המדינה שמעבר

פוסט אנונימי שפורסם באוקטובר 2017 באתר 4Chan, לוח מודעות אינטרנטי שנהפך לזירת טרולים אנונימיים, הצית מחדש את הפחדים האמריקאים העמוקים ביותר: הפחד מכך שהם, האזרחים, אינם בעלי הבית במדינתם. בפוסט הזה וסדרת פוסטים נוספים שנחתמו על ידי דמות מסתורית בשם Q, נטען כי מתחת לפני השטח של השלטון והמדינה הגלויים פועלת ממשלת צללים סודית, המבקשת להפיל את דונלד טראמפ. על פי הכותב – שלטענתו הוא "אחד שיודע", ובעל סיווג ביטחוני ברמה העליונה ביותר (רמה Q) – נציגיה הפומביים של התארגנות זו הם ברק אובמה וממשיכת דרכו, הילרי קלינטון. ואולם אלה אינם אלא שליחים סמויים של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ושל המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס, שביחד עם כוחות עצומים חותרים תחת נשיא ארצות הברית הנבחר – על ידי הפיכה במוסדות השלטון, ותוך הטיית העניינים לטובת קידום מטרות שאינן עולות בקנה אחד עם רצון העם.

כותרת הפוסט, "השקט שלפני הסערה", לא השאירה מקום לספק וכיוונה להצהרה תמוהה של טראמפ מאותו חודש, שבה השתמש הנשיא בביטוי זה כדי לתאר את הזמן הנוכחי בארצות הברית. רבים תהו על איזו סערה דיבר טראמפ. האם כוונתו למלחמה נגד סין? נגד רוסיה? לחקיקה כלכלית חדשה? Q פתר את הבלבול: אף לא אחד מאלה. הסערה המדוברת היא מלחמת חורמה נגד האליטה האמריקאית – הגלובליסטים ופקידי ה"דיפ־סטייט" שהשתלטו על מוסדות השלטון. ה"סערה" תחשוף את הקונספירציה להפלת טראמפ, ותאפשר לו לממש את הבטחתו להחזיר את אמריקה לגדולתה.

Q וקונספירציית הדיפ־סטייט שמככבים בכותרות בארצות הברית הם חוליה נוספת, ובוודאי לא אחרונה, בשרשרת ארוכה של תיאוריות קשר בדבר השליטים הנסתרים של העולם. כבר באימפריה הרומית הוטחו האשמות כנגד אויבים מבית אשר לא מקבלים את שלטון הקיסר או את אלוהותו, וחותרים תחתיו כדי להפילו – בין אם היו אלה היהודים, הנוצרים או המניכאים. אחרי שהנצרות התבססה כדת השלטת ברומא, נתפשו כל שאר הדתות כמסוכנות לשלטון, ובראשן הגנוסטיקה, אמונה התופשת את העולם כבנוי משני רבדים מקבילים – גלוי וסמוי. על פי האמונה הגנוסטית, לצד העולם הממשי מתקיים עולם נוסף, נסתר, שמשפיע על העולם הגלוי באמצעות שליחים סמויים המכירים את הידע הסודי והנסתר בדבר העולם הזה, ומעבירים אותו בצורה מוצפנת מדור לדור. בעולם כזה אין מקריות, וכל מה שקורה מתרחש כי מישהו רצה שיקרה. אם איננו יודעים להצביע על הכוחות המכוונים את מהלך העניינים בזירה הציבורית, ברור כי אלה נציגי שלטון הצללים, שפועלים במחשכים ובחדרי חדרים. תסיסה חברתית ושינויים פוליטיים משמעותיים, שקשה להסבירם על ידי מהלך העניינים המוכר, פירושם שכוחות נסתרים אלה פעלו כדי להשיג את יעדם.

מאז ועד היום, פרנויה זו מזינה את תיאוריות הקונספירציה למיניהן. בתחילת האלף השני לספירה היא עמדה בבסיס החשש מפני הטמפלרים, שהחזיקו לכאורה בידע סודי שמצאו במרתפי הר הבית בירושלים; היא עומדת בבסיס המסתוריות של הבונים החופשיים, שכמובן מחזיקים באמת האולטימטיבית על יסודות העולם; היא מזינה את החשש מהאילומינטי, שכפי שכולם יודעים, מושכים בחוטים כדי לקדם תכלית סמויה; היא משמשת כדלק לאנטישמיות ולהאשמות נגד היהודים, ובראשם בני משפחת רוטשילד, שכביכול שולטים בכסף ובבנקים; והיא המקור לחרדה מפני הקבליסטים שמתקשרים עם כוחות נסתרים, המהפכנים היעקובינים של המהפכה הצרפתית שחתרו נגד המלוכה, "ברית הישרים" הקומוניסטית שארגנה את מהפכות המאה ה־19, הקג"ב והצאר החדש פוטין, ששולטים בעולם בעזרת צבא הטרולים והפייק ניוז, ואפילו הסיינטולוגים, שנעזרים בהוליווד כדי להפיץ מסרים בין השליטים הנסתרים. יותר מכולם, אסור לשכוח את אלה שאנחנו לא יודעים מי הם, אבל הם בוודאי קיימים, בדיוק מאחר שאנחנו לא יודעים מי הם.

כיום החשש מופנה ל"דיפ־סטייט", המדינה שבתוך המדינה. הנחש שמבקש להשיל את עורו. בפועל, מדינת סתרים זו היא לעתים סתם פקידי שלטון שרוצים להמשיך את משימתם החדגונית גם לאחר שהתחלף השלטון. לעתים אלה פקידים בכירים שמרגישים שעליהם לשמור על השלטון מפני מי שמבקש להרע לו במחשכים, אולם לעתים אלה פקידים בעלי אג'נדה עצמאית, המחזיקים בעמדות כוח מכריע בחסות החוק ורואים בשלטון הפוליטי משהו שאותו יש לרסן ולחנך – וזה מה שאכן קרה בטורקיה במחצית השנייה של המאה ה־20.

שובו של הסולטן

בסערה פוליטית שהתרחשה בשנות ה־90, וכונתה "שערוריית סוסורלוק", נחשפה בטורקיה קבוצה של פקידים, אנשי צבא ומשטרה וארגונים חשאיים, אנשי פשע, אקדמאים ועיתונאים, שפעלו במסתרים כדי להגן על המדינה מפני פוליטיקאים שלפי תפישתם, החלו לסטות מדרכו של מייסד המדינה הטורקית החילונית, כמאל אטאטורק. על פי החשד, קבוצה זו הניעה לאורך השנים כמה מהפכות שנועדו "ליישר" את מוסדות השלטון על פי הקו הרצוי. לפי תיאוריית קשר רווחת, היה זה לא אחר מהברון רוטשילד בכבודו ובעצמו שארגן את המהפכה שחיסלה את הסולטנות העות'מנית, והולידה את שלטון אטאטורק.

כמה שנים לאחר מכן, כשרג'פ טייפ ארדואן עלה לשלטון, אחת ממטרותיו היתה לחשוף את אותו עולם צללים, להילחם בו ולחסל אותו, כדי שיוכל לבצע את הרפורמות שיובילו את טורקיה לעתיד שהוא צפה לה – כמדינה דמוקרטית אך גם כתחייתה של הסולטנות העות'מנית. ה"דיפ־סטייט" האטאטורקי לא היה יכול לאפשר זאת, והתנגשות היתה בלתי נמנעת. במה שזכה לכינוי "משפטי ארגנקון" (Ergenekon, שמה של ארץ מיתולוגית נסתרת בהרי טורקיה) הצליח ארדואן להעמיד לדין את חברי ההתארגנות הזו ולבצע את המהפכה שכנגד שלו – הוא הצליח לבסס את שלטונו, תוך כדי שהוא מקטין את כוחה של הדיפ־סטייט הכאמאליסטית, ועל הדרך גם מצליח ל"טהר" את שורות המשטר, בתי המשפט, מערכת החינוך, האליטה האינטלקטואלית והעיתונות ממתנגדים.

מטורקיה התפשט הרעיון לכל העולם. במצרים נטען שהצבא שולט במדינה; בהודו טוענים חסידי הקונספירציה כי מהלכי המדינה העמוקה הם שמונעים השכנת שלום בין הודו לפקיסטן, על ידי בחישה בלתי פוסקת בפוליטיקה שמוליכה שולל את ההמונים. ולא רק זאת, היא גם אחראית למצב התשתיות העגום של הודו, שמאפשר שליטה קלה יותר על האנשים, כפי שטוען בתוקף המנהיג החברתי הלאומן ראג'יב מלהורטה, שקורא לחדש את ימיה הגדולים של הודו על ידי שיחרורה מהדיפ־סטייט, שנשלט כמובן על ידי גורמים מערביים. תפישה זו נתמכת על ידי בלוגרים משפיעים כגון קפטן אג'יט וואדאקייל, שכותב פוסטים רבי תפוצה וטוען בתוקף שהודו, כמו ארצות הברית, נשלטת בסתר על ידי יהודים כמו רוטשילד וקומוניסטים זה אלפי שנים.

שמועות על שלטון צללים שמקדם סדר מדיני ושותף לקונספירציה גלובלית צצות גם בישראל. כאן מככבים בהן בג"צ והקרן החדשה וכמובן ג'ורג' סורוס, ובעצם כל מי שפוגע ב"משילות" של הממשלה הנבחרת. גם הצד השני של המפה הפוליטית אינו חף מקונספירציות: שם מצויים הפרנויה מהכסף של שלדון אדלסון, הפחד מהטייקונים ומפעולות בנק ישראל שמטות את הפוליטיקה לטובתם, והחשש מהשתלטותם של החרדים, המתנחלים או יהודי ארצות הברית בעלי האג'נדות הימניות או השמאלניות, שמפעילים פוליטיקאים מקומיים. האשמת "נערי האוצר" וידם הקפוצה על התקציב בחוליים החברתיים, או משרד הביטחון בביזבוזו של התקציב, נכנסת גם היא תחת אותה מטרייה רחבה. כולם חושדים בכולם.

למי שייכת היד הנעלמה

מה אומרות התוצאות של חשיפת הדיפ־סטייט בטורקיה לגבי התפוצה הרחבה בימינו של תיאוריית הדיפ־סטייט בארצות הברית? ובכן, זה אומר שצריך להתכונן למהפכה. לכאן או לכאן. למעשה, זה לא חדש לאמריקאים. כבר עם הקמת ארצות הברית, החלו להתרוצץ שמועות על קנוניה רחב היקף של האילומינטי והבונים החופשיים, ועל כוונתם להשתלט על הממשל האמריקאי. בספרו "הוכחות לקונספירציה כנגד כל הממשלות והדתות של אירופה, בעקבות הפגישה הסודית של הבונים החופשיים, האילומינטי ואגודות הקריאה", שראה אור ב־1797, ניסה הפיזיקאי ג'ון רוביסון מגלאזגו להוכיח כי אגודות אלה מנסות לשלוט מאחורי הקלעים בתהליכים היסטוריים חסרי תקדים. הספר היה לרב מכר והופץ בכל רחבי העולם המערבי, ולא בכדי: היו אלה ימים של מהפכות – מהמהפכה הצרפתית ועליית נפוליאון ועד למהפכה האמריקאית. הסדר העולמי התערער, והיה צורך להסביר איך נוצר הסדר החדש, ובעיקר את מי הוא משרת.

רוביסון סבל ממחלת כאב כרונית, ורק כמויות נכבדות של אופיום אפשרו לו לתפקד כראוי; אך הן גם השפיעו על צלילותו, עוררו בו פרנויה וכנראה גרמו לו לדמיין כוחות עלומים ששולטים בעולם. עם זאת, בסיפורו של רוביסון ניתן למצוא אירוניה היסטורית – בן תקופתו אדם סמית, שאותו הכיר היטב, יש להניח, טען באותן שנים ש"יד נעלמה" היא שמכוונת מאחורי הקלעים את מהלך העניינים בזירה החברתית והכלכלית. אותה תורה כלכלית אף מורה למדינות לא להתערב יותר מדי בענייניהם של האנשים, ולהותיר את עיצוב המציאות הכלכלית ליד הנעלמה. הרעיון מעלה מיד את השאלה מהי אותה יד, ולמי היא שייכת. האם באמת אפשר להבין את המאורעות כמיזוג של אינספור החלטות שמקבלים אנשים רגילים? אפשרות כזו קשה מאוד לעיכול, כמעט בלתי מתקבלת על הדעת. לא יכול להיות שדברים קורים סתם כך, ולכן חייב להיות הסבר טוב יותר. מתבקש לומר כי אותה יד נעלמה שייכת לגורמים עלומים, המפעילים את המדינות ככלי משחק באיזו תוכנית סודית.

בארצות הברית זכה ספרו של רוביסון לתהודה רבה. הלהט המהפכני של דור מייסדי ארצות הברית, שטרם שכך אז, גרם לכך שהאיחוד נותר שברירי ובעל פוטנציאל לפיצול. המחלוקות בין האבות המייסדים על אופייה של החוקה תדלקו ויכוחים רבים בדרך לעיצוב מוסדות השלטון: האם אלה ייבנו על פי רוחה של המהפכה הצרפתית, שדגלה בשוויון ואחווה גלובליים, או שמא עליהם לבטא את השאיפה לחירות של אזרחי האומה החדשה? קריאות לדמוקרטיה ולזכויות אדם הדליקו נורות אזהרה, שמא יונחו אזיקים על המדינה ויוגבל כוחה לפעול, תוך כדי כניעה לקבוצות כוח, נסתרות יותר – כמו האילומינטי של אירופה – או פחות, כמו בית המלוכה האנגלי.

בחלוף זמן נרגעו ההאשמות ההדדיות בין הנצים, אך החשש מהפער בין מה שגלוי לבין מה ש"באמת קורה", בין המדינה הגלויה לבין הדיפ־סטייט שמכוונת את העניינים מאחורי הקלעים, נותר ואף חזר ועלה בתקופות שונות. אחד השיאים היה בשנות ה־50, בתקופת פעולתה של הוועדה שהקים הסנאטור ג'וזף מקארתי, ואשר סרקה את שורות השלטון ואת האליטות התרבותיות והאינטלקטואליות של ארצות הברית כדי לטהר אותן מ"סוכנים ומרגלים קומוניסטים", שכביכול פעלו בהן במחשכים. אותה פרנויה המשיכה בתקופת המלחמה הקרה, בדמות החשש מכך ששירות הביון הסובייטי, הקג"ב, הצליח לחדור לעמדות בכירות בממשל האמריקאי ומשם מנהל את המדיניות האמריקאית לטובת הרוסים, ונמשכה בחרדה מפני כל גורם אחר שאינו העם האמריקאי וחירותו, כמו תשלובת התעשייה והצבא האמריקאי, וכוחות ההון הנסתרים הששים אלי קרב שעל פי התיאוריות הביאו לרציחתו של קנדי ולמלחמות בווייטנאם, בעיראק, בלוב, בבלקנים ובאפגניסטן.

התיאוריה בדבר קיומה של יישות סודית שמסתירה דברים מהציבור הסתדרה מצוין עם השמועות שנפוצו על דברים מוזרים שמתרחשים בשטח צבאי במדינת נוואדה המכונה "אזור 51", ועל התרסקות עב"ם בעיר רוזוול שבניו מקסיקו ב־1947 – בעיקר, היתה זו ההכחשה מצד גורמים רשמיים שדברים כאלה אכן קרו, שהעצימה את תיאוריות הקשר על ה"אמת" שלכאורה "נמצאת שם". הנחיתה על הירח ב־1969, שעל פי התיאוריות, היתה כמובן הצגה גדולה שהתקיימה במרתפים סודיים בהוליווד, כדי לשכנע את ההמונים שארצות הברית הצליחה להנחית אדם על הירח, תרמה את שלה להעצמת תחושת הפרנויה האמריקאית; כפי שעשו גם פרויקטים אחרים, כמו פרויקט MKUltra הסודי של ה־CIA, שבו נערכו ניסויים בבני אדם במטרה לבחון כיצד ניתן לשלוט במוחם ובנפשם באמצעות סמים שונים, ושנערך בניגוד לכל חוק וללא כל דיון ציבורי והתגלה רק ב־1975. בימינו התגלגל חשש זה גם לפעולותיה של הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי (NSA), המרגלת באופן נרחב אחרי אזרחי ארצות הברית.

הפרנויה, שמחפשת ללא הרף הסברים מסובכים למאורעות היומיום, מסרבת לקבל את העובדה שלפעמים יש אויב גלוי וברור. כך לדוגמה, ב־2011, סקר בארצות הברית הראה שאחד מכל שמונה אמריקאים מאמין שפיגוע התאומים לא בוצע בידי אל קעידה, אלא היה שיאה של קונספירציה של גורמים עלומים שביקשה לפרק את המבנים האלה בכדי להתניע מלחמה חדשה בעיראק. כל אלה ועוד (אלביס חי!) הביאו את הסופרת והעיתונאית אנני ג'קוסבן לכנות באותה שנה את אמריקה "קונספירקטורה" – מדינה שחוששת כל הזמן שהיא לא בשליטה. תיאוריית הדיפ־סטייט משתלבת היטב ברצף הזה, ואכן, על פי סקר של "וושינגטון פוסט" ורשת ABC מתחילת השנה, כמחצית מהאמריקאים מאמינים בקיומה של ממשלת צללים ששולטת במדינה.

מי שולט באמת?

אפשר היה לפטור את רעיון הדיפ־סטייט כעוד הזיה פרנואידית שמשתוללת אצל כל מיני גורמי שוליים, כמחלוקת בגבולות הלגיטימי בין השלטון הנבחר לפקידות המקצועית, או אפילו כעוד גרסה של הסיפור המוכר של המדינה שמשרתת את ההון ואת התאגידים, כפי שטוען מייק לופגרין, לשעבר פקיד בכיר בקונגרס, שפרסם ב־2016 ספר על הדיפ־סטייט. ואולם, הזיה זו נהפכה לכוח פוליטי משמעותי בארצות הברית, והיא עלולה להוליד תפקוד לקוי של מוסדות השלטון, כשטראמפ בעצמו אינו בוחל בשימוש בה לצרכיו.

מאז היבחרו, פועל טראמפ לארגן מחדש את הכוחות הבינלאומיים כדי לאפשר לארצות הברית לצבור יותר עוצמה וכוח. לצורך זה, כך הוא מאמין, עליו לפרק את ההסדרים הישנים שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה, והגבילו את המדינות בשמם של הסכמים גלובליים. מכאן קצרה הדרך להתנגשות בין הגורמים שאמורים לשמור על הסדר הקודם, לבין ראש המערכת שמנסה לשנותה, והדינמיקה הזאת מתדלקת את ההאשמות ההדדיות ואת החשדנות של צד אחד כלפי האחר. תיאוריות קונספירציה פורחות באקלים כזה, ואמנם, טראמפ תוקף ללא הרף פקידים במשרד החוץ ובמשרד המשפטים, את ה־FBI, התקשורת וכל מי שאפשר, ומאשים אותם כי הם משרתים אינטרסים זרים של הדיפ־סטייט ומפריעים לו לממש את תוכניתו להפוך את אמריקה לגדולה שוב.

לא רק טראמפ משתמש בדיפ־סטייט כדי להכין את דעת הקהל לפעולותיו. לאחר היבחרו, ניכרת עלייה בחשדנות כלפי השלטון, שהרי השאלה חייבת לעלות – איך יכול להיות שהאיש הזה נבחר לעמוד בראש המדינה? התשובה היא שאין זאת אלא שהוא סוכן של מדינת הצללים. ואכן, רבים האשימו את טראמפ, את שולחיו הסמויים ואת שליחיו האנונימיים, בכך שהם אלה המזינים ללא סוף את הפייק ניוז במטרה להסוות את מלחמתו בדמוקרטיה האמריקאית, ושהם אלה שעומדים למעשה מאחורי קונספירציית Q. ולא רק זאת – הם מואשמים גם בכך שחברו לפוטין כדי שיביא לבחירתו של טראמפ, ובכך שהם משמשים סוכנים של השליט ממוסקבה ומכפיפים את האינטרסים האמריקאים לטובתו. ייתכן גם כמובן שטראמפ בעצמו אינו יודע מה הוא רוצה או מה הוא עושה, אבל זה בהחלט לא משנה את העובדה שברור שפועלים כאן כוחות סמויים. הוא אולי נבחר על ידי העם, אך גם העם וגם הוא בעצמו הם בובות במשחק של מישהו אחר.

שיאה של הקלחת הנוכחית הוא פרשת ההדלפות מחקירות טראמפ, שתרמו לתחושת הפרנויה של שני הצדדים: מצד אחד, הן הראו עד כמה היתה רוסיה באמת מעורבת בבחירות בארצות הברית, אולם מצד אחר הן מוכיחות את טענתו של טראמפ עצמו – הנה, סוכנויות המודיעין המונהגות על ידי הדיפ־סטייט מנסות לפגוע בנשיא נבחר על ידי ההדלפות מחדרי חקירות כדי להטות את דעת הקהל.

בתחילת השנה הוסיף ה"ניו יורק טיימס" עוד בול עץ למדורת הדיפ־סטייט, כשפרסם, שלא כמנהגו, טור אנונימי של "בכיר בממשל וחלק מתנועת ההתנגדות לנשיא", שטען שהיא פועלת לסכל את האג'נדה של טראמפ ולרסן את גחמותיו ואת הקפריזות שלו. לדבריו, התנגדות זו אינה של הדיפ־סטייט, אלא דווקא של "המדינה היציבה", כפי שכינה אותה, שצריכה לעמוד מול הנשיא. תגובתו של טראמפ לטור זה לא איחרה לבוא, והציגה את הצד השני של הקונספירציה: יש בוגדים בקרבנו שמבקשים לעשות מהפכה בשלטון. אולם יותר מכל, הנה הוכח שישנה דיפ־סטייט (שכמובן לא תקרא לעצמה כך), שלא נבחרה באופן דמוקרטי, אבל מנהלת את המדינה ללא כל דיון ציבורי. ומה צריך יותר מזה בכדי להוכיח שהחששות העמוקים נכונים ושלפרנויה יש ביסוס? ואם יש ביסוס, אז זה כנראה הזמן למהפכה.

אי אמון בשלטון וחשדנות רבה שמתודלקת בלי סוף מתעשיית הפייק ניוז, פרנויה חברתית המלווה בחרדה וחוסר ביטחון, וכמובן צורך ממשי להשלים את תמונת המציאות כדי לצקת בה יציבות הביאו לאורך ההיסטוריה להפצתן של תיאוריות על שליטים נסתרים שמכוונים את המאורעות לטובת תכלית סמויה. בימי הפוסט־אמת, הדברים מקבלים משנה תוקף ותיאוריות הקונספירציה הישנות הופכות להיות עוגן של יציבות: אם נדמה לכם שהדברים יצאו כאן משליטה, תחשבו שנית – אין מקריות, הכל מתוכנן. גם אי־הסדר.

הבעיה היא שכל אלה עלולים להכשיר את הקרקע לערעור הדמוקרטיה. זו נשענת על אמון בין האנשים ובעיקר על אמון במוסדות וביציבותם. כשהאמון אובד, נשחקים האיזונים בין המדינה לאזרחים ונשחק כוח הביקורת הציבורית. התחושה של האזרחים שהם לא יודעים כלום ושאין להם באמת יכולת להשפיע מובילה לפרישה מהשתתפות הפוליטית והגעה למסקנה שעדיף לתת לבעל הכוח לעשות את מה שהוא עושה ללא כל ביקורת. המקרה של טורקיה הוא דוגמה מדאיגה לכך.