במחשבה ראשונה, האפשרות שלשינויי טמפרטורה סביב תקופת לידתו של תינוק יהיו השפעות על רמת השכלתו והכנסתו כמבוגר, נשמעת מופרכת לגמרי. גם במחשבה שנייה. אלא שמחקר שפרסם לפני כשנתיים הכלכלן ד"ר רם פישמן מהחוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, מראה שלפחות באקוודור, לפחות בקרב כ-1.5 מיליון איש ולפחות בין השנים 1971 עד 2000 - זה בדיוק היה המצב.
באמצעות הצלבת נתונים על מועד ומקום לידתם של כ-1.5 מיליון עובדים - שגובה משכורתם ורמת השכלתם ידועה - עם נתונים היסטוריים על אודות מזג האוויר באקוודור על פני 29 שנים, גילו פישמן ועמיתיו פול קאריו וג’ייסון רוס כי בני אדם שחוו, בעודם ברחם, טמפרטורות גבוהות במעלה אחת בלבד מהממוצע, גדלו להיות מבוגרים משכילים פחות ובעלי הכנסה נמוכה יותר, בהשוואה לבני גילם במדינה שלא נחשפו לשינויי מזג אוויר דומים.
הממצאים לא רק מראים שלשינויי טמפרטורות ישנן השפעות חברתיות-כלכליות לא לגמרי צפויות, אלא שבהחלט ייתכן שהתחממות כדור הארץ ועליית שיעור התרחשותם של אירועי מזג אוויר קיצוניים, כבר הביאו להשפעה כלכלית שלילית וארוכת טווח.
המחקר הזה הוא רק אחד מסדרת מחקרים שבהם מנסה פישמן למדוד בכלים מדעיים את השפעות שינוי האקלים על ההתנהגות האנושית והכלכלה. עם דגש על מתודולוגיה ברורה ומובהקת, ותוך שימוש בבסיסי נתונים עצומים אך גם בעבודת שטח במדינות מתפתחות - ובמיוחד בהודו שבה הוא חוקר ומסייע לחקלאים עניים זה עשור - מראה פישמן כי שינויי אקלים משפיעים לא רק על הטבע, אלא גם על הטבע האנושי: על בריאות הציבור, על הכלכלה, על שיעורי הפשיעה וסוגם ועל שיעורי ההתאבדויות.
פישמן, בן 44, אומר שהוא לא מתחיל את תהליך המחקר בשאילת שאלות וחיפוש נתונים שיעזרו לו לענות עליהן, אלא גוזר מידע מהנתונים הקיימים. "אנחנו עובדים בעולם המתפתח, והמשאב שהכי חסר לנו זה דאטה. העולם המתפתח יקבע מה שיקרה בעולם כולו, ושם גם מדובר ממש בחיים של האנשים. הבעיה היא שאם אתה מגיע למסקנה באזור אחד בהודו או במקום אחר באזורים הללו, אין שום ביטחון שתגיע לאותה מסקנה אם תחקור אזור אחר.
"כשלמדתי פיזיקה, החיים היו יותר קלים כי שתי מולקולות מתנהגות באותה צורה בכל מעבדה בעולם, אבל אנשים לא מתנהגים באותה צורה בכל מקום. אנשים עושים מחקרים מקבילים במקומות אחרים בעולם, אבל לא מספיק. אני חושב שאנחנו חייבים לעשות מחקרים בקנה מידה כמה שיותר גדול יותר ובהרבה מקומות".
כשאני אומר לפישמן שהמחקרים שלו מזכירים לי את הספר "פריקונומיקס" (רב המכר של הכלכלן סטיבן לוויט ושל העיתונאי סטיבן דבנר, שהצביע על מגוון תופעות סמויות מן העין באמצעות עיבוד נתונים), הוא מבין מיד על מה אני מדבר, אבל לא אוהב את ההשוואה. "הקושי שלי עם פריקונומיקס הוא שהם נותנים הרבה תשומת לב לקוריוזים סקסיים בעוד שהעולם בוער בינתיים! אני מרגיש שעם כל הכבוד למציאת קוריוזים שלפעמים הם משעשעים מאוד, צריך את האנשים האלו כדי לטפל בבעיות הגדולות באמת. אנחנו במשבר".
"היה לי אפס עניין בכלכלה"
המסלול שהביא את פישמן לעיסוקו הנוכחי, מפתיע. יש לו תואר ראשון במתמטיקה ותואר שני בפיזיקה תיאורטית, ובעוד שהוא נהנה מאוד בזמנו מעולם המספרים והמשוואות, הוא החל במקביל לחוש גם תסכול מסוים. "בשלב מסוים הבנתי שאם אני אשאר בפיזיקה, אני אתעסק כל החיים בנישה מאוד מצומצמת בזמן שהעולם האמיתי בוער", הוא מסביר.
"הנושא הסביבתי תמיד היה לי מאוד חשוב, אבל היה ניתוק בין שני העולמות. כל השיח שנחשפתי אליו נראה לי קצת שטחי ואידיאולוגי מדי, במקום מדעי. המון דברים היו מבוססים על טענות שלא הבנתי מה הביסוס שלהן. במיוחד נבואות הזעם. הרבה אנשים גם התעלמו מהגורם האנושי ואמרו שחייבים להפסיק לגמרי לייצר דבר כזה או אחר. מצד אחד זה דיבר לליבי כי הרגשתי שיש בזה משהו נכון, אבל מצד שני הציק לי שהגישה הזאת מבוססת על אידיאולוגיה ולא על עובדות".
אחרי שפישמן סיים את התואר השני וניסה למצוא דרך שתשלב בין העולמות המקבילים שהלהיבו אותו, הוא שמע על תוכנית לדוקטורט בפיתוח בר קיימא שנפתחה באותם ימים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.
"הם אמרו שהם רוצים אנשים עם רקע אנליטי וכמותי ואמרתי לעצמי שאני אנסה. זו תוכנית שהקימו הכלכלנים ג’ו שטיגליץ וג’פרי סאקס ומה שעמד מאחוריה זה ששניהם אמרו שהכלכלנים לא מבינים שום דבר בסביבה והסביבתנים לא מבינים שום דבר בכלכלה - שיש פער נורא גדול וחייבים לסגור אותו. אני חשבתי שזו הולכת להיות תוכנית בקיימות ולא בכלכלה. היה לי אפס עניין בכלכלה. אבא שלי כלכלן וזה לא עניין אותי בכלל, אבל אחרי שנכנסתי לתוכנית הבנתי שזה קצת כמו דוקטורט בכלכלה, אבל עם דגש על נושאים סביבתיים ועוני".
פישמן ועמיתיו לתחום מתמודדים כיום עם דילמה לא פשוטה: "בפני האנושות עומדים כרגע שני אתגרים מאוד קשים - אחד מהם זה למגר את העוני המרוד סוף-סוף ולהפיץ את הרווחה הכלכלית בעולם, והשני זה להציל את הסביבה הטבעית, כי היא הבסיס לכל הפיתוח", הוא מסביר. "הבעיה היא ששני הדברים הללו מתנגשים זה בזה, כי אם נצליח להפיץ את הפיתוח והרווחה הכלכלית ונשכפל את המודל שעבד בשבילנו במערב, אז יהיה מדובר באסון סביבתי וזה יחסל את התקווה להשתלט על האקלים - מה שעלול להביא לקטסטרופה. מצד שני, יש אסכולה שאומרת שצריך לעצור את מגמות הפיתוח כדי להציל את הסביבה, ולדעתי גם זה לא פתרון מתקבל על הדעת, כי להשאיר 5-4 מיליארד אנשים בעוני מרוד בשביל זה, זה לא מוסרי ולא מעשי".
הקונפליקט הזה, שעומד בבסיס הדיון על משבר האקלים, בא לידי ביטוי בתחילת החודש בטור שכתב עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" ניקולס קריסטוף. תחת הכותרת "זו הייתה השנה הטובה ביותר בהיסטוריה", טען קריסטוף שמסקר את העולם המתפתח כבר שנים - וזכה על כך בשני פרסי פוליצר - כי למרות כל האסונות בהווה ואי הבהירות לגבי העתיד, מצבם הקולקטיבי של בני האדם שוב השתנה השנה לטובה.
"מאז שהופיעו בני האדם לפני כ-200 אלף שנים", כתב קריסטוף, "2019 הייתה ככל הנראה השנה שבה לילדים היה הסיכוי הנמוך ביותר למות, שבה הסיכוי שמבוגרים יהיו אנאלפביתים היה הקטן ביותר, ושבה הסיכון לסבל כתוצאה ממחלות ירד באופן הכי משמעותי. בכל יום בשנים האחרונות, 325 אלף בני אדם נוספים קיבלו גישה לחשמל לראשונה בחייהם, 200 אלף התחברו לצנרת המים ו-650 אלף התחברו לאינטרנט בפעם הראשונה... עד 1950 27% מהילדים מתו עד הגיעם לגיל 15. כיום עומד שיעור זה על 4%".
פישמן נלהב מצמצום העוני בעולם לא פחות מקריסטוף, אך החשש הגדול שלו הוא שהתהליך שהוציא אינספור עניים מרודים ממאבק ההישרדות היומיומי שומט את הבסיס מתחת למודל הכלכלה המודרנית. "אנחנו מבינים עכשיו ששינוי האקלים משפיע לא רק על דובי קוטב, אלא גם עד כמה הכלכלה שלנו רגישה לנושא הסביבתי. גם אם אנחנו מסתכלים על המציאות מזווית אנושית לגמרי ומתעלמים מהנושא הסביבתי עצמו, השאלה היא אם אנחנו לא מכרסמים תחת יסודות הפיתוח, כי המשבר הסביבתי בעצם מחזיר אותנו לאחור. אולי רק בעולם המתפתח שהוא הכי רגיש לשינויים, אבל אולי גם בעולם המפותח".
שאלה שיצרה תחום שלם בכלכלה
ליבת העיסוק של פישמן היא הניסיון לנבא את העתיד במציאות דינמית ועתירת כוחות סותרים ורבי עוצמה. "כמדענים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אילו כלים יש לנו כדי לקבוע באיזו מידה השינוי הסביבתי יפגע בצמיחה הכלכלית ובמיגור העוני ואפילו יאט אותה. השאלה הזו הולידה תחום שלם בכלכלה שמנסה להבין מה קורה לנו כשהטמפרטורה עולה וכשאין מים. זה תחום בעייתי כי קשה לעשות סימולציות שניתן יהיה להפיק מהן משהו מהימן. אין לנו באמת תיאוריה טובה לנבא שום דבר בכלכלה. בוא נהיה כנים בעניין הזה".
לדבריו, "הניסיונות הראשונים בתחום הזה השוו מקומות חמים למקומות קרים ואכן ראו קשר מאוד מובהק בין תל"ג לנפש לבין טמפרטורה. הבעיה הייתה שאי אפשר היה לומר שזה קשר סיבתי. יש אינסוף משתנים אחרים שאנחנו לא יודעים מהם - תרבות למשל - וזה הופך את הניסיון למצוא קשר סיבתי בין דבר אחד לשני לקשה מאוד.
"הגישה שצמחה מהקושי הזה מציעה להתבונן על נתונים היסטוריים של מזג אוויר ועל נתונים כלכליים ולמצוא קורלציות בין שינויים מקריים במזג האוויר לבין משתנים כלכליים. הרעיון הוא שאם אני מסתכל על שינויים בטמפרטורה, למשל, ומשווה אותם לנתונים הכלכליים מאותן תקופות, כן ניתן לבסס קשר סיבתי".
פישמן אומר שבתחילת הדרך חשבו מדענים שעסקו בתחום כי המשתנה היחיד שיושפע משינויי הטמפרטורה הוא כמות היבולים החקלאיים, אולם מאוחר יותר החלו החוקרים לחפש קשרים אחרים, סמויים יותר מהעין: "היו מדענים ששמו לב למשל ששיעור הצמיחה בסקטורים מסוימים מאוד רגיש לטמפרטורה. כשאתה חי בסביבה שבה דברים יציבים באופן יחסי, אתה לא שם לב אליהם, וזה מדהים בעיניי שרק לפני כעשר שנים הבינו את זה. מאוחר יותר ראו שגם פריון העבודה נפגע מעליית הטמפרטורה, והדברים הללו קורים בהרבה מאוד תחומים.
"הספרות טענה שהדברים הללו קורים יותר במקומות עניים מאשר במקומות עשירים וזה קורה מכמה סיבות: קודם כול, מלכתחילה המקומות הללו יותר חמים, והעוני גורם לכך שלבני האדם באזורים הללו ישנה יכולת נמוכה יותר להתמודד עם עלייתה, כי אין להם, למשל, מיזוג אוויר. אבל כיום ישנם חוקרים שמראים שהשינויים הם אותם שינויים, פשוט טמפרטורת הבסיס הייתה שונה".
איך התקדם המחקר מאז?
"מאוחר יותר שמו לב לעלייה בפשע שמתרחשת כשהטמפרטורה עולה, והיה מחקר פורץ דרך שהראה שכשיש בצורת באפריקה, הסבירות למלחמת אזרחים עולה באופן משמעותי. אנחנו למשל הראינו במחקר שערכנו בהודו שבשנה שבה יש בצורת במחוז מסוים, יש עלייה בפשיעה שם, ושזו בעיקר פשיעה כלכלית ולא פשיעה אלימה (שכפי שמסביר פישמן, ממילא מתגברת בימים חמים). מחקרים שבדקו את המכניזם של עליית הפשע מראים שכשיש ירידה בהכנסה - ובצורת בהחלט מביאה לכך - העלות של העיסוק בפשע או בקונפליקט יורדת.
"ממש לאחרונה קיבלנו נתונים של פשע בהודו ברמת היום והמיקום המדויק. זה עוזר לנו להבין אם הפשע עולה באותו יום שבו הטמפרטורה גבוהה או שזה אפקט מצטבר על פני כל העונה שמתממש כשהיבול יורד בסוף העונה. אנחנו רואים שזה גם וגם, אבל ככל שאנחנו אוספים יותר נתונים, אנחנו מקבלים יותר תובנות. קח למשל את שיעור ההתאבדות שאנחנו יודעים שהוא גם מושפע משינויי אקלים. בארה"ב, למשל, יש עלייה במספר ההתאבדויות בימים חמים, אבל אנחנו עדיין לא יודעים לומר אם אפשר לייחס את זה למנגנון כלכלי או פסיכולוגי".
מה קורה כשלחקלאי הודי אין מים
במבט שטחי, הדברים שאומר פישמן עלולים להישמע טריוויאליים. כבר שנים שמדענים מדברים על כך ששינוי האקלים מביא לתופעות כמו עוני גובר, תהליכי אורבניזציה והגירה מואצים, אי שוויון מעמיק ועלייה בסבירות להתפרצות של קונפליקטים אלימים. אלא שבניגוד לאמירות הכלליות הללו - שעשויות להיות נכונות למקום מסוים או לתקופה מסוימת - פישמן מדגים באופן מעמיק את המכניזם של השפעות האקלים על התנהגותם של בני האדם, ועל המערכות הכלכליות שבהן הם חיים.
כך למשל, מחקר שהוא ערך במדינת גוג’ראט שבהודו מצא כי בעוד שמחסור במים להשקיה אכן מביא לירידה בעיסוק בחקלאות ולהגירה נרחבת לערים, ההגירה הזאת מגיעה מהשכבות הסוציו-אקונומיות הגבוהות יותר. החקלאים הבאמת עניים, כך מתברר, נשארים מאחור. לרוע המזל, אותו מחקר לא מצא עדויות להשקעות משמעותיות בתשתיות או בכוח אדם שיפצו על המחסור במי ההשקיה. זאת, על אף שהחקלאים העידו שכבר שנים ארוכות הם מודעים לכך שמצבם מחמיר והולך.
"במחקרים שאנחנו עושים, אנחנו מחפשים ניסויים טבעיים שאפשר לנצל אותם כדי למצוא משהו סיבתי. השבוע בדיוק פרסמנו מאמר ב-American Economic Review, שבו ניצלנו ניסוי טבעי כדי לענות על השאלה מה קורה לאנשים כשנגמרים להם המים. בהודו יש משבר מים אדיר. בעקבות זה שהסתובבנו בשטח גילינו ששינויים רנדומליים בגיאולוגיה מתחת לפני הקרקע מגבירים את הסיכוי שתקדח ולא תמצא מים, או שהבאר הקיימת שלך תתייבש. מכיוון שזה יכול להיות ברמה של מרחק של עשרה מטרים מבאר לבאר, זה מאפשר לבדוק מה קורה לחוואי שהבאר שלו התייבשה מול החוואי השכן.
"אספנו נתונים מ-1,500 חוות במדינה והתחלנו להצליב בין נתונים. מצאנו שיש התרסקות של החקלאות אצל אלו שאין להם מים, וזה דווקא לא מובן מאליו, כי יש דרכים להסתגל למצב ואף אחת מהם לא ננקטה - למשל, שימוש במים בצורה יותר יעילה, או מכירה של מים מחוואי לחוואי או שיתוף פעולה. כשאין יכולת הסתגלות בחקלאות, אתה רואה שהאנשים הללו פונים לעבודה מחוץ לחקלאות.
"במחקר הזה מצאנו שאם יש הזדמנויות לעבודה לא חקלאית סמוך למקום המגורים של אותם חקלאים, הם פונים לשם וזה אפילו די מצליח להם. אם אדם כזה מאבד 30%-40% מההכנסה החקלאית שלו, שזה די קטסטרופלי, הוא מצליח לקזז את ההפסד באמצעות עבודה מחוץ לחקלאות והחקלאות נהיית עיסוק צדדי".
אלא שהשינוי הזה מתרחש רק באזורים שבהם באמת קיימות גם אפשרויות תעסוקתיות אחרות. "באזורים אחרים מה שקורה זה שההכנסה של החקלאים מאוד יורדת ואז הם מוציאים את הילדים שלהם מבתי הספר כדי לשלוח אותם לעבוד, ולזה יש כמובן השלכות עתידיות קשות", אומר פישמן. "עם זאת, הצמיחה בסקטורים הלא חקלאיים בהודו יכולה במידה מסוימת לאפשר לאנשים להיקלט בהם ולשמר את ההכנסה שלהם. אפשר לומר שברגע שאין מים הכול שחור, אבל זה יותר מורכב מזה, וזה גם מדגיש את המתח שבין הפיתוח לבין הסביבה".
חיים את השטח
פישמן ותלמידיו חיים בכפרים הנידחים שהם חוקרים, כדי לוודא שהפתרונות שלהם רלוונטיים.
פישמן לא רק חוקר ומנסה להבין את המנגנונים של השפעת שינוי האקלים על בני אדם בעולם המתפתח אלא גם עוסק באופן ישיר בניסיונות לשפר את מצבם של בני האדם שאותם הוא חוקר. בשנת הלימודים הקרובה הוא יהיה אחד ממקימיה של "ניצן" - תוכנית רב תחומית חדשה לתואר שני שתיפתח באוניברסיטת תל אביב ותשלב תכנים בתחומי ההנדסה, הכלכלה, מדעי ההתנהגות, היזמות והעסקים כדי להכשיר מנהיגים עתידיים בתחום על-ידי שילוב של לימודים עיוניים עם עבודה מעשית רבה בשטח בהודו ובאפריקה.
"המחקר מעלה את המודעות בקרב כלכלנים וקובעי מדיניות לגבי האפקטים של השינוי הסביבתי הזה ומראה מה הוא הולך לעשות בעתיד, אבל בנוסף אנחנו מנסים למצוא את המודלים שיאפשרו להשיג פיתוח ועלייה ברווחה של האוכלוסיות האלו בצורה שתהיה כרוכה בפחות הרס סביבתי, פחות שימוש באנרגיה פחמנית ופחות שימוש במים ופגיעה במגוון ביולוגי", הוא מסביר. "לצורך זה אנחנו מנסים להבין איזו סוג של מדיניות יכולה לעזור להם לבחור להתפתח בצורה בת קיימא מבחינה סביבתית. זה האינטרס של כולנו. אם חקלאי הודי, או מפעל הודי, משתמש בפחות מים או אנרגיה, זה טוב לכולנו והממשלות צריכות לעזור לו לעשות את זה".
כך למשל, בעוד שהמחקר האחרון שלו הצביע על יכולת הסתגלות מוגבלת מאוד של החקלאים ההודים במדינת גוג’ראט למצב המשתנה, הבנה מעמיקה של המצב מאפשרת להפנות מאמצים ומשאבים כדי לסייע למי שנפגע מהמצב בצורה הטובה ביותר: באמצעות מתן פתרונות טכנולוגיים להשקיה יעילה יותר, עידוד שיתוף פעולה בין חקלאים על-ידי הצעת תמריצים נכונים, או באמצעות בנייה וטיפוח של מרכזים תעשייתיים שיספקו תעסוקה לחקלאים לשעבר. מהלכים כאלה יכולים לתרום גם לצמצום מספר החקלאים שנוהרים בעשורים האחרונים לערים הגדולות בהודו (מספרם מוערך בעשרות רבות של מיליונים) וגורמים לקריסת תשתיותיהן ולגידול בלתי פוסק במספר כיסי הסלאמס רוויי הפשיעה או לחילופין - הכשרתם למציאת תעסוקה מתאימה בערים.
כדי להבין באופן עמוק מול אילו קשיים בדיוק עומדים מושאי המחקר שלו ומה יכול לשפר את מצבם, פישמן נמצא הרבה מאוד בשטח עם הסטודנטים שלו מאוניברסיטת תל אביב. הם חיים בכפרים הנידחים שאותם הם חוקרים, נחשפים לפחדים, להעדפות ולכשלים, וכך יכולים להציע פתרונות טובים יותר לעתיד.
"אתה יכול לשבת במשרד ולחשוב על המון דברים וזה ייראה לך הכי הגיוני והכי יפה, אבל בשטח זה יתפקשש. יש פער מאוד גדול בין המציאות של האנשים העניים לבין מה שאנחנו חושבים עליהם. חייבים ללכת ולשבת איתם, להקשיב להם וללמוד מהם ולהבין את המציאות שבה הם חיים. רק ככה יש לנו אפשרות להציע טכנולוגיה או מודל שיהיה טוב להם. עכשיו למשל אנחנו עושים ניסוי שבו ניתן לחקלאים להשתמש בטפטפות ונראה איך זה משפיע על ההתנהגות שלהם. הבעיה היא שבהרבה מקומות בהודו חקלאים משתמשים בטפטפות בתור צינור רגיל, כך שצריך לעשות גם תהליך של חינוך. הודו זה מקום עם פוטנציאל אדיר, רק צריך להוציא אותו".