המלחמה תפסה ישראלים רבים בחו"ל, בייחוד את אלה שמתחו עוד קצת את חופשות החגים. והיו גם רבים אחרים שבחרו לטוס לחו"ל לאחר שהתחילה, אם כדי להימלט מאימת הטילים ואם כדי להתאוורר. חלקם בילו חודשים שלמים ביבשות ובמדינות אחרות עד שחזרו לארץ. שוחחנו עם ארבעה מהם על הקשיים, על הדיסוננס בין ישראל לחו"ל בימי מלחמה, ועל הסיבה ששבו הביתה למרות הפחד.
"המעבר בין חופשה מהחלומות לסיוט שלא נגמר היה מהיר מאוד"
בשבעה באוקטובר היתה אורן חכם (27) מכרמיאל באמצע טיול ארוך בדרום אמריקה. המעבר בין חופשה מהחלומות לסיוט שלא נגמר היה מהיר מאוד. "התנדבתי במעין הוסטל מסיבות. הייתה מסיבה עם מוזיקה טובה, אנשים רוקדים ושותים", היא מספרת, "אני רואה בקבוצה המשפחתית שיש אזעקות ושמשהו קורה. התחילו לרוץ סרטונים של מחבלים. איך מתמודדים עם זה? תוך כדי אני מסתכלת על הישראלים במסיבה שעוד לא פתחו את הטלפון ובאיזשהו רגע קולטת את אחד מהם פשוט עוצר באמצע הרחבה, רואה את הטלפון ומתחיל להגיד לחברים שמשהו קרה. את בערפל ולא יודעת לאן זה הולך. זה אמיתי?"
יום למחרת, כשכבר החלו להתברר ממדי האסון, היא הייתה צריכה להחליט מה לעשות. "באותו יום קמתי למשמרת בבר ויש דיסוננס. את נותנת שירות לאנשים שמבחינתם שמח להם והם באים לנקות את הראש, ליהנות, ואת עם עצמך בתוך המחשבות. זה פשוט מפרק אותך. את נמצאת שם, צריכה לתת שירות ולהיות שמחה, לחייך, אבל את לא מסוגלת", היא נזכרת, "בשלב מסוים אמרתי להם שאני לא יכולה. איך אפשר להמשיך על סדר היום ככה. היה סוף שבוע שאמרו לישראלים בעולם להיזהר כי יש קריאה ללינצ'ים בישראלים, לא יצאתי מהחדר באותו יום. חששתי לחיי".
חכם ניסתה להמשיך לטייל, אבל לא הצליחה להתנתק מהמצב בארץ לרגע. אחרי כמה שבועות היא החליטה לחזור: "את מדברת עם אנשים ותמיד יש לך התכווצות כששואלים מאיפה את. אין אווירה של טיול, זה כבר לא אותו דבר. הבנתי שאני לא מאה אחוז בתוך הטיול, כי כשאת מנסה לנקות את הראש ונכנסת לאינסטגרם את רואה מה קורה כאן וזה מעסיק אותך. את מנסה לרקוד במסיבה ופתאום קופצות לך תמונות בראש מדברים שראית. החלטתי לחזור בתקווה שאמשיך את הטיול בתקופה טובה יותר".
חכם מספרת כי את החזרה ליוותה תחושת אמביוולנטיות. "להגיד שאני שמחה שחזרתי? יש לי רגשות מעורבים", היא אומרת, "אני עוד רואה אנשים שמטיילים ונמצאים שם ובא לי להיות שם בעולם כזה בלי דאגות, בעולם שלא שונאים אותך כי את ממקום מסוים. בעולם שהוא אמור להיות חלום של כל אחד. אבל זה גם הכרחי להיות פה כרגע. אין לי מקום אחר בתכלס. בכל מקום שלא אהיה בו עדיין אהיה תיירת, זרה או לא שייכת. זה לא יהיה בית, ופה זה הבית".
"כאב עצום ברחובות ובאנרגיה של העיר"
"הגעתי לנתב"ג בשבעה באוקטובר בשש וחצי בבוקר כדי לטוס לבקר חברים בברצלונה ונחתּי שם בתחושה של אחרית הימים", מספר גל פרימק נג'רי (36), במאי פרסומות ובעלים של סטודיו לפוסט פרודקשן בתל אביב, "הטיסה חזור התבטלה והחלטתי להישאר שם, אבל אחרי חודש וחצי קיבלתי פרויקט גדול בעבודה והחלטתי לחזור, גם הרגשתי צורך לחזור למדינה, למשפחה ולחברים. הרגשתי שם מאוד רחוק ומנותק מהסיטואציה".
ועם זאת, הבחירה לחזור לא הייתה פשוטה. "פחדתי מאוד לחזור ומצד שני גם פחדתי להישאר. היה לי פחד גדול וקושי לעשות דברים פשוטים של היומיום. פחדתי למשל לחפש דירה כי מי יהיו השותפים. היה לי קשה לנסוע בתחבורה ציבורית כי הרגשתי שאני נאלץ להסתיר את הזהות שלי. היה לי קשה להסתובב וליהנות כי יש אנשים מתים וחטופים והרבה סבל במשפחה ובמדינה", הוא אומר, "אבל למרות הפחד היה לי קול פנימי בראש שאמר לי שאני חוזר לבית, למרחב הבטוח שלי, לעיר שבה גדלתי, למשפחה ולחברים. לא משנה כמה טילים יהיו בשמים, איה עטוף ומלא אהבה, וזה מה שחיזק אותי".
מה שקורה כאן לא נראה אותו הדבר מרחוק. "בחו"ל תמונת המצב נראית כאוטית. אתה מחובר למה שקורה רק דרך חדשות ומרחבים וירטואליים אז הכול נראה רע, כואב וקשה. זה באמת המצב אבל יש גם חיים שלמים שמתרחשים וקורים עם המצב הקשה. הרגשתי שאני הולך לנחות בסוף העולם ולשרוד כאילו המצב בארץ הוא מצב קיצון", הוא מתאר, "כשנחתי נזכרתי כמה אני אוהב את המדינה הזאת. הופתעתי כי ציפיתי ליותר תחושת חיים, למרות שהיינו כבר חודש וחצי לתוך המלחמה הרחובות היו שוממים והייתה תחושה מפוחדת. כשאתה נוחת כאן מאירופה אתה מרגיש כאב עצום ברחובות ובאנרגיה של העיר. מצד שני, ציפיתי לשוב לתחושת הישרדות קיצונית ודווקא חזרתי לתחושת ביטחון גדולה".
פרימק נג'רי לא מתחרט לרגע. "הייתי משוכנע שאני אתחרט כל יום וכל שעה ורק אחפש את המטוס הבא לעוף מפה, ואני פשוט שמח על כל יום שאני כאן. אני יכול לעבוד מכל מקום ולטוס לאן שאני רוצה, ואני בוחר להיות כאן עם המשפחה והחברים שלי, בשפה, בעיר ובמדינה שלי, כי אני מרגיש צורך גדול להיות חלק מהדבר הזה. אני ממש שמח שאני פה עם כל הכאב, הקושי והעצב שיש".
"אני אומרת בפה מלא שאני רוצה ללכת מפה"
אבל יש גם ישראלים שטסו לחו"ל, חזרו לארץ, וכבר מחכים לברוח שוב. "כשהכול התחיל מיד הצעתי את הבית שלי לאירוח אנשים מהדרום. אחר כך התנדבתי בבית כנסת עם אריזות לחיילים וחילקתי ספר שציירתי לילדים בבתי מלון למפונים. הכול היה על אוטומט עד האזעקה הראשונה בחיפה. מעולם לא פחדתי כמו שפחדתי באותו יום", מספרת שרית שי מחיפה, "בסופו של דבר זו הייתה אזעקת שווא, אבל שעות העברתי ברעידות, מתחת לשידת האיפור שלי כמו ילדה קטנה. אמרתי זה לא ייתכן שארגיש כזה פחד, ומאותו רגע הבנתי שאני צריכה לעזוב. אבל צריך כסף, לאן אעזוב? נכנסתי לקבוצות בפייסבוק וקפץ לי שאנשים בשווייץ מוכנים לארח ישראלים. מיד יצרתי קשר בווטסאפ והגעתי לזוג שהיה מוכן לארח, הסכמתי לעזור להם עם הילדה והכלבה, קניתי כרטיס טיסה לציריך וטסתי".
שי נשארה בשווייץ במשך כמעט חודשיים, שבמהלכם הקהילה עטפה אותה בכל היבט, אבל זה עדיין היה לא פשוט. "טסתי מפחד. ממש הרגשתי פליטה, והתחושה שנותנים לי בגדים או לינה הייתה לא מוכרת ולא נעימה, אני רגילה להיות בצד הנותן. אני חושבת שאלה היו חמישים הימים הכי בודדים בחיים שלי. אני אדם חברותי אבל לא דוברת את השפה שם, וזו הייתה פעם ראשונה בחיי שלא דיברתי כי לא רציתי להתבלט כישראלית. לא העזתי לומר שאני מישראל", היא משתפת, "אחרי שביליתי את מרבית הזמן שלי בטבע אמרתי די, צריכה לחזור לארץ. בסוף את מטיילת ביום, חוזרת בערב, רואה חדשות וזה קשה".
שי חזרה לארץ אבל לא בלב שלם. אחרי שניסתה למצוא מקומות להתנדב בהם ללא הצלחה, היא נותרה בתחושת ייאוש. "אני אומרת בפה מלא שאני רוצה ללכת מפה. אני לא מסוגלת. אני כל יום מדליקה טלוויזיה וככה מעבירה את הזמן. כולם חושבים כאן ועכשיו, אי אפשר לתכנן כלום ואנחנו במצב שאף פעם לא היינו בו. כולנו אכלנו אותה. אנשים אומרים לי 'תעשי לימונדה, תחיי את החיים ותשמרי על עצמך'", היא אומרת, "המזוודה שלי ארוזה. כל מה שאני רוצה זה להיות במקום שקט יותר. אין לי ילדים, אין לי נכדים, אני לא נשואה, ואני די אבודה בין ארבעה קירות. זה מאוד קשה כשאתה מרגיש שאתה לא נותן כלום. זו תחושה נוראית. אני פשוט מרגישה שלנפש שלי זה טו מאץ'".
"מבחינה כלכלית לא היה אפשר להמשיך לממן את זה"
גם משפחות רבות טסו אחרי תחילת המלחמה. הן ברחו בעיקר בגלל הילדים, וגם חזרו בגללם. מור (השם המלא שמור במערכת) (46), מספרת כי לא רצתה שבנותיה (1.5, 7) יחוו את האזעקות המרובות ויפתחו טראומה, "כמו זו שאני עדיין סוחבת ממלחמת המפרץ", היא אומרת. "מאחר שבביתנו שבתל אביב אין לא ממ"ד ולא מקלט מספיק קרוב, וכיוון ששנינו עצמאים ויכולים לעבוד מרחוק, שלושה ימים אחרי תחילת המלחמה כבר היינו על מטוס לסלוניקי. רצינו יוון כי אנחנו מכירים ואוהבים, ומצאנו טיסה לסלוניקי שדווקא לא הכרנו. היינו שם חודשיים והתחברנו לעיר. בהתחלה היינו מתוחים ונסערים, וכל רעש קטן או פרצוף חשוד הקפיצו אותנו, וכמובן דאגנו לכולם פה והיינו מחוברים בלי הפסקה, אבל לאט לאט שחררנו ונרגענו".
תקופה ארוכה התלבטו אם לחזור והציבו יתרונות מול חסרונות. "החלטנו לחזור ממש לא בלב שלם, גם כי המסגרות חזרו ובת השבע שלנו התגעגעה לכיתה א' שרק למדה להכיר, וגם מבחינה כלכלית לא היה אפשר להמשיך לממן את זה – המשכנו לשלם את כל ההוצאות בארץ, משכנתה, ארנונה, תשלומים לבית הספר ולגן ולחוגים, וגם שכר דירה שם ואת כל המסביב", היא אומרת.
המשפחה חזרה והחליטה להחליט בארץ אם נשארים או עושים קיפול מסודר ועוברים למקום אחר, לפחות לתקופה. החלטה שעדיין לא התקבלה. "עד כמה שנחמד להיות בבית שלך, מוקף בחפצים שלך ובחברים שלך ובמשפחה שלך, במבט קדימה", אומרת מור, "אם לא עושים ריסטרט למדינה ומתחילים לתקן, בראש ובראשונה מעיפים את הממשלה והעומד בראשה הביתה, שלא לומר לכלא, העתיד במדינה נראה עגום מאוד. "זה אפילו לא המתח הבלתי נסבל אם תתחיל מלחמה בצפון והחרדה הקיומית, זה לראות את המדינה, שיכלה להיות גן עדן, מובלת בידי משיחים קיצוניים לעתיד של דם, כפייה דתית ונחשלות כלכלית. ואולי עדיף שהבנות שלנו יגדלו במקום נעים יותר, גם אם יהיה לנו קשה להתחיל מחדש בגיל כזה. הלוואי שהתיקון יתחיל כבר ושלא נצטרך, אבל המזוודות נשארות בהישג יד".
עבור חכם, הטיסה הבאה תחכה עוד קצת: "אני מאוד רוצה לטוס שוב ולהמשיך את הטיול, אבל כרגע אני עוד מתאקלמת בארץ". לנג'רי ברור שהוא לא יטוס בזמן הקרוב לשום מקום: "כל המחשבה שלי הייתה שאני חוזר ואם משהו יקצין אני טס שוב, אבל מאז שחזרתי אני לא מצליח לחשוב על זה בכלל. גם אם הכול כאן יקצין זה הבית שלי ופה אני רוצה להיות. אני נשאר במקום הבטוח שלי, וכשהסיוט הזה ייגמר והשגרה הלוואי תחזור, אז אוכל לטוס בלב שלם ושקט".