לפני כמה שנים, כשאחד הטייקונים הגדולים בישראל חיפש שף שיבשל לו ולמשפחתו בחופשות על ספינת השעשועים החדשה שרכש, מביני דבר המליצו לו על טליה. טליה (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייה, היא שפית עם יותר מ–20 שנות ניסיון עבודה במסעדות מובילות בארץ ובעולם. היא גם אשה עם אופי חזק ולשון חדה. שבועיים אחרי ראיון העבודה הראשון שלה, טליה כבר היתה חלק מצוות הספינה. העבודה שלה כללה הכנת שלוש ארוחות גורמה ביום לטייקון, בני משפחתו ואורחיהם הרבים, במשך שלושה חודשי הפלגה. מספר האורחים לא היה קבוע וטליה עבדה לבדה, ללא צוות של עוזרי טבח או שוטפי כלים. המעסיקים שלה לא תמיד היו מחוברים למציאות, לדבריה, מבחינת הציפיות והדרישות שלהם. "הגברת יכלה להגיד, למשל, חשבתי שיהיה נחמד לרדת לפיקניק על החוף. רעיון מעולה! רק שאני מכינה את תפריט הצהריים משמונה בבוקר, ועכשיו צריך לחשוב עליו מחדש. היא אמרה לי, 'ואת גם תוכלי לנוח'. בטח לנוח. היא לא הבינה במה זה כרוך, כי האשה הזאת לא עשתה חביתה מאז שנות ה–30".

זה באמת קרה?
"עשרות פעמים. קרה גם שהיא החליטה בספונטניות לארגן בראנץ' ל–70 מוזמנים. במשך שלושה ימים קמתי בארבע לפנות בוקר כדי להכין מאפים ולשים אותם בפריזר. כי הרי עדיין צריך להגיש להם ולאורחים המתחלפים שלוש ארוחות ביום. ומה שיפה זה שהם יכולים לבוא יומיים אחר כך ולהודיע שהחליטו לבטל, כי היו ביותר מדי אירועים השבוע".

ואסור להגיד להם כלום?
"אני בעלת מקצוע. יש סיבה שהתקבלתי לעבודה הזאת והחזקתי בה מעמד שש שנים. אבל חייתי בחרדה תמידית. זה שונה מלהיות שף על האדמה; אמרו לך להכין לשלושה אנשים ופתאום יהיו 30? את יכולה לקפוץ לאם־פם לקנות עוף. בים אין אפשרות כזאת".

מהסיפור של טליה אפשר ללמוד משהו על התחושות של צוות המשרתים כלפי אדוניהם. לה אמנם לא היו פנטזיות נוסח האחיות פאפן, אבל היא מציינת שלמי שמכין את האוכל יש הרבה מאוד כוח בין הידיים, שהאדונים לא תמיד מביאים בחשבון. "אף פעם אל תעצבני מישהו שמכין לך אוכל. כי אם עיצבנת אותי, מעכשיו, פוטנציאלית, כל דבר שאת אוכלת, ניגבתי איתו את הרצפה לפני ששמתי לך בצלחת. לא רצית לתת לי העלאה? אני משתינה לך בלימונדה באופן קבוע ואת לא תדעי את זה בחיים".

חשת צורך לעשות את זה לפעמים?
"הרבה פעמים חשתי צורך, אבל אני לא עושה דברים כאלה. עצם המחשבה על זה הספיקה".

בעונת הנופש היו על הספינה 20 אנשי צוות. מלבד טליה התגוררו שם חדרניות, דיילות ואנשי הצוות שהשיט את הספינה. היא עצמה בישלה רק למשפחת האדון. "אחרי המנוע, המטבח הוא המחלקה הכי חשובה על הספינה. כי זה כל מה שהם עושים — אוכלים, שותים ומדברים על מה שאכלו. אני הבידור העיקרי שלהם על הספינה".

טליה מספרת שעבדה כ–20 שעות ביום, וכי מלבד הכנת שלוש ארוחות ביום ובישול לאירועים, כל אורח שרצה לנשנש משהו, יכול היה להזעיק אותה למטבח. המשרתות האחרות היו אחראיות על כביסה וסידור תאי השינה בכל פעם שדייריהם יצאו מהם. עבודה רבה שטומנת בחובה גם גישה להרבה מידע. "כשהיו באים אורחים, העוזרים האישיים שלהם היו מעבירים לי רשימה של ההעדפות שלהם, וכך למדתי עליהם הרבה. היתה אורחת שהזמינה לתא צלחת גבינות ענקית מוקדם בבוקר ואכלה אותה לבד, ואז ליד כולם טענה שהיא לא אוכלת ארוחות בוקר. אורחת אחרת הביאה לי שק של מזונות־על ארוזים מלוס אנג'לס, וביקשה שאכין לה מזה שייק ירוק כל בוקר. כשאף אחד לא ראה היא ירדה אלי למטבח וביקשה שאוסיף לכל שייק כזה מנת טקילה מכובדת. אוכל זה מאוד אינטימי".

ולא רק אוכל. גם הדיילות האלגנטיות עם המדים הצחורים יודעות יותר מדי. "הדיילת שמסדרת את התאים יודעת גם על הפרטיקות המיניות של המעסיקים ואורחיהם, מי קיבלה מחזור, מי בגיל הבלות ומקפיאה את החדר שלה. ואנשי הצוות מדברים על הכל. יש גם אנשים שמתנהגים בזלזול מוחלט. למשל, מישהי שצבעה את השיער בתא שלה והכתימה לנצח ערימת מגבות שכל אחת מהן עלתה מאה דולר. או אנשים שמפספסים את האסלה משום מה ומצפים שהדיילת פשוט תרים את זה. הם שוכחים שהעובדים לא שקופים ומרגישים לגמרי בבית".

את מערכת היחסים שנוצרת בין המשרתים לאדונים מתארת טליה ככזו שמושתתת על העמדת פנים. "היא לא שוויונית, אבל מטרתה האמיתית, אם את טובה בזה, היא לייצר בשביל המעסיקים את האשליה שהיא כן שוויונית. כי הם רוצים להרגיש שהם אנשים רגילים. היו לנו שיחות על המצב הכלכלי ועל המחאה החברתית. הם הדגישו כל הזמן כמה הם תורמים לחברה, ואני לא אמרתי מה אני באמת חושבת. את לא יכולה להתעמת איתם בגלוי. הם רוצים להרגיש שהם סבבה".

במשך חודשים, בזמן ההפלגות, טליה היתה מנותקת ממשפחתה ומחבריה. "אלה חיים מאוד צבעוניים ומאוד מתסכלים. את בודדה, את מפתחת נטיות אלכוהוליסטיות קשות. כל הזמן יש תקלות. את עלה נידף במציאות שיש בה מיליון אילוצים, אז שותים. מתוך שש שנים ביליתי במצטבר שנתיים על ספינה. לפעמים את מרגישה כבר יותר שייכת לשם מאשר לפה. רוב האנשים בחיים שלי לא באו מהעולם הזה, אז הם גם התקשו להבין את הקיטורים שלי. התגובה שלהם לרוב היתה, 'אז למה לא אמרת לא'. הם לא הבינו שאין אפשרות להגיד לא בעולם הזה. זה עולם שבו אני מקבלת המון כסף, בשביל לא להגיד אף פעם שאני לא יכולה או שאי אפשר".

גם הטרדות מיניות, מספרת טליה, היו חלק מתפריט היחסים הקבוע על הספינה. "היו אורחים שהיו עוברים במסדרון וחופנים לדיילות את התחת. לי זה לא קרה, אבל היו הרבה שיחות שהיתה בהן חדירה לפרטיות. הייתי צריכה לבדוק את הגבולות שלי כל הזמן ולפעמים הרגשתי שמשתלם לי להזנות את חיי הפרטיים".

אז זה הכל שאלה של מחיר?
"זה לא רק מחיר. המשפחה שאצלה עבדתי לא התעללה בי. היו להם גם רגעים של מחוות יפות והם זכרו להתייחס לרגעים חשובים בחיים שלי. הם יכולים להיות אטומים ומטומטמים לגמרי בלי להבין שהם כאלה, אבל נרקמת איזושהי מערכת יחסים. רוב הזמן זו מערכת יחסים שבה אין הדדיות, ואת נדרשת גם לתת וגם להעמיד פנים שזו לא טירחה. את לא יכולה לחטוף התקפי זעם. זה ההבדל בין שף במסעדה לשף פרטי. אין מקום לאגו שלך".

כשאת שומעת את הסיפורים על שרה נתניהו, זה נשמע לך מציאותי?
"זה לגמרי הגיוני. התנהגות די רגילה של בוס מבאס".

הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker

כתבות נוספות:
מנכ"ל קבוצת בזן, אבנר מימון, הודיע על התפטרותו
משרד התחבורה נגד השירות החדש של אובר: "הליך פלילי לכל נהג ולכל נוסע"