אם צריך לבחור מספר אחד, נתון סטטיסטי שמקפל בתוכו את התמורות הכלכליות והחברתיות העצומות שעברו על החברה החרדית, הרי שזהו שיעור ההשתתפות של נשים חרדיות בשוק העבודה: אם בתחילת העשור הקודם שיעור ההשתתפות שלהן בשוק העבודה היה מעט נמוך ב־50%, כיום הוא נע סביב 76%. ואם צריך לבחור מדד כלכלי אחד שעשוי להוביל את המשך השינוי הזה – הרי שגם הוא תעסוקת הנשים החרדיות.
הדיון בחברה הלא חרדית על החברה החרדית עמוס סטראוטיפים, גם ביישובים שבהם שתי הקבוצות מתגוררות בסמוך זו לזו. חלקם מוצדקים ומגובים בנתונים. למשל, שיעור הילודה אצל משפחות חרדיות גבוה הרבה יותר מזה של משפחות שאינן חרדיות: בעוד שמספר הילדים הממוצע אצל משפחות חילוניות הוא 2.2, במשפחות חרדיות מספר הילדים הממוצע הוא 7.1 – יותר מפי שלושה. מזה גם נובע הבדל נוסף: הגיל הממוצע בחברה החרדית נמוך משמעותית מזה של קבוצות אחרות. סטראוטיפ אחר שמגובה בנתונים הוא שרמת ההכנסה של החרדים נמוכה יותר וששיעור העוני בקרבם גדול יותר: שיעור העוני הרשמי בחברה החרדית הוא 49% – יותר מפי שישה משיעור העוני אצל יהודים שאינם חרדים.
אבל יש גם צד שני שלעתים משנה את התמונה מהקצה אל הקצה. לדוגמה, בעוד ששיעור העוני האובייקטיבי, המדיד, גבוה יותר, שיעור העוני הסובייקטיבי, זה שמדווח על ידי חרדים כשהם נשאלים על כך, שונה בתכלית: רק כ־8% מהחרדים תופשים את עצמם כעניים – שיעור זהה בדיוק לנתון המקביל אצל יהודים לא חרדים. נחדד זאת: שיעור העוני אצל חרדים גבוה פי שישה, אבל רוב אלה שנחשבים עניים – אינם חשים עצמם עניים. נמצא גם כי 70% מהחרדים מרוצים ממצבם הכלכלי, שיעור גבוה ב־5% מזה שנמצא אצל יהודים שאינם חרדים, ושמצבם הכלכלי האובייקטיבי טוב בהרבה.
והנה דוגמה נוספת: בכלכלה, מקובל להניח כי ככל שרמת ההכנסה והעושר גבוהה יותר, כך גם רמת הבריאות גבוהה יותר. כלומר, כדי להיות בריא יותר – צריך יותר כסף. עד שזה מגיע לחרדים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פיתחה שיטה, "אשכולות", שמסווגת יישובים על פי רמתם החברתית־כלכלית. והנה, בעוד שחרדים רבים מתגוררים ביישובים השייכים לאשכול 3 – אשכול שכמעט כל היישובים המשויכים אליו הם ערביים, הרי שרמת הבריאות של החברה החרדית מתאימה דווקא ליישובים מאשכול 8 – זה שבה נכללים יישובים מבוססים כמו תל אביב, רמת גן, הוד השרון, רעננה והרצליה. גם תוחלת החיים של חרדים גבוהה הרבה יותר מזו של אוכלוסיות אחרות ביישובים שמאפייניהם החברתיים־כלכליים דומים.
אין אף חברה בישראל שיש לה את המאפיינים האלה: מצד אחד מה שנראה ובהחלט מתאים להגדרות של עוני ובטח שלא שפע, ומצד אחר רמת בריאות גבוהה, שביעות רצון כלכלית ותוחלת חיים ארוכה.
לקסם החריג הזה אחראי מאפיין מרכזי ורב שנים של החברה החרדית: הקהילתיות – והתחושה החזקה של כל פרט בחברה החרדית שיש לו אחריות אישית לרווחתם של החברים האחרים. בחברה החרדית, עזרה הדדית היא ערך ומימושה הוא מצווה. מן הסתם יש גם לחץ חברתי וציפיות שקשה שלא לעמוד בהן, אבל היסודות הם ערכיים.
כך זה משפיע בבריאות. אם אדם מסוים חלה ואף נדרש לאשפוז, חברי הקהילה נוטלים חלק בתמיכה בחולה ובמשפחה שתלויה בו ודואגת לו. אין הכוונה רק למשפחה המיידית ואפילו לא רק לדודים ולבני דודים – אלא גם למי שאין להם כל קשר משפחתי לאדם החולה. האמצעים הכספיים אמנם מועטים – אבל התמיכה, התחושה שאינך לבד, שיש מי שידאג לך ולקרוביך בשעת צרה, מסירה הרבה דאגה ולא רק שמקדמת את ההבראה אלא גם אולי מונעת מחלות מלכתחילה.
קדמה חלקית
מזה שנים רבות מצויות התמיכות של המדינה בחברה החרדית במוקד מחלוקת פוליטית. אבל במקביל לתמיכות האלה, החברה החרדית מקיימת מערך תמיכות כספי עצמאי ופנימי בהיקפים גדולים – הגמ"חים. זהו רובד נוסף של קהילתיות, שאינה מתמצה רק בביקור חולים או דאגה למסגרת לילדים – אלא כוללת גם העברות כספיות ומוצרים. וכולם משתתפים במימון הגמ"חים, לא רק העשירים והמבוססים. הקהילתיות מקטינה מאוד את תחושת העוני. זו כידוע יחסית, ושכולם מסביבך נמצאים באותו מצב כלכלי, תחושת העוני שלך חריפה הרבה פחות.
החברה החרדית היא גם יעילה הרבה יותר מהחברה הלא חרדית בכל הקשור לניצול התקציב המשפחתי. מעבר לכך שהיא חשופה הרבה פחות למסרים פרסומיים שהפכו את תרבות המערב לתרבות צריכה, החרדים כמעט תמיד קונים רק מה שצריך, קונים יחד, ממחזרים בין דורות ובין משפחות, לא מוציאים כמעט על נופש או תרבות. גם ההוצאות שלהם על תחבורה נמוכות כי רבים עדיין חיים ועובדים בתוך הקהילה. המאפיינים הצרכניים של החרדים מדגישים את ההבדל העצום שיכול להיות בין "כמה יש לי" (יש להם מעט, הם עניים), לבין "מה חיוני לי" (הם מסתפקים במועט), ובעיקר את ההשפעה שיש לפער הזה על תחושת העוני הסובייקטיבית. למעשה, החרדים הם כל כך יעילים, עד שהם אפילו מצליחים לחסוך.
נתונים אלה ואחרים הם תוצאה של מחקרים שבוצעו על ידי המכון החרדי למחקרי מדיניות, שהוקם על ידי בעלי העיתון החרדי "משפחה", אליהו פלאי, ושהמשנה ליו"ר שלו היא הכלכלנית ד"ר ניצה (קלינר) קסיר. יש לפחות סיבה טובה אחת ללמוד על החברה החרדית: אם בשנת 1980 שיעורם של החרדים בכלל האוכלוסייה היה 4% וכיום הוא סביב 12%, על פי הערכות, ב־2065 הם יהוו כשליש מאוכלוסיית ישראל, ושיעור היהודים הלא חרדים יירד מתחת ל־50%.
בתשובה לשאלה מה הכי הפתיע אותה במחקרים שהמכון והיא ביצעו, מונה קסיר ממצאים רבים, בין השאר היכולת להסתדר עם רמת הכנסות נמוכה, ואף להצליח לחסוך, שיעור התעסוקה הגבוה של הנשים החרדיות בהינתן מספר ילדיהן, הפער הנמוך בשכר לשעת עבודה בין אישה חרדית לאישה לא חרדית ועוד.
הבריאות מצוינת, אין תחושה של עוני, האושר בשיא. אין מה לשפר בחברה החרדית?
"כמובן שיש מה לשפר, בדומה לכל קבוצת אוכלוסייה בחברה הישראלית. אף שהבריאות בקרב החרדים טובה יחסית למצבם הסוציו־אקונומי, יש עדיין מקום לשיפור בתחום הרפואה המונעת ובבדיקות מקדימות לגילוי מחלות. בנוסף, אמנם אין תחושה של עוני בקרב האוכלוסייה, אך הפערים בהכנסות בין האוכלוסיות גדולים ורמת ההכנסה נמוכה. ההכשרה אינה מותאמת מספיק לשילוב איכותי בשוק העבודה, ויש בעיות בתחומים נוספים כדיור ונוער נושר. כמו כן, שיעור הסובלים מאי ביטחון תזונתי קשה – אמנם נמוך מהצפוי, בהינתן רמת ההכנסות, אך גבוה בהשוואה לשיעור בקרב יהודים לא חרדים".
לא רק הוראה
ממצאי המחקרים של המכון אינם מפתיעים את מנכ"ל עיריית בני ברק, שמואל ליטוב: "סובייקטיבית, האבחנות האלה נכונות, אבל יש מה לשפר. חסרה הבנה שהשילוב של נשים חרדיות בתעסוקה הוא קטר בכלכלה הישראלית. קשה להסתכל רק על איך החברה החרדית חווה את עצמה. נשים חרדיות הגיעו לרף מקצועי מאוד גבוה, אבל עדיין יש פערי שכר גדולים בינן לבין אחרים שעושים את אותה העבודה. היינו רוצים לראות את פערי השכר האלה נעלמים – ולראות יותר תעסוקה איכותית".
האם ייתכן שחלק מהבעיה היא ניצול של אותן נשים על ידי מעסיקיהן?
"יכול להיות שחלק מהסיפור הוא ניצול. בכל מקרה, יש דברים שהממשלה יכולה לעשות – ואפילו כבר עושה, כמו לסמן משרות ייעודיות לנשים חרדיות. הצעד הזה, יחד עם כמה החלטות ממשלה, כבר הביא לשינויים דרמטיים. אבל בתחום של תעסוקה איכותית עם שכר דומה לא קרה הרבה".
אתה מסמן את התעסוקה ככלי מרכזי לצמיחה, ולאו דווקא תחומי תעסוקה מסורתיים כמו הוראה. האם יש לעירייה תוכניות קונקרטיות לקדם את ההשכלה הכללית של תושבי העיר?
"ככלל, העירייה לא מתערבת בתכנים לימודיים. זה שייך לקהילות, שמפנות כל שאלה לאישור הרבנים. מה שאני יכול לומר הוא שהלימודים המקצועיים לנשים נעשים בעיקר בסמינרים – והם לאו דווקא במקצועות ההוראה. כיום ישנם מסלולים נוספים שקיבלו אישור רבני, כמו מדעי המחשב, ושם העירייה מושקעת ומעורבת. יש גם מרכז הכוון תעסוקתי גדול שהעירייה שותפה בו – והוא לא עוסק רק במקצועות חרדיים קלאסיים. בבית הספר יש הבדלים בין בנים לבנות – הבנות לומדות את כל מקצועות הליבה; הבנים שלומדים ברשתות (החינוך עצמאי ומעיין החינוך התורני) לומדים במתכונת דומה, ובמוסדות הפרטיים לומדים יותר לימודי קודש מלימודי ליבה".
הקהילתיות היא גורם מרכזי ברווחת החברה החרדית. האם לקהילתיות יש גם צדדים פחות מוצלחים?
"כיום כל העולם מאמץ מודלים של קהילתיות. יש גם שינויים בדרך שבה הקהילה מתייחסת לנושאים ייחודיים, למשל לחינוך מיוחד. בעבר לא היו אצלנו הרבה מוסדות שעסקו בחינוך המיוחד. בעבר הסתירו את אלה שנזקקו לחינוך כזה. כיום אי אפשר להסתיר דברים בקהילה, וזה רלוונטי לכל תחומי החיים".
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
כל הסיבות שהליברה של פייסבוק ייכשל - ומה יקרה אם הוא בכל זאת יצליח
הנשים שמקדמות את כלכלת ישראל בעולם: "תמיד ישאלו מה עושה הבעל"