בכמה מקומות בארץ אפשר לרכב? מעט מאוד. כאן באמצע טוקיו, יש נהר שלאורכו יש שביל אופניים שמתארך ל-250 ק"מ, אני לא רואה משם מכונית אחת, זו איכות חיים בעיניי. יש כאן הרבה אפשרויות טובות ובטוחות, בטוקיו אין כמעט פשיעה, ואין פחד, החיים כאן לא מתוחים, ואתה לא צריך לדאוג שמישהו יידחף לפניך. אנחנו לא חיים בזיהום, יש כאן מעט מכוניות, ובכלל כל המערכות כאן עובדות מהדואר ועד לתחבורה הציבורית. זה עולם אחר מבחינת השקט, ואיכות חיים של המשפחה".
גם המסגרת המצומצמת הרוויחה מהמעבר, לדברי טהרי. "בגלל שהתרחקנו מהתמיכה המשפחתית המורחבת, כל התקשורת והיחסים במשפחה הגרעינית השתנו והתחזקו. היום אנחנו יכולים להרשות לעצמנו יותר ויותר אופציות חומריות, ויש יותר זמן. מבחינה חברתית פחות טוב כי אין הרבה אפשרויות, הרבה ישראלים מבוזרים ולא נמצאים באזור אחד של טוקיו, קשה לי להשתתף במפגשי ערב בקהילת הזרים כי אני עובד בערב. אבל אני מנסה למצוא מסגרות משלימות, אני רוכב עם קבוצה מקומית, הולך לאייקידו. בארץ יש עטיפה של זיהום לא רק אקולוגי, אלא גם תרבותי שדורשת אנרגיות, מתח סביבתי, פקקים, מסים, פוליטיקה, מלחמות. יש כל הזמן התערבות והפרעה בחיים ובמיקוד. פתאום אני מגיע למקום נטול מתחים, שיש בו כבוד הדדי, שהמערכות בו עובדות, ואה לא צריך לדאוג לגבי הרבה דברים, כי לאנשים כאן יש כאן מילה. כשכל האנרגיות מרוכזות במקומות הנכונים, והרבה דאגות נחסכות ממך, זו איכות חיים טובה, ללא קשר לכסף".
כמי שעזב כבר בעבר את מולדתו, אירן, ועלה לישראל ב-1989 היה לכפיר יותר קל לעזוב שוב למקום אחר. למרות שהעבודה מרחוק הוכיחה את עצמה הוא מספר שיש לזה מחיר מסוים. "יש שיחות מסדרון בעבודה,או דברים שקורים כשאתה נמצא במשרד ושומע, אני לא שם ולכן להישאר רלוונטי ולייצר תקשורת זה אתגר לא פשוט. אבל אני כאן כבר חצי שנה, גייסתי עובדים חדשים והדרכתי מרחוק. יש לזה הקרבות, כי אני קם באמצע הלילה לפגישות, ומקבל שיחות טלפון בשעות לא סבירות כי הלקוחות בארה"ב. יש לזה יתרונות וחסרונות אבל זה עובד, ואני מצליח להישאר רלוונטי, קורא ומחובר למערכות, אני חושב שצלחתי את האתגרים. ונראה שזה עובד מצוין".