כל בנקאי יודע שכשכסף עובר ממקום למקום, כדאי להיות זה שמעביר אותו וגוזר עמלה. במקרה של משפחת רוטשילד בימי מלחמות נפוליאון, אין דבר נכון יותר מכך. נפוליאון ידוע כמי שטבע ב־1815 את המשפט "לכסף אין מולדת; לאנשי הפיננסים אין פטריוטיות ולא הגינות – מטרתם היחידה היא הרווח", וייתכן שבכך הוא התכוון להונה של משפחת רוטשילד. אולם היה זה דווקא שגעון הגדלות של נפוליאון, שיותר מכל האגדות שנקשרו בדבר מקור עושרה של המשפחה, אשר אפשר לה להיכנס אל המאה ה־19 כעוד משפחה יהודית שמתעסקת בכסף – ולצוץ אחרי 15 שנה כשליטת אירופה. בעיקר בשנים 1805־1815, היטיבו בני רוטשילד לנצל את המלחמות הנפוליאוניות כדי לטפח את הונם. עיסוקם העיקרי באותן שנים היה העברת כספים וזהב ממקום שבו היו מחיריהם נמוכים אל מקום שבו היה הביקוש להם גבוה, ולגזור מהפער רווחים גבוהים.
פרק א': נתיב לא חוקי לאנגליה
היה זה אבי המשפחה, מאיר אמשל בוייר, שכבר בשנות ה־70 של המאה ה־18 הוביל אותה לעסקים אלה. עוד בצעירותו הוא יצא מהגטו היהודי בפרנקפורט כדי ללמוד את עסקי הבנקאות, אך חזר אל הגטו והחל להרוויח את לחמו כסוחר זעיר וכחלפן מטבעות. עם הזמן יצר קשרי מסחר עם חצרות האצולה המקומית עד שהצליח להשתלב בארמונו של הנסיך וילהלם התשיעי, רוזן הנסיכות הסן־קאסל, ובעזרת פטרונו בודרוס, שהיה יד ימינו של הנסיך, מונה להיות סוכן רשמי של אוצר הארמון והחל לתווך בעסקים הפיננסים של הנסיך. עסקים אלה כללו השכרת חיילים וצבאות לשליטי אירופה האחרים (מה שהפך את הנסיך לאחד מעשירי אירופה, בעוד ששאר המדינות והשליטים היו בגירעון קבוע), אך גם סחר בשטרי חוב ובזהב שהושקעו בעיקר ב"קונסולים", שטרי חוב אנגליים, שנהפכו עם השנים לעיסוק המרכזי של אמשל עצמו. כך הצליח בוייר ליצור קשרי ידידות ומסחר עם בתי המלוכה החשובים של אירופה, מאנגליה ועד אוסטריה.
לקראת סוף המאה ה־18 החלו השמים באירופה להתקדר. המהפכה הצרפתית, שהחלה כמהפכה חברתית כנגד שחיתות האצולה והכנסייה בצרפת ב־1789, נהפכה מהר מאוד לבסיס להקמתו של כוח שכמותו לא ראתה אירופה מזה מאות שנים: בצרפת קם שליט שטען לכס הקיסרות ובהתאם לטענה זו, ביקש לכבוש את אירופה ולאחדה תוך כדי הקמת רומא החדשה. שמו היה נפוליאון, וסיפור עלייתו ונפילתו נקשר בקשר בל יינתק בסיפור עלייתה של משפחת רוטשילד.
על פי המיתוס המקובל, הנסיך וילהלם הפקיד את כל הכסף שלו אצל בוייר, שהחליף בינתיים את שמו לרוטשילד ("מגן אדום"), רגע לפני שברח מצבאותיו של נפוליאון ששטפו את אירופה ב־1805. רוטשילד החביא את הכסף אצלו בחצר, וכשחייליו של נפוליאון הגיעו אל ביתו וחיפשו את האוצר, הם לא מצאו כלום. כשחזר הנסיך ורוטשילד השיב לו את הכסף, העניק לו הנסיך את הרווחים מהריבית על הכסף – ובוייר נעשה לאיש עשיר מאוד.
האמת היא שונה. ב־1805, עם תחילתה של מערכה נוספת במלחמות נפוליאון, ביקש וילהלם להישאר נייטרלי, אך לנפוליאון היו תוכניות אחרות – הוא חמד את הכסף של הממלכה. משראה שאין לו ברירה אלא לברוח, החל וילהלם להשקיע את הכספים שלו בקניית נכסים פיננסיים (בעיקר שטרי חוב אנגליים, שמבחינת אנגליה היו כמו אוויר לנשימה ואפשרו לה לממן את המלחמה בנפוליאון), ואילו את אוצרות הזהב והכסף שלו החביא בכמה ארמונות. רק חלק קטן מהכסף הוא נתן לבנקאי הלא גדול כל כך מאיר אמשל רוטשילד, שממנו ביקש להעביר את הכסף אל בנו שבאנגליה כדי להמשיך ולרכוש שטרי חוב אנגלים. רוטשילד עשה כדברו.
כאן נכנס לתמונה בן הדור השני במשפחה, נתן רוטשילד – והוא זה שבאמת העלה אותה לגדולה ומסמן את מעבר העוצמה הכלכלית שלה מגרמניה לאנגליה. נתן היה הבן השלישי במשפחה, ובעל כישרון טבעי לעסקים. על עצמו העיד כי "איני קורא ספרים, איני משחק בקלפים. אני לא הולך לתיאטרון. התענוג היחיד שלי הוא עסקי". ב־1798 שלח מאיר אמשל את נתן למנצ'סטר כדי להרחיב את עסקי המשפחה שם לתחום הטקסטיל (אין כמו תופי המלחמה כדי לבשר על עליית מחירים כללית, ובעיקר כדי לבשר על ביקושים עתידיים לבדים לתפירת מדים). אך נוצרה בעיה: נפוליאון הטיל סגר על אנגליה – אין נכנס ואין יוצא וממילא גם אין יבוא ויצוא, וכך עלו מחירי המזון והסחורות המקומיים.
על נתן הוטל להקים מערך מחתרתי של הברחת סחורות בין היבשת לאנגליה. לא צריך חושים עסקיים חדים כדי להבין שבאותם נתיבים שמשמשים להברחת בדים ומזון אפשר להבריח גם זהב וכסף. וכך היה – 600 אלף ליש"ט מאוצר הנסיך הגרמני העשיר שברח מנסיכותו התגלגלו בדרך־לא־דרך אל אנגליה, שם הומרו לשטרי חוב של הממשלה תחת שמו של רוטשילד, תמורת עמלה של שמינית האחוז ובארביטרז' שנוצר עם הזמן של 2%, שנכנסו לכיסיה של המשפחה. גם הסכום שהושקע גזר רווחים וריביות, עד לשובו של הנסיך אל ממלכתו והחזרת הכספים שלו לידיו. בסוף המערכה, הונה של משפחת רוטשילד אפשר לה כבר לסחור בעצמה – להלוות כספים ולרכוש נכסים ולהפוך לבנקאים אמידים וחשובים בחצרות של שליטי היבשת.
פרק ב': מהיר יותר ממידע
בכך לא הסתיים סיפור עלייתה של משפחת רוטשילד לעושר מופלג. הפרק השני בעלילה התרחש כמה שנים מאוחר יותר, וגם בו היה מעורב נפוליאון. עם הבסתו של הקיסר הצרפתי במארס 1814 על ידי רוסיה, פרוסיה ואוסטריה, הוא נשלח לגלות באי אלבה מתוך מחשבה שבכך אירופה נפטרה מהצרה הזו. אולם לנפוליאון, שוב, היו תוכניות אחרות, ולאחר 11 חודשים הוא ברח מהאי ופעל במלוא הכוח למימוש מטרתו העליונה: להיהפך לשליט אירופה והעולם, חלום שנגוז בקרב ווטרלו המפורסם שהתרחש ב־15 ביולי 1815 בין כוחות נפוליאון לכוחות האנגלים בפיקודו של ארתור ולסלי, הדוכס מוולינגטון, 200 קילומטר צפון־מזרחית לפריז.
סביב קרב זה נרקמו אגדות רבות, ועד היום הוא נתפש כמקור העיקרי לעושרה של המשפחה. האגדה המפורסמת ביותר מתארת את נתן רוטשילד עומד על גבעה לא רחוקה משדה הקרב, ורואה במו עיניו את נפוליאון מובס על ידי כוחות וולינגטון, מפקד הצבא האנגלי. הוא מבין מיד את המשמעות הפיננסית של הניצחון האנגלי, עולה על סוסו המהיר, מגיע אל התעלה שמפרידה בין היבשת לאנגליה וחוצה אותה למרות הסערה האימתנית שהתחוללה במקום.
עם הגיעו ללונדון, ממשיכה האגדה, ממהר רוטשילד אל הבורסה ופותח בתעלול פיננסי מבריק: כיוון שתוצאות הקרב טרם פורסמו ברבים, ורק הוא יודע שאנגליה ניצחה, הוא מתחיל למכור את כל איגרות הקונסול שבידיו, מה שמביא לירידת מחירים מהירה שלהן. משקיעים אחרים מבינים שאם רוטשילד נפטר מכל שטרי החוב האנגלים, משמעות הדבר היא שנפוליאון ניצח, ולכן כדאי להיפטר כמה שיותר מהר מההתחייבות האנגליות. אולם, בעוד כולם זורקים לשוק את הנכסים הפיננסיים שלהם, סוכנו הסודי רוכש אותם במחירי רצפה. רק למחרת, כששליחו הרשמי של וולינגטון, הנרי פרסי, מסר לפרלמנט הבריטי את הבשורה בדבר הניצחון המהיר, החל להיווצר ביקוש לניירות החוב. אלא שאז התברר שהאיגרות נמצאות בידי רוטשילד, שמכר חלק מהן ברווח עצום ושמר לעצמו חלק אחר, מה שהופך אותו לנושה הגדול ביותר של הממשל.
לסיפור זה קיימות כמה גרסאות. על פי כמה מהן, לא היה זה רוטשילד עצמו שנכח בשדה הקרב, אלא אחד מסוכניו ששלח יונת דואר עם הבשורה. על פי גרסאות אחרות, גם אותו סוכן לא היה במקום, אלא קרא על הניצחון באחד העיתונים שהודפסו ביבשת, זמן רב לפני שאנגליה התעוררה ליום הבשורה. על פי המיתולוגיה, זהו האירוע המכונן בתולדות המשפחה, והוא זה שהפך אותה למשפחת הבנקאים העשירה ביותר באירופה, שהונה האפיל על זה של כל הבנקאים המרכזיים באירופה גם יחד. לא בכדי שימש סיפור זה מקור לעלילות אנטישמיות רבות, שהציגו את משפחת רוטשילד כצאצאית של יהודה איש קריות, ואת בני המשפחה כבני דמותו של שיילוק, המלווה בריבית ממחזהו של שייקספיר, "הסוחר מוונציה", וכמי שמושכים בחוטים מאחורי הקלעים של כל הרוע בעולם. ואולם המציאות ההיסטורית, גם הפעם, לא מתיישבת עם המיתוס. בין אם רוטשילד אכן ניצל את הידע המוקדם שלו בכדי לסחור בקונסולים שבידו – וזהו בוודאי לא האירוע הראשון או האחרון שבו השכיל להשתמש במידע מוקדם שקיבל ממערך הסוכנים של המשפחה, שהיה פרוש בכל אירופה – ובין אם היה סתם ספקולנט מוצלח, אירוע זה לא באמת יצר את הונה הגדול של המשפחה. למעשה, היה זה רק אירוע משני בסערת המלחמה שנכפתה על אירופה עם חזרתו של נפוליאון לשדה הקרב.
פרק ג': רווחים מכאן ומכאן
בעת בריחתו של נפוליאון מהאי אלבה, ב־1 במארס 1815, עדיין לא התאוששה אירופה מסבבי המלחמה הקודמים. זמן קצר אחר כך, כשנודע כי נפוליאון מקים צבא של מאות אלפי חיילים, החלו מדינות אירופה, ובראשן אנגליה, להתכונן למערכה הבאה, ולשם כך נדרש להן הון עצום. צבא אנגליה, שחנה בפורטוגל, היה זקוק לממון רב, אך ממשלת אנגליה היתה שקועה בגירעון עמוק ובחובות גדולים. ואם לא די בכך, גם לא היה לה דרכים מעשיות להעביר לצבא את מטילי הזהב הדרושים להחזקתו – לא כל עוד כוחות נפוליאון שולטים בתעלת למאנש.
כאן שוב נכנס לתמונה נתן רוטשילד, כאשר כבר ב־1814, חברו ופטרונו בממשלה, הפקיד הבכיר של הממשלה ג'ון צ'רלס הריס, שהתרשם מהיכולות הפיננסיות שלו, ביקש לנצל את מערך ההברחות שהקים כדי לאסוף זהב בשווי 600 אלף ליש"ט ולהעבירם תוך חודשיים אל הדוכס מוולינגטון, כדי שיוכל לתחזק את הצבא. רוטשילד הפעיל את אחיו ואת רשת הסוכנים שלו, וגיוס ההון הצליח מעל ומעבר – בפרק הזמן שהוקצב לו הוא גייס כמות כפולה של זהב מזו שנדרש לגייס, והצליח להעביר אותה ליעדה. כל זאת, מבלי שהדבר התגלה לכוחותיו של נפוליאון, שהיו פרושים באירופה. כיצד? על פי אחת ההשערות, נפוליאון עצמו ידע על מטילי הזהב שעוברים מאנגליה ליבשת, אך חשב שזה משחק לטובתו, ושהזהב ייפול בחלקו אחרי שינצח במלחמה; ייתכן גם שנפוליאון סבר שהעברות הזהב מחלישות את אנגליה – בהתאם לנוסחה המרקנטליסטית שלפיה פחות זהב פירושו פחות עושר – ולכן משחקות לטובתו. מה שהוא לא שיער לעצמו הוא שגם אם אנגליה נחלשת, מי שמעביר את הזהב מתעשר בכל משלוח.
בני המשפחה אכן התעשרו במהירות, וההצלחה העלתה את קרנו של נתן רוטשילד בממשלה הבריטית. זו הבינה כי היא יכולה להמשיך להיעזר בו כדי לממן את הקרבות, ומינתה אותו גם למפיץ ראשי של הקונסולים שהיא הדפיסה בלי סוף, בנוסף לאחריות על העברת הכספים לכוחות הלוחמים. כעת היה רוטשילד יכול לגזור רווחים מכאן ומכאן.
בני משפחת רוטשילד הבינו מראש כי לאחר בריחתו של נפוליאון מהאי אלבה תתחדש המלחמה, וכי המדינות יזדקקו לזהב ולכסף כדי לממן את צבאותיהן. לכן, כבר בעת שנודע כי נפוליאון נמלט מהגלות, הם החלו להרחיב את עסקי התיווך של מכירת הקונסולים שהנפיקה ממשלת אנגליה (בערך של כ־10 מיליון ליש"ט), מה שאפשר להם לגזור עמלות נאות של עד 6% מכל עסקה. בתוך כך, הם גם החלו למכור את שטרי החוב שהחזיקו בעצמם, ורכשו זהב וכסף בערך של כ־2 מיליון ליש"ט, מתוך כוונה למכור אותם ביוקר בזמן המלחמה. מבחינה עסקית היה זה הימור בטוח – מלחמות נפוליאון נמשכו כבר שנים ארוכות, ולא היתה סיבה להניח שהקזת הדם ההדדית בין אנגליה, רוסיה, פרוסיה, אוסטריה וצרפת לא תימשך עוד זמן רב. אלא שהפעם ציפתה לרוטשילדים הפתעה: בניגוד לכל הציפיות, הובס נפוליאון בווטרלו, ועידן המלחמות הנפוליאוניות בא לקצו.
הניצחון האנגלי בווטרלו שחרר אנחת רווחה בארמונות רבים באירופה, אך הרוטשילדים נכנסו לבעיה עמוקה שאיימה לקבור את ככל ההון שלהם: מה עושים עם כל הכסף וההון שגויס ועכשיו נותר ללא דורש ושערכו מתחיל לרדת? נתן רוטשילד, הכוח המוביל של המשפחה, הבין שאי אפשר להחזיק את הכסף והזהב בזמן שהמתיחות הולכת ומתפוגגת, והוא החליט בימים שלאחר הקרב לקנות קונסולים של הממשלה האנגלית, שעדיין היו זולים, והחזיק בהם למשך תקופה ארוכה עד שמחירם עלה ב־40% בעקבות היציבות שנוצרה לאחר חתימת הסכמי השלום בקונגרס וינה. עם מימוש האחזקה ב־1817, הרוויח רוטשילד סכום השקול ל־600 מיליון ליש"ט של ימינו – מה שעורר את השדים האנטישמיים והיווה כר פורה לסיפורי התעלולים הפיננסיים של המשפחה.
פרק ד': בוני אירופה החדשה
בכל אותה תקופה היתה לאחים תחושה קשה מאוד של חוסר שליטה וסדר. מכתבים שכתבו בני המשפחה זה לזה מראים שבניגוד לאביהם, שהיה דקדקן ברישומי ההכנסות וההוצאות וניהל מערכת מסודרת ומאורגנת של ספרי חשבונות, הספרים של המשפחה היו מבולבלים עד כדי כך שהם לא ידעו כמה כסף יש להם והיכן הוא מושקע. החשש שלהם היה שאף שהם בעלי ממון רב, הם עלולים לעמוד בפני פשיטת רגל מהירה, או פגיעה בשמם הטוב תוך סיכון עתידם העסקי. בשנים שלאחר המלחמה הם החלו לסדר את החשבונות, מה שאפשר להם גם להבין את העוצמה הכלכלית שהם רכשו במהלכה, ולתרגמה לכוח פוליטי בבירות המרכזיות של היבשת. באוסטריה, בהובלתו של הנסיך קלמנס מטרניך – הכוח העולה שלאחר המלחמה – נהפכה המשפחה לאחראית על כל הכספים ובעיקר על הקשרים הפיננסים בין אוסטריה לבין אנגליה. באנגליה עצמה נחשב נתן רוטשילד לבנקאי החשוב ביותר, שמטפל בכל החוב של הממשלה.
לא סירת פלאים מהירה שמתגברת על סערה ולא יונת דואר צחורת פלומה הן שהעלו לגדולה את הרוטשילדים. נכון, מידע פנים ושליטה על מידע תמיד טובים לעסקים, אך היו אלה דברים טריוויאליים יותר שאפשרו את הרווחים הגדולים: קשרים עם בכירים בשלטון, מערך מידע והפצה יעיל ונזילות רבה. יתרונות אלה הם שהקלו על בני המשפחה להקדים את כל מתחריהם ברכישת נכסים פיננסיים. אולם יותר מכל, היה זה רצף האירועים ההיסטוריים שבישר על התחלפות העתים, אשר תרם לעלייתה של המשפחה.
לאחר ירידת נפוליאון מבמת ההיסטוריה, השתנה מערך הפיננסים של משפחת רוטשילד, ומוקד עסקיה נע מעסקי מלחמה לעסקי שלום. הבנק שלהם החל לשמש כמעין בנק מרכזי של אירופה שהעמיד אשראי למדינות שביקשו לשקם את הכלכלה, אך גם גזר רווחים גדולים מהארביטרז'ים של מחירי הזהב, הסחורות הרגילות ושטרי החוב של המדינות השונות. המכשירים הפיננסיים שבנו מימנו את עלייתה של שכבת הבורגנות התעשייתית, ולמעשה היו בין הגורמים שאפשרו את המהפכה התעשייתית ואת עליית הקפיטליזם מבוסס החוב, על חשבון האצולה המסורתית שכוחה נבע מהחרב שבידה. בין היתר מימנה משפחת רוטשילד את רישות אירופה ברכבות, העמידה את ההון שנדרש לבריטניה כדי לשלוט בתעלת סואץ והעניקה למערכת הפיננסית הבריטית את הגב הדרוש למערכת בנקאית יעילה, ששירתה את האימפריה כולה. בני המשפחה השתלבו ברמות הגבוהות ביותר של הפיננסים והדיפלומטיה באירופה, ושימשו כשגרירים פיננסיים ובנקאים של הממשלות באירופה תוך כדי שהם יוצרים מערך של קשרים הדרושים ליציבות הפוליטית והכלכלית בזמני שלום ולבריתות מלחמתיות במשך המאה ה־19 עד למלחמת העולם הראשונה. ומעל כולם עמד ראש המשפחה נתן רוטשילד, ששליטתו בתחילת המאה ה־19 בחוב האנגלי ויכולתו להניע כספים ממקום למקום במהירות וביעילות הקנו לו את התואר "הנפוליאון של הפיננסים".
הכותב הוא ד"ר לפילוסופיה של העסקים והכלכלה ומרצה ויועץ לארגונים בנושאי אתיקה וכלכלה
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
תזכורת למנהלי טבע: יש מי שהחזיר בונוס לטובת העובדים
בשורה טובה לבעלי מקצועות חופשיים
