את הכינוי "שרלוק הולמס הישראלי" קיבל גלעד יפת, המייסד והמנכ"ל של חברת הטכנולוגיה הישראלית מיי הריטג' (MyHeritage) מעיתונאי צרפתי, אחרי שפיצח תעלומה הנוגעת לתמונות ששדדו הנאצים ומוחזקות במוזיאונים ברחבי צרפת. זה קרה לפני כמה שנים, כשיפת איתר את היורשים החוקיים של יצירה התלויה במוזיאון ד'אורסה הפריזאי, של הצייר גוסטב קורבה, ובה צוקים אחרי סערה.
יפת המשיך עם הפרויקט בהתנדבות, ובכל עת שהיה לו זמן פנוי, חזר וחיפש בעלים של עוד תמונה מאוסף יצירות המופת הגנובות. עד היום הוא איתר שמונה יורשים שזכאים לבעלות על כ–20 יצירות שנגנבו מקרוביהם.
את החיבה והסקרנות שיש לו להיסטוריה ולגנאולוגיה (חקר שורשים משפחתיים) תיעל יפת להקמת מיי הריטג' ב–2003, חברת טכנולוגיה ייחודית בנוף ההיי־טק המקומי, שפיתחה רשת חברתית של אילנות יוחסין תחת חזון שאפתני למדי: "למפות את אילן היוחסין של האנושות ולאפשר לכל אחד ואחת לגלות ולשתף שורשים משפחתיים", כדבריו. כיום, התוכנה שפיתח יפת בביתו כתחביב פרטי היא מסד נתונים ענק החולש על 40 מיליון אילנות יוחסין, המתארים את חייהם של 2.5 מיליארד בני אדם, שהעלו לאתר 93 מיליון משתמשים ב–42 שפות. האתר מאפשר למשתמשיו להצליב מידע, למצוא קרובים רחוקים בעצי משפחה אחרים ולעבות את אילן היוחסין שלהם במאגרים ומסמכים שהחברה יוצרת ורוכשת.
את כל זה עשה יפת בעשור וחצי, כשבדרך הוא לוקח סיכונים כלכליים, מהמר על מיקור חוץ ונכווה, מצליח בזכות קצת חוצפה לקבל בחינם טכנולוגיה יקרה, ומתגמש בלי קושי עם המציאות המשתנה. כיום, כשהנתונים הפיננסיים מצביעים על הצמיחה הגדולה של החברה בשנה האחרונה, יפת מנתח את הדרך שבה נהפך התחביב לעסק עם הכנסות של 133 מיליון דולר בשנה.
תחנה ראשונה: כשתחביב המשפחתולוגיה נהפך לחיידק יזמי
לקח: "יזם צריך לעסוק במה שמרתק אותו"
"הצרפתים טענו שאי אפשר למצוא את היורשים. אני מצאתי אותם תוך רבע שעה. האחיינית של הבעלים היתה בת 60 פלוס, היא ידעה שקרובי משפחתה נרצחו באושוויץ, אבל לא ידעה שנגנבו מהם יצירות אמנות ששוות מיליונים"
"נסעתי לראיין קרובים, סרקתי תמונות והתחלתי לפתח תוכנה עבור המחקר שלי, כי הדברים שרציתי לעשות עם אילן היוחסין פשוט לא היו קיימים בשוק. עיצבן אותי שכשאת מסתכלת על תמונה היסטורית אומרים לך 'סבתא שלך היא הרביעית מימין בשורה שלישית למעלה', אני רציתי לסמן אותה. היום זה נשמע טריוויאלי, אבל זו היתה התוכנה הראשונה בעולם שהשתמשה בתיוג.
"מבחינה עסקית, לא היו הוכחות לכך שסטארט־אפ בתחום הגנאולוגיה יצליח. אבל היתה לי הרגשה שאם התחום מרתק אותי ויש מיליונים כמוני, זה יכול לעבוד. גנאולוגיה היא מה שמכונה בהיי־טק Ever green (תמיד ירוק) — היא תמיד מעניינת, אבל על אש נמוכה".
תחנה שנייה: לא מתגעגע לבנגלור
לקח: "סטארט־אפ בתחילת דרכו לא צריך לעשות מיקור חוץ של מתכנתים"
"הקמתי את החברה ב–2003. רציתי לבנות אותה במודל של בוטסטראפ (מימון עצמי), כי באותה תקופה היו סיפורים לא טובים על קרנות הון סיכון שהורסות חברות, דוחפות אותן לבזבוזי כספים, מחליפות את היזם ומצניחות מנכ"ל אמריקאי. אז השקעתי את כל החסכונות שהיו לי. היו לי כמה עובדים בישראל אבל הם היו יקרים מאוד, והייתי חייב לזרז את הפיתוח ולהשיג עובדים נוספים, אז עשיתי אאוטסורסינג (מיקור חוץ) להודו — שבדיעבד היה חוויה לא מוצלחת. אני חושב שסטארט־אפ בתחילת דרכו לא צריך להתעסק עם אאוטסורסינג של מתכנתים. אתה בונה מגדל, ואם הוא נשען על יסודות רעועים — כל היתר מתנדנד.
"עשיתי פיילוטים בתשלום עם ארבע חברות הודיות שונות, ולכל אחת נתתי עבודה אחרת. כשאתה עושה פיילוט לאאוטסורסינג כל חברה נותנת לך תפוקה גדולה פי שלושה, כי הן רוצות לזכות. אז באמצעות ארבעה פיילוטים השגתי המון תפוקה יחסית לכסף. בסוף בחרתי את אחת החברות שהיתה הכי טובה בפיילוט והמשכתי רק אתה. למרות זאת, הבעיה העיקרית היתה האיכות. את מקבלת איכות בינונית ומטה ולא את זו שאת יכולה לקבל מהמפתחים הישראלים, שאני טוען שהם הטובים בעולם. הייתי עם המתכנתים ההודים שנתיים, ואולי הייתי צריך לעצור את זה מוקדם יותר. רוב הקוד שהם כתבו כבר חוסל ונבנה מחדש, אבל לפעמים כשיש משהו רעוע — נזכרים בבנגלור, ולא בגעגועים".
תחנה שלישית: "מי רוצה לתייג אנשים בתמונות?"
לקח: זו לא חוצפה לבקש דברים בחינם בתמורה לנכסים לא צפויים
"היה לי חזון טכנולוגי מתקדם יחסית לגבי הכיוון של החברה, ורציתי להשתמש בזיהוי פנים בתמונות. סבא שלי, חיים יפת, היה העוזר האישי של הנרייטה סאלד וממקימי העבודה הסוציאלית בישראל. לא היו לי תמונות שלו מצעירותו, ומאוד רציתי להשיג כאלה. הייתי בטוח שהן קיימות באלבומי תמונות של אנשים אחרים, וחשבתי שזה יהיה מדהים אם תהיה אפשרות שכל אחד יעלה תמונות משפחתיות לאתר, יתייג את מי שהוא מכיר והמערכת תלמד את כל הפרצופים ותחפש את הקרובים שלך בתמונות של אחרים.
"תמונות העבר הרבה יותר טובות לאלגוריתם של זיהוי פנים: פעם היית מצטלמת פעם אחת בחיים, זה היה אירוע חגיגי, ואנשים הסתכלו חמורי סבר פרונטלית למצלמה. התחלתי לפתח את הטכנולוגיה הזאת, אבל היא לא היתה בתחום ההתמחות שלי. מצאתי סטארט־אפ די מצליח בדרזדן, גרמניה, שהטכנולוגיה שלו משמשת לאיתור טרוריסטים בשדות תעופה. ב–2004, כשהייתי יזם חסר כל, טסתי למייסד הסטארט־אפ לספר לו שאני רוצה להשתמש בזה באינטרנט לחקר שורשים משפחתיים. הוא כמעט נפל מהכיסא: 'מה פתאום לזהות אנשים באינטרנט ומי רוצה לתייג אנשים בתמונות, מה זה השטויות האלה?'. הוא אמר לי שזה עולה 250 אלף יורו לשרת ושאקח כמה שאני רוצה. ואני ברוב חוצפתי אמרתי לו שאני רוצה את הטכנולוגיה שלו בחינם.
"הראיתי לו תמונות של סבא שלי ואמרתי לו: 'תשמע, אתה רוצה לנבא איך יראה טרוריסט שלא ראו אותו חמש שנים ואנחנו נאפשר את זה, כי אצלנו בגנאולוגיה אנשים מתייגים את קרוביהם בתמונות מגיל צעיר ועד 80, המון תמונות שעוקבות אחר השינויים בפנים של אנשים'. הבטחתי לו שאם הוא ייתן לי את הטכנולוגיה, אתן לו במתנה אוספים אנונימיים ללא פרטים מזהים, שיאפשרו לו לפתח אלגוריתמים של הזדקנות הפנים, דבר שהוא לא יוכל להשיג בשום מקום אחר. הוא השתכנע, ונתן לי את הטכנולוגיה בחינם".
תחנה רביעית: מחיפוש סלבריטאים ל"וול סטריט ג'ורנל"
לקח: "סטארט־אפ יכול להיות מעט שטחי כדי לקבל תשומת לב"
"מסבא שלי יש לי 40 תמונות, אבל אם את רוצה תמונות של מדונה או ליונל מסי, את יכולה להשיג בקלות כמה אלפים. אז הורדתי המון תמונות של ידוענים מהאינטרנט כדי לאמן את האלגוריתם של הטכנולוגיה שקיבלנו, וקרתה תקלה. המערכת זיהתה אותי בתור אחד הידוענים — הטניסאי ג'ון מקנרו. השוויתי את התמונות ובאמת היינו מעט דומים בתמונה הספציפית הזאת. היתה לי הברקה שמה שהתרחש בטעות יכול להיות מעניין עבור משתמשים: שהמערכת תאמר להם לאילו ידוענים הם דומים. אז בנינו גימיק שיווקי שנקרא Find the celebrity in you: כל אחד יכול להעלות תמונה והיא מושווית לכל הידוענים במאגר שלנו. המון בני נוער השתמשו בזה, הם העלו מאות תמונות כל אחד עד שיצא להם הידוען שהם רצו, והם הפיצו את זה ברשתות החברתיות.
"את הכוח הוויראלי של הרשתות החברתיות גיליתי כאשר ניתחתי מה גרם לחברת מטהקפה (MetaCafe) הישראלית להיכשל וליוטיוב להצליח. הפריע לי שיש חברות ישראליות שמגיעות כל כך קרוב להצלחה ומפספסות אותה לחברות שנולדות אחריהן בחו"ל. מטהקפה המציאה את הווידאו החברתי, אבל הם לא איפשרו להוציא אותו מחוץ לאתר שלהם, וזו לדעתי היתה הטעות הכי גדולה שלהם. יוטיוב איפשר לאנשים להטמיע את סרטוני הווידאו שלהם באתרים חיצוניים (Embed). זו לא החלטה אינטואיטיבית, כי אנשים לא יבואו אליך לאתר אם אתה מאפשר להם לראות את הווידאו במקום אחר. אבל זה גרם לאנשים להיכנס ולשים את הווידאו ביוטיוב כדי לאפשר לשתף אותו ברשתות החברתיות, וכל וידאו כזה גם הביא המון תנועה חזרה לאתר האם.
"הגימיק הזה עלה לנו המון כסף, כי הוא היה בחינם והצריך המון שרתים ורוחב פס, וזה אפילו הפיל לנו את האתר המון פעמים, כי הועלו אלינו עשרות מיליוני תמונות, אבל זה איפשר לנו לעלות מעל סף הרעש. כל סטארט־אפ רוצה שיקשיבו לו וישמעו במה הוא עוסק, אבל קשה מאוד לחדור מעל הרעש שמייצרים אלפי סטארט־אפים. הגימיק שלנו, שהתבסס על הרדידות האיומה של החברה בימינו שאנשים בה מעריצים ידוענים, גרם לאנשים להקשיב לנו. אני זוכר שהגיעו אלי מ'וול סטריט ג'ורנל', ואמרו אוקיי, זה נחמד, אבל מה אתם עושים באמת? זו היתה אבן דרך משמעותית של החברה. המשקיעים שבאו אלינו אחר כך לא הבינו בגנאולוגיה, אבל הוכחנו שאנחנו יודעים לייצר טרנד ויראלי, שאנחנו מבינים אינטרנט".
תחנה חמישית: מודל עסקי שלא יהרוס את הרומנטיקה
לקח: "המשתמשים אוהבים אותך יותר כשאתה בחינם, ואסור לגבות כסף מוקדם מדי"
"מתישהו ב–2005, שנתיים אחרי ההקמה, הכסף שהבאתי מהבית נגמר, נהפכתי ממפרנס מצליח לבעל חוב. הבנק, כידוע, לוקח שעבוד על ההלוואות ללא פרופורציה לנכסים, אז הלכתי לחפש מקורות מימון אחרים. ניהלתי רישום מסודר של יותר מ–30 תשובות שליליות שקיבלתי מקרנות הון סיכון. מה שיותר גרוע מלקבל תשובה שלילית מקרן זה לקבל תשובה שלילית מקרן אחרי הרבה זמן שמרחו אותך וסחבו אותך. הקרן צריכה להראות שהיא מקיימת פגישות ושיש לה דיל פלואו (רשימת החברות המועמדות להשקעה), וגם אם היא לא בטוחה, אין לה בעיה להיכנס אתך לפגישה שלישית, רביעית וחמישית, אז ביזבזתי המון זמן ולא הצלחתי לגייס כסף — אבל לא התייאשתי.
"בסופו של דבר יובל רכבי מקרן BRM האמין בי. הוא והמשקיע הפרטי אביב רייז השקיעו ביחד 700 אלף דולר. הם אמנם שחטו אותי ואיבדתי כ-50% מהחברה, לפי שווי אפסי במונחים של היום. אבל זאת היתה העסקה הכי טובה שיכולתי להשיג. התמזל מזלי וגייסתי משקיעים טובים מאוד. רכבי ורייז עדיין מושקעים בחברה והמשיכו להשקיע בסבבי המשך, ועזרו לצמיחתה. העתיד לא נהפך פתאום לוורוד — היו הרבה שנים של עבודה קשה, הכסף לא הספיק להרבה מאוד זמן וגם היו חובות. אז הם השקיעו שוב בסוף 2005, ואחר כך ב–2006".
"היה לי חזון שגנאולוגיה תעבוד במודל פרימיום (Freemium), לא היה מונח כזה בזמנו, אבל את המודל לא אני המצאתי כמובן. הכוונה היא לתת את השירות הבסיסי בחינם ולגבות תשלום על שירותי ערך מוסף. אבל את החינם צריך לתת כמה שיותר זמן כדי להשיג תפוצה ויראלית ומיליוני משתמשים. כשאתה גובה כסף מוקדם מדי אתה מחסל את הרומן הרומנטי בינך לבין המשתמשים. כל עוד אתה חינמי, מתייחסים בסלחנות לבאגים וממליצים לחברים, כי קשה להתלונן על מה שמגיע בחינם. הצלחתי למשוך את החינם הזה שש שנים, עד 2009".
תחנה שישית: להודיע לחברה שאתה הולך לרכוש אותה בכסף שאין לך
לקח: "מהות היזמות היא יצירת מציאות - לשכנע אחרים להתיישר עם החזון שלך"
"המשקיע מייקל אייזנברג היה אחד מ–30 המשקיעים שאמרו לי לא, אבל הוא הציע להיות המנטור שלי בחינם, והייתי בא אליו אחת לחודש ומספר לו מה קורה בחברה. ב–2006 סיפרתי לו שיש חברה בארה"ב בשם Pearl Street Software, ויש לה טכנולוגיה מעולה שמצליבה בין אילנות יוחסין שמתאימה בדיוק לחזון שלי — לבנות אילן יוחסין אחד גדול של האנושות ולהצליב את האילן של כל משתמש עם שאר האילנות בשביל לגלות תגליות. סיפרתי לו שאני רוצה לקנות אותה אבל אין לי כסף, ואני מתלבט מה עושים במצב כזה.
"מייקל אמר לי: 'אל תבזבז זמן במשרד שלי, סע מיד לשדה התעופה, תתקשר אליהם מהמטוס ותאמר להם שאתה מגיע לקנות אותם. כשתהיה לך עסקה ביד תוכל לגייס כסף כדי לממש אותה'. הקשבתי לעצתו וסיפרתי לאנשים של Pearl שאני עומד לגייס בהצלחה כסף למשימה הזאת. באתי למשקיעים ושיכנעתי אותם שהעסקה ממתינה לי. הצלחתי לרכוש את החברה ב–2 מיליון דולר. זאת המהות של להיות יזם: ליצור את המציאות שאתה צריך ורוצה, ובעיקר לשכנע אחרים באמצעות כוח הרצון שלך להתיישר עם המשימה והחזון כפי שאתה רואה אותם.
"אבל יזמות זה גם עניין של הרבה מזל. במקרה, באותו שבוע של העסקה, קרן ההון סיכון אקסל היתה פה בארץ, והשותף סימון לוין הגיע לבקר אותי כי מישהו המליץ. אמרו לי שקרנות הון סיכון הן כבדות ולא גמישות והורסות חברות. סבב הגיוס שאירגנתי כבר היה כמעט סגור, ואמרתי לאקסל שצריך להשקיע חצי מיליון דולר נוספים — ואולי הם רוצים להצטרף לסבב. אבל בשיא החוצפה אמרתי שאני לא נותן לעורכי הדין שלהם לשנות את החוזה ולהרוס אותו, הם צריכים לחתום על זה למחרת, כמו שזה, בלי לגעת בכלום. אמרתי לעצמי שאם תהיה קרן שתהיה מוכנה לחתום בספונטניות בלי לשנות את התנאים, זו כנראה קרן שמתאימה לנו. ואקסל הסכימו וחתמו מיד. הם היו הקרן הראשונה שנכנסה אלינו, ב–2006. ב–2008 השקיעה קרן אינדקס, וב–2012 בסמר, ומאז לא נזקקנו לגייס עוד כסף כי נהפכנו לרווחיים".
"סיפרתי ליזמים של פרל שאני עומד לגייס בהצלחה כסף כדי לרכוש את החברה שלהם. באתי למשקיעים ושיכנעתי אותם שהעסקה ממתינה לי. הצלחתי לרכוש את החברה ב-2 מיליון דולר. זה המהות של להיות יזם: ליצור את המציאות שאתה צריך, ובעיקר לשכנע אחרים באמצעות כוח הרצון שלך להתיישר עם המשימה והחזון כפי שאתה רואה אותם"
לקח: "לא לרוץ לספר לחבר'ה"
"מנכ"ל ישראלי טיפוסי עושה את העסקה ורץ לספר לחבר'ה עוד לפני שהיא הושלמה, אבל אני שמרתי את הרכישה של Pearl בסוד כמעט שנה. כשאת קונה חברה עם משתמשים ונתונים משפחתיים של אילנות יוחסין מחו"ל ואת מכריזה שאת — חברה ישראלית — קנית אותה, זה יכול להכניס את המשתמשים לחרדה: מה יקרה עם הנתונים שלהם, אולי הם יתגלגלו לידיים לא רצויות. החלטתי שקודם אקח את הנתונים והטכנולוגיה שרכשנו, אטמיע אותה, אבנה מוצר טוב יותר כדי שלמשתמשים תהיה קליטה מיידית של המוצר, ורק אז אכריז באופן פומבי על הרכישה, וכך אשכנע אותם. עבדנו בסתר שנה שלמה כדי להטמיע את הטכנולוגיה וזה הצליח. כשהכרזנו על הרכישה, לא היו גלי חרדה ולא נטישות.
"גילינו שרכישות של חברות מתחרות מקדמות את העסק — הן מאפשרות לצבור משתמשים ונתונים שקשה למשוך בצורה אורגנית. כי כשאדם בונה אילן יוחסין הוא מזמין את שאר המשפחה, ומאוד קשה להזיז משפחה מאתר לאתר. אז קנינו את אתרי אילנות היוחסין המובילים בגרמניה, בפולין, בבריטניה ובהולנד, ועשינו עוד ועוד רכישות שאיפשרו לנו לגדול ולהתחזק".
תחנה שמינית: אנשים שונאים לשלם פעמיים
לקח: "לתת אמון מלא במפתחים"
"כאשר השקנו את ערכות הדנ"א הביתיות בסוף 2016, לא ידענו שזה ייהפך למנוע הצמיחה העיקרי שלנו. בשוק היו לנו שני מתחרים חזקים — ancestry.com ו-23andMe — שהשיקו בדיקות דנ"א לפנינו. ידענו אמנם שיש לנו כמה יתרונות עליהם — הם התמקדו בשווקים דוברי אנגלית ולנו היתה הפצה גלובלית ותמכנו ב-42 שפות, גם מחיר הבדיקה שקבענו היה נמוך משלהם. אבל בדיקות דנ"א זה אתגר של ביצה ותרנגולת: את מקבלת הצלבות עם אנשים אחרים במאגר, אבל כשהוא ריק ואת הלקוחה הראשונה אין שום הצלבות, ואת תיתני ביקורת רעה כי את לא מקבלת כלום. מה שיותר גרוע הוא שגם את הטכנולוגיה להצלבה לא ניתן היה לפתח ללא מאגר מספק.
"אז איך פותרים דבר כזה? החלטנו ללכת על החולשה של שני המתחרים שלנו: הם לא מאפשרים לך להעלות מידע זו של זו כך שאת צריכה לקנות שתי בדיקות, ואם יש דבר אחד שאנשים שונאים זה לשלם פעמיים. אמרנו שאנחנו נהיה ה–Good guys (החבר'ה הטובים), ואמרנו למשתמשים שאנחנו יודעים להצליב את כולם, ושכמעט סיימנו לפתח את השירות, ומי שיעלה את נתוני הדנ"א שלו עכשיו, לפני השקת השירות, יקבל הצלבות בחינם. האמת היא שלא היה לנו אז כלום, חוץ מאמון מלא במפתחים שלנו שהם מעולים ויצליחו לעשות בזמן קצר מאוד את מה שהבטחנו למשתמשים.
"אז המשתמשים העלו המון ערכות, ובעזרתן בנינו את הטכנולוגיה, ואחרי כמה חודשים הם קיבלו תשובות. ההצלבה שסוקרה בהבלטה בטלוויזיה האמריקאית היתה בין אמא לבת שלה שנמסרה לאימוץ, שאחת רכשה את הערכה אצל המתחרה ואחת אצלנו — אבל אנחנו היינו אלה שביצעו את ההצלבה ובישרו להן את הבשורות הטובות. כך פתרנו את בעיית הביצה והתרנגולת ונהפכנו לגורם משמעותי בשוק הדנ"א. המאגר הכללי של הדנ"א אצלנו עבר כעת את רף מיליון האנשים. יש מעט חברות שיכולות להשיק מוצר ולעשות 58 מיליון דולר בשנה הראשונה".
תחנה תשיעית: מבית הקברות בפתח תקוה לפפואה גינאה החדשה
לקח: "לתת לעובדים חופש ליצירתיות"
"השנה צמחנו ל–420 עובדים, ואנחנו מתכננים לגייס לפחות 80 נוספים בשנה הקרובה. יש לנו צורך במפתחים, בביו־אינפורמטיקאים ובמומחים לגנטיקה וביג דאטה. אני חושב שהמפתח בשימור עובדים הוא גיוון וחופש להתבטא, והרגשה שהם עושים טוב בעולם.
"יש לנו מסורת שעובדים יוזמים פרויקטים בעצמם. כך למשל, היוזמה של Tribal Quest — תיעוד סיפורים משפחתיים של שבטים בסכנת הכחדה בסיביר, בנמיביה ובפפואה גינאה החדשה — הגיעה משני עובדים: עובד מומחה לחוויית משתמש ועובדת בצוות השיווק. לקראת ההשקה של ערכות הדנ"א אחד העובדים שלנו, מפתח ווב, הציע שנסייע לאחד את משפחות ילדי תימן החטופים. נרתמנו לעניין, ומאז תרמנו 1,200 ערכות דנ"א לפרויקט, ומאות עובדים שלנו התגייסו לבצע אותו בהתנדבות.
"לפני כמה שנים הוצאתי את העובדים לתיעוד מצבות בבתי קברות בפתח תקוה ובחולון. למידע שמפורט על המצבות יש ערך רב: שמות הנקברים, תאריכי הלידה והפטירה שלהם, מקומות לידה, תארים וקשרי משפחה — מכל אלה אפשר להפיק תועלת. אלא שעד היום המידע הזה לא תועד בשום מקום. המצבות מתבלות והכתובות עליהן נמחקות. בשלוש השנים האחרונות החברה סיימה לצלם 3 מיליון קברים, וישראל היא המדינה הראשונה בעולם שבה כל הקברים עברו דיגיטציה".
"יש לנו עובד, דניאל הורוביץ, שפשוט נדלק על העניין, ובימי החופש שלו היה מצלם קברים. בשנה שעברה עשינו קמפיין של חבר מביא חבר, ההבטחה היתה שמי שיצליח להמליץ על עובד שיגויס לחברה יטוס ליעד שהוא יבחר בעולם, ופירסמנו פוסטרים של העובדים עם היעד המועדף עליהם. דניאל צולם בבית קברות. למרבה המזל הוא לא הצליח להכניס עובד לחברה באותו קמפיין".
תחנה עשירית: עם הפנים קדימה
"כיווני הצמיחה העתידיים של מיי הריטג' מציתים את הדמיון. בשלב זה החברה עוד לא מפיקה מבדיקת הדנ"א מידע רפואי, אבל זה בהחלט כיוון אפשרי שאנחנו בוחנים בעניין רב. יש עליו רגולציה ומגבלות, אבל הפוטנציאל המדעי מרהיב והוא מעניק לנו יתרון ייחודי — כיוון שברור שדנ"א ללא אילנות יוחסין שווה הרבה פחות. הגנים מגיעים מההורים ומההורים שלהם ומאוד חשוב, כאשר מגלים בעיה גנטית או בעיה רפואית פוטנציאלית, להבין מאילו קרובי משפחה ירשת את הבעיה, ואם קרוב המשפחה שהיתה לו הבעיה פיתח אותה באופן חמור או לא. כיוון אפשרי נוסף הוא שמישהו ייתן לנו את הדנ"א של אבא שלו, ובעוד עשר שנים, לאחר מותו, הוא יוכל לבקש מאתנו לעשות בדיקות רפואיות על הדנ"א ששמרנו עבורו".
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
שדות התעופה מהגיהינום - רשימת המקומות שלא תרצו להיתקע בהם
"כשיתחיל הגירוש של מבקשי המקלט, חדרי מלון ומסעדות ייסגרו"
