"ניגשתי לאודישן והיו חסרי סבלנות כלפי. הרגשתי שאני לא מקבלת את כל המידע ולא עניין אותם לעזור לי" מספרת ליה בלילטי (עד לאחרונה פלדמן), שחקנית חירשת בת 29 מראשון לציון. באודישן אחר לאחר מכן, כתוצאה מכך היא הסיקה את המסקנות ולאודישן הבא שהיה לסדרה תאג"ד היא כבר הגיעה מצוידת במתורגמנית שתיווכה עבורה את הפערים. לדבריה, באותו האודישן היא מאוד הרשימה את הצוות. לבסוף אמרו לה שבעוד שבועיים יעדכנו אותה. למרות ההתלהבות ממנה על הסט, השיבו לבסוף שאין משהו שיתאים לה. כל עוד אין מסלולי קריירה ולימודים שמיועדים לשחקנים עם מוגבלויות. בלילטי משחקת בתיאטרון נא לגעת ב"ילדים חורגים לאלוהים", וב"שיח חירשים".
בליליטי לא לבדה, חזי אליהו, שחקן עיוור בן 59, משחק בנא לגעת בהצגה "עד שייקטף התפוח". בנוסף הוא כתב ומשחק בהצגת יחיד - "הסוהר מבלוק 11" על פי ספרו של אמיר השכל. לדבריו, כשניסה לשווק את ההצגה באופן עצמאי סורב פעם אחר פעם תוך קבלת תגובות כדוגמת "יש לנו יותר מדי הצגות יחיד", "תשאיר לנו חומר ונחזור אליך בעתיד". כמובן שמעולם לא חזרו. רק לאחר שההצגה נכנסה לרפרטואר של תיאטרון נא לגעת, אז נפתחו לה דלתות החוצה, כשחלק מהן היו בדיוק אותן הדלתות שהיו חסומות בפניו באופן עצמאי קודם לכן.
"נא לגעת" הוא מרכז תרבות ואמנות ללא מטרות רווח, יחיד במינו בעולם. המרכז הוא מקום מפגש בין אנשים חרשים-עיוורים, חרשים ועיוורים והקהל הרחב. במרכז עובדים כמאה אנשים ורובם, כשבעים אנשים עם מוגבלויות שונות.
מרכז נא לגעת הוקם לפני כעשור. אורן יצחקי, המנכ"ל מספר כי המקום התחיל במקרה. "עדינה טל, במאית, נפגשה עם קבוצת נשים עם מום כפול ראייה ועיוורן, והמפגש הזה הוליד חוג תיאטרון, מחזה והצגה".
"בזמנו זה היה סטארט אפ", מספר יצחקי ונזכר בערגה, "בתחום התיאטרון אין גוף שנתן לחירשים ולעיוורים לעלות על הבמה. ראו שיש פה משהו יותר גדול ממה שתוכנן בהתחלה. חיפשו המקום בסיס איתן מוכר, לאנשים חירשים ולעיוורים קשה ומבלבל לשנות מקום ומאז ועד היום אנחנו ביפו. המבנה הקבוע מאפשר להם איתנות נפשית שמאפשרת להם קצת יותר. יש תיאטרון מסעדה ובית קפה".
יחד עם הזכרונות עולה גם הביקורת. יצחקי מרבה להשמיע אותה. "אין לעיוורים ולאנשים עם מוגבלויות בתחום היצירה והמשחק שום הכשרה מקצועית ותעסוקתית שהמדינה מעמידה לרשותם בתחומי לימודי הבמה, בדומה להכשרות מקצועיות בתחומי קריירה אחרים שהם יכולים לקבל. זו גם הסיבה שהם לא מלוהקים לתפקידים המועטים של דמויות עם מוגבלויות בעולם התרבות הישראלי, אלא כמעט תמיד מלוהקים אלינם שחקנים רגילים, כשמנהלי התיאטראות חוסמים להם את הדרך עם תנאי סף של אותה תעודת לימודים שמקבלים בבתי ספר למשחק וכך מעגל הקסמים הזה לא מצליח להישבר". בעתיד הוא שואף להקים בית ספר כזה להכשרות, מעין בית צבי לשחקנים עם מוגבלויות שיפתח להם את הדלת. "היום אנחנו יכולים לומר שיש אצלנו שחקנים שגם רואים ואפילו נכתבו דמויות עבור שחקנים ששומעים".
אך כמובן שלא רק בתחום אומנויות הבמה. לפי דברי יצחקי, "חוק הנגישות עדיין לא נאכף בארגונים הציבוריים. החוק מחייב מוסדות ציבורים לקלוט לעבודה לפחות 4% מהעובדים שהם אנשים עם צרכים מיוחדים, לרבות עיוורים ולקויי ראייה וכו'. אין אכיפה, אפילו במשרדים ממשלתיים לא מגיעים על 4%. לא יקלטו ודווקא עכשיו עם הממשלה החדשה, עם שרה נכה וחכית עם חירשות, ועדיין אין קליטה פיזית של אנשים, אין אכיפה. עובדת שלנו שלמדה את תחום העיצוב, יצאה החוצה לשוק והיא חירשת ובמשרד פתאום היה מול קיר, זה אומר שהיא לא שותפה למה שקורה מאחוריה, הצורה של החדר היא לא נגישה, היא צריכה להיות עם הפנים כי היא לא רואה מה קורה מאחוריה. אנשים שלא מבינים, ולא מדבר על תוכנות השקעה כספית כדי לעשות שינוי שולחן, הנגשת שולחן, מסך גדול יותר, הנגשה בשפת הסימנים. אפשרי זה כן, רצון ללכת לכאב ראש, אין לשום מעסיק לצערי".
איך הקורונה השפיעה עליכם?
"אפשרות השילוב שלנו ספציפית, אני מאפשר לאדם להיות שחקן בזמן הקורונה, אנשים חיפשו את עצמם מחדש, כדי כן להכניס משכורת הביתה, למשל שחקן הבימה שפתח חברת שליחויות, לנו, חירשים ועיוורים, המבחר מוגבל ולא הייתה שום אפשרות, המון בעצם הפכו להיות נטל על החברה וזה הדבר האחרון שהם רוצים. אני רואה בעבודה שלי שירות לייצר מרחב תעסוקתי ותעשייתי לאנשים. שמחים שחזרנו לעבודה".