מחקר של מכון Pew Forum מ-2014 מצא שהיהודים הם הקבוצה הדתית העשירה בארה"ב: ל-44% מהיהודים יש הכנסה של יותר מ-100 אלף דולר לשנה, לעומת 21% בקרב כלל האמריקנים. בהתחשב בכך שהיהודים הגיעו חסרי כל לארה"ב בסוף המאה ה-19, ומהווים 0.5% מאוכלוסיית העולם, זה הישג לא מבוטל.
כמי שחיי תקופה בישראל, קוריאה, אנגליה וארה"ב טופור ניסה לפענח את החידה: מהו סוד סיפור ההצלחה היהודי? הנה 2 קטעים מתוך הספר: "מאסטרים" בהוצאת מטר.
היחס למותרות של סרגיי ברין
סרגיי ברין, ממייסדי גוגל, הוא אחד מעשרת האנשים העשירים בעולם. אף שהוא החזיק בהון של 123 מיליארד דולר בתחילת 2022, ברין ידוע גם בזכות תכונה שאינה אופיינית במיוחד לאנשים עשירים כל כך: חסכנות. לדבריו, הוא קיבל אותה מהוריו, שחיו ברוסיה הסובייטית והיגרו חסרי כול לארצות הברית.
ברין נולד במוסקבה בשנת 1973 להורים מדענים והתגורר בדירת 35 מ"ר עם הוריו וסבתו. בשל האפליה נגד יהודים, הוריו היו מחוסרי עבודה תקופות ארוכות, עד שהיגרו לארצות הברית בשנת 1979. כשלמד בסטנפורד פגש את לארי פייג', גם הוא יהודי, ויחד הם יצרו את מנוע החיפוש שעתיד היה לשלוט באינטרנט.
חסכנותו השפיעה על אופי המשרדים הראשונים של החברה: המשרד הראשון היה בחדר במעונות, ולאחר שקיבלו את ההשקעה הראשונה על סך 100,000 דולר, הם עברו למשרד קטן במוסך שהושכר מהעובדת ה-16 שלהם, סוזן ווצ'יצקי, שהפכה בסופו של דבר למנכ"לית יוטיוב.
"למדתי מהורי להיות חסכן ולשמוח גם בלי שיש לי הרבה דברים חומריים," אמר כמה שנים לאחר ההנפקה של גוגל בשנת 2004 שהפכה אותו למיליארדר. "אני עדיין מנסה לא להשאיר בצלחת שום מזון מיותר שלא אכלתי, אני עדיין מסתכל על תוויות המחיר. אני מנסה להכריח את עצמי לעשות את זה פחות, אבל זוכר תמיד שהייתה לי ילדות שמחה למרות המחסור." ברין אמנם אינו סגפן — הוא הרשה לעצמו לשדרג את הרכב שלו מטויוטה לטסלה — אך עדיין, זו לא היתה פרארי.
יחסו של ברין למותרות מזכיר את יחסה של המסורת היהודית למותרות: חוסר נוחות לנוכח צריכה של דברים שאינם הכרחיים לקיום. עצם המילה "מותרות" מעידה על כך שמדובר במשהו... מיותר. היות שהתרבות מעודדת יעילות ותכליתיות, המותרות אינם נתפסים כדבר מה שמקדם זאת.
מעבר לכך, למותרות יצא מוניטין שלילי מכיוון שבדרך כלל הם מקושרים לעושר של אצולה: הון שהצטבר בירושה בשל זכויות-יתר, מבלי שהאצילים היו צריכים לדאוג לפרנסתם ולהוסיף ערך לעולם. רבים מבני האצולה היו עסוקים בפעילויות פנאי, כגון ציד, טניס או פולו (מכאן שמו של המותג "פולו ספורט" של ראלף לורן, שנועד לקשר אותו עם יוקרה ואלגנטיות).
עצם הרעיון שאדם יתפרנס מבלי לקחת חלק בתיקון העולם הוא שלילה של כל מה שהמסורת היהודית מאמינה בו. אם בעבר אדם היה צריך להיוולד למשפחה ה"נכונה" כדי ליהנות ממעמד חברתי, יוקרתי, ביהדות הושם דגש על כישורים אישיים. אחד התהליכים הבולטים שהיהדות עברה, שהוא לא מובן מאליו, היה ביטולו של מעמד האצולה של הכוהנים ועליית מעמד הלומדים. כפי שהגדירו זאת במשנה, "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ." המעמד המשפחתי מתגמד לעומת התכונות האישיות.
מנהל סוכנות רכבי יוקרה ישראלי סיפר, שאף שרמת החיים בישראל עלתה מאוד בשנים האחרונות, הוא מתקשה למכור רכבי יוקרה בולטים. רבים מהלקוחות שלו נוהגים בפרארי שלהם בשעות הלילה ובסופי שבוע, כדי שאנשים לא יראו אותם, ובמהלך השבוע הם נוהגים במכוניות רגילות. "היזמים האלה הם אנשים שונים ממה שאני מכיר," סיפר, "הם צנועים."
כשראלף לורן כמעט הפסיד הכול
ראלף לורן הוא דוגמה מצוינת לאיש עסקים שכמעט נשבר אך לא התייאש. לורן, שנולד בשם ראלף ליפשיץ, גדל במשפחה יהודית טיפוסית בברונקס. הוא למד בישיבה ולאחר מכן פנה ללימודי מנהל עסקים, אבל נשר מהם. ב-1964 החל לעבוד כמוכר בחנות בגדים, ובמקביל עיצב עניבות ומכר אותן מתוך מזוודה. הוא המציא קו עיצובי ייחודי שזכה לשבחים, ועד מהרה החל לשווק את בגדיו בחנויות יוקרה. חמש שנים בלבד אחרי שעיצב את העניבה הראשונה בחייו, פתח את חנות המעצבים הראשונה שלו בבוורלי הילס בשם פולו ראלף לורן. הוא זכה בפרסי עיצוב, ושמו החל להתפרסם.
אבל דווקא אז, כשנראה שהכול פועל למישרין, התגלו קשיים. חנויות החלו להתלונן על איכות הסחורה והחזירו אליו הזמנות מבלי ששילמו, היקף המכירות היה נמוך משחשב, והוא לא הצליח לעמוד בתשלומי ההלוואות שלקח. הבנקים החלו ללחוץ, משכורות לא שולמו בזמן, והעובדים המסורים ביותר עזבו. צוות העיצוב בזבז יותר מדי כסף, והחברה התנהלה בצורה מבולגנת, ללא משמעת ארגונית. לורן היה אובד עצות, אבל הוא ידע שכדי שהעסק ימשיך לעבוד, הוא חייב להמשיך להתנהל כאילו הוא בשיא הצלחתו.
שערי המגזינים המוּכרים בחרו אותו לאיש השנה בעיצוב אופנה, אך איש לא ידע על הקשיים הכספיים שהטרידו אותו באמת. הוא זכה בפרסום עולמי בזמן שהחברה שהקים היתה קרובה לפשיטת רגל. "צמחתי מהר מדי ועשיתי יותר מדי דברים בבת אחת," סיפר על התקופה הזו, "תזרים המזומנים שלי היה מוגבל, התכנון והארגון בעסק היו גרועים, העסק שלי היה נהדר בחנויות, אבל מבחינה כלכלית הוא היה נורא."
ואז, כשהגיע לנקודה שבה היה קרוב לחיסול העסק, נכנסה לתמונה יכולת ההתמדה של לורן. הוא התחיל הכול מהתחלה. הוא נאלץ לפטר אנשים, בהם כמה משותפיו ומהאנשים שהיו קרובים אליו ביותר, וגייס עובדים חדשים ומקצועיים יותר שעזרו לו להבריא את העסק. הוא העז לבקש מהחנויות שעבד איתן מקדמות גבוהות יותר על קולקציה עתידית שתימכר בעונה הבאה, וקיבל. הוא החליף את ההנהלה והעביר את משרדי החברה מבניין ישן וצפוף למקום חדש ומתאים יותר, דבר ששיפר מאוד את ההתנהלות השוטפת של החברה. וזה עבד.
הונו של ראלף לורן מוערך היום בכשמונה מיליארד דולר. הוא נחשב לאחד ממעצבי האופנה החשובים בעולם, והמותג שלו הוא מהידועים ביותר בעולם האופנה. את כל זה הוא השיג בזכות העובדה שלא נשבר ולא התייאש גם בזמנים קשים.
על הספר
אוהד טופור גדל בישראל ובארצות הברית, שירת בחיל המודיעין, למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב ומִנהל עסקים באוניברסיטת סטנפורד. החיים והעבודה בארצות הברית, אירופה ובאסיה הביאה אותו למפגשים עם מגוון רב של תרבויות, ויש לו הרבה תובנות מעניינות על ההשלכות של אותן התרבויות וההשפעה שלהם על עולם העסקים.
הספר מלא תובנות גם על הייחוד התרבותי של ישראל. למשל, העצמאות של ילדים ישראלים מגיל צעיר, ואיך תנועות הנוער עוזרת מאוחר יותר ביזמות ועסקים. הרזון של השפה העברית גם משחק תפקיד לדעתו ומעודד זריזות וישירות, והוא מדבר גם על "גמיקשות" הלחם בין גמישות לנוקשות, שבגלל הנסיבות של השינויים שעברו על העם היהודי והטלטלות ההיסטוריות, התרבות כל הזמן נאלצה להתאים את עצמה מחדש למציאות המשתנה.