כשגם תל אביב נשברת: גל הבריחה מהמרכז כבר לא נולד מיוקר המחיה

במשך עשורים נחשבה ״מדינת תל אביב״ לבועה. בעוד יישובי העוטף והצפון התמודדו עם מציאות ביטחונית מורכבת, תושבי המרכז נהנו משקט יחסי, שהופר רק לעיתים רחוקות בסבבים קצרים. אלא שבשנים האחרונות, המציאות הזו השתנתה מן הקצה אל הקצה. מטחי הרקטות המסיביים מאיראן המוכוונים למרכז, האזעקות שהפכו לחלק בלתי נפרד משגרת החיים בלב גוש דן, והמתח הנפשי המצטבר, הובילו לתופעה חדשה: גל של הגירה החוצה מהמרכז.

המציאות הביטחונית בגוש דן בשנים האחרונות הפכה עבור רבים למעמסה נפשית משמעותית. ״הנסיעות עבורי במרכז הפכו בשבילי לפחד אלוהים. כל נסיעה הייתה מלווה בלחץ מטורף ובמחשבות פוסט-טראומטיות בראש״, מספרת סוניה קושין (24), שורדת נובה, שעברה בשנה האחרונה מחולון לאילת. ״הייתי בחרדה כללית מכל המצב, לפעמים היו ימים שבכלל לא הצלחתי לצאת לרחוב כי פשוט פחדתי מהמחשבה על מה שיכול לקרות בדרך. זה הגיע למצב שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשתי שאני חיה בתוך סיר לחץ״.

האזעקות החוזרות ונשנות במרכז בסבבים האחרונים החמירו את מצבה. ״קיבלתי את זה מאוד קשה. יכולתי להישאר ערה לילות שלמים, פשוט פחדתי״, מסבירה קושין, ״האזעקות תפסו אותי ברגעים שהייתי כל כך לא מוכנה אליהן נפשית, וזה יצר אצלי התקפי חרדה מטורפים שלקח לי לפחות 3 שעות רק כדי להתחיל להירגע מהם. ליל הכטב״מים מאוד מאוד הלחיץ אותי. הייתי בשוק. לא נרדמתי עד הבוקר מהסיטואציה והייתי בחרדה עמוקה״, נזכרת קושין ומדגישה, ״הייתי בטיפול, אבל הרגשתי שזה לא באמת מצליח לעזור לי במצבים האלה וזה פשוט לא היה אפקטיבי. פשוט הפחיד אותי פחד מוות לצאת לרחוב. המקרה של האוטובוסים המתפוצצים בבת ים היה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל. הגעתי למצב שאני לא יכולה יותר, שאני חייבת שקט״.

וכך, היא מצאה את עצמה עוברת לאילת. ״עשינו נסיעה ספונטנית לאילת בסוף אפריל 2025, ובעצם הכמה ימים האלה של השקט גרמו לי להגיד לעצמי 'בואנה, זה מה שאני צריכה בדיוק בשלב שאני נמצאת בו בחיים'״, היא נזכרת. ״שבוע אחרי כבר התעסקנו בלמכור את כל הבית ועברתי. היום אני עובדת בחוות הגמלים, אחלה של מקום לעבוד במדבר. לא האמנתי בכלל שאפשר למצוא פה עבודות כל כך טובות ומרפאות את הנפש. המרחק הזה חד משמעית עזר. אני לא יודעת להסביר כמה זה שונה שאני מדברת עכשיו בשקט בסבבה, עושה הליכה לילית ולא מפחדת לצאת החוצה״.

קושין היא לא היחידה שעברה באופן קבוע לאילת. עבור גל פרימק-נג'רי, במאי ומנהל קריאייטיב מוביל ב-GPN Studio, תל אביב שהייתה פעם ״אי של שפיות״ הפכה למקום שבלתי אפשרי להמשיך לחיות בו חיים נורמליים. ״אני רגיל שתל אביב היא מרחב של חופש ואסקפיזם, אבל מאז השביעי באוקטובר לא רק המדינה השתנתה, גם תל אביב השתנתה. היא הפכה למרחב שסופג המון עצב מכל המדינה. האנרגיה של העיר כבתה״, קובע פרימק-נג'רי, שגדל בעיר כל חייו.

עבורו, המעבר לאילת היה תהליך הדרגתי שהסתיים במעבר סופי במערכה הנוכחית. ״ב׳איראן 1׳ אחרי כמה ימים פשוט ברחנו לדרום. בערב של איראן 2, אחרי שהיו איזה 13 אזעקות לאורך היום ורצנו הלוך ושוב למקלט הרעוע בשכונה, לקחנו את האוטו ופשוט נסענו״, הוא משחזר, ״בהתחלה ישנו במלון, ולאורך הזמן החלטנו לחפש משהו לטווח ארוך ולקחנו דירה בעיר. רצינו להרגיש שהחיים שלנו לא סביב טירוף ובלאגן, וכך מצאנו את עצמנו גרים באילת. היום אנחנו בדירה בלב העיר, חמש דקות מהים, ופשוט נהנים מהשקט ומהאנרגיה השונה שיש כאן. באילת התושבים מנותקים מהמלחמה בצורה שמזכירה לי את תל אביב של פעם. אם אתה לא פותח טלוויזיה, אתה ממש מרגיש שאתה בחו״ל״.

בינתיים, הוא אפילו מוצא הזדמנויות עסקיות חדשות בעיר. ״כפרסומאי שגר בתל אביב, רוב הקשרים שלי היו עם משרדים גדולים, ובאילת פתאום נחשפתי לעסקים קטנים שזקוקים לעזרה שלי וזה נורא נחמד. אני יכול לקיים כאן לגמרי סדר חיים נורמלי במיוחד לאור העובדה שהכל ממשיך לעבוד כרגיל. השוק ממשיך לפעול כאילו אין מלחמה״, הוא מספר ומוסיף, ״אורח החיים כאן מאפשר תנועה בריאה. אנחנו מתעוררים מול הרים מטורפים וים כחול, והטבע מאוד נוכח. המלחמה עדיין קיימת בחוץ ואני מודע לה, אבל כאן אני במקום שמאפשר לי לחיות חיים נורמליים״.

המעבר מהמרכז גובה מחיר גבוה

אילת היא לא המפלט היחיד בארץ. אפרים קסה, בעל עסק לווילונות ופתרונות הצללה, החליט לעבור לחדרה. ״האזעקות בתל אביב רק הלכו וגברו בשנים האחרונות וזה נהיה שגרתי, אבל אני כבעל עסק שנמצא הרבה בדרכים הייתי חוזר הביתה ולא ישן מהחרדות״, מספר קסה. ״הרגע הספציפי שגרם לי לעזוב היה הטיל שנפל במגדלי דה וינצ'י. הייתי קרוב לשם, שמעתי בום כל כך חזק שזה פשוט הפך אותי לחרדתי. הייתי הולך לעבודה גמור מעייפות, והבנתי שאני לא יכול להמשיך ככה״.

החזרה לעיר הולדתו, חדרה, הייתה עבורו קריטית. ״החלטתי לחזור לחדרה בגלל השקט והעיר המנומנמת והרגועה, אני מתחבר לשלווה הזו״, הוא מסביר את הבחירה. ״המעבר נבע רק בגלל שהמלחמה לא מורגשת פה בחדרה, וזה משפיע מיידית על האנרגיה שלי ועל מצב הרוח. הימים הראשונים היו מצוינים והלקוחות שלי הרגישו את זה מיד. זה שיש שקט בחדרה לא אומר שאנחנו לא חושבים על המדינה. המעבר הזה בהחלט הצליח להפחית את החרדה״.

למרות השלווה היחסית שמצאו, לכולם ברור שהמרחק מהמרכז גובה מחיר חברתי, משפחתי וכלכלי שלא תמיד קל לעיכול. ״כשאתה לא במרכז אתה לא זמין ללקוחות כמו שאתה גר במרכז״, אומר קסה, ופרימק-נג׳רי מוסיף: ״הנסיעה מהדרום למשפחה במרכז ובצפון נמשכת שעות ארוכות בלי עצירות, וזה מרחק מאוד גדול מההורים ומהאחיינים שלי״. גם קושין מודה שהגעגועים לחברים במרכז מקשים על המצב: ״אני נוסעת למרכז ברגע שמתאפשר כי הם חסרים לי מאוד מבחינת הפאן החברתי״.

האם יחזרו יום אחד למרכז? ״אני רואה את עצמי יום אחד חוזרת, אבל כל דבר בעתו״, אומרת קושין. פרימק-נג'רי מחזק את דבריה: ״תל אביב ואני זה סיפור אהבה שלא צריך להיגמר, זה המקום שלי בסוף. אבל כרגע אני במסע שמאפשר לי לחיות חיים נורמטיביים. כל עוד אנחנו שומרים על הבריאות הנפשית שלנו במצבים כאלה זה מה שחשוב״.