"אני לא רוצה לבאס אבל אין סיכוי שאנחנו עומדים במשימה הזו", אומר דודו קובי כשהתושבים מגלים שעברו כמה שעות מהרגע שהחלו לרכב על אופניים במסגרת המשימה השבועית אבל היעד מאוד רחוק מהם.
מירוץ "טור דה סיטי" שהתרחש בשבת האחרונה ובמסגרתו היה על התושבים לרכב יחד במרחק מצטבר של כ-100 ק"מ ומעלה, הבטיח לתושבים מענק של 50 אלף שקלים. את הסכום יחלק התושב שיצבור את המרחק הגדול ביותר באופן לא שוויוני. במידה ולא יגיעו ליעד, ייאלצו להסתפק ב- 10,000 שקלים.
דודו קובי, כאמור, היה הראשון להישבר ובכך סתם את הגולל על המשימה. למרות שהוא המשיך אחר כך במלוא המרץ, ניכר היה כי חלק מהתושבים פשוט הרימו ידיים. לעומתם, תושבים כמו נטע דודו וענונו, דומיניק והודייה המשיכו במאמץ המשותף למען הקבוצה.
"ברור לכם שאם זאת הייתה משימה אישית כולם היו מתאבדים על המסלול", אומר דניאל בעודו מתמתח בהנאה בפינת המנוחה והשאר מסכימים. כי ככה זה בחיים. אנחנו נעשה הכל בשביל טובתנו האישית, לפעמים מחוסר ברירה אבל ברגע שנדרש למאמץ קבוצתי - בהצלחה לאחרים.
כמו בכל משימה קבוצתית, לרוב במסגרת העבודה, יהיו תמיד את אלו שישר יקפצו ויכריזו שהם לא יכולים. כמו ג'ו לדוגמא שברגע ששמע את פרטי המשימה החליט שזה גדול עליו. אבל בהמשך, כמובן, כדי לא לצאת לגמרי "מנצנץ" הוא ספק כפיו בייאוש בחדרו של מר בלאק והכריז: "הלוואי ויכולתי לעשות את המשימה! הייתי מת לעשות אותה!". רואים.
כמו בכל משימה כולם יתחילו בהתלהבות ואפילו יקריבו מעצמם כדי לעזור לאחרים. רגע כזה נרשם כשדודו קובי והודיה למשל, עזרו לדניאל לרכב לראשונה בחייו על אופניים, תוך שהם מעודדים אותו.
אבל אז, לאחר כשלוש שעות, הודיע מר בלאק לתושבים את תוצאות הביניים והם התחילו להבין שקיים סיכוי טוב שהם פשוט לא יעמדו בפרוייקט וזה היה למעשה האות שלהם להתחיל להישבר.
אבל כמו בכל מאמץ קבוצתי, גם כאן ראינו שחלק מהתושבים בחרו להישבר בגלוי, חלק מהם פשוט לקחו הפסקות יותר ארוכות מהרגיל וניסו להסתיר את העובדה שהם לא מאמינים יותר בפרוייקט אבל חלק המשיכו לעשות הכל למען המאמץ הקבוצתי.
אודטה לדוגמה, הסתכנה בחוסר אהדה מצד התושבים האחרים כשהכריזה בגלוי שהיא לא מסוגלת להמשיך. דניאל לעומתה, החליט לקחת הפסקות יותר ארוכות או לתפוס את תפקיד המעודדת – העיקר שלא יגידו שהוא זה שגרם לכשל המשימה. "הרגשתי שאני רוצה להישבר, אני מרגיש שאני לא תורם מספיק. זה מציק לי", הוא אומר לנט המפדלת בעודו יושב על הבר.
נטע לעומתם, לא נשברת אבל גם לא לוקחת על עצמה את תפקיד המנהיגה: "אנחנו עשרה אנשים, למה רק שניים מפדלים?, איפה כולם? אני כבר לא מסוגלת, אני מרגישה שאני עושה את המשימה לבד". ונונו נשבר גם הוא: "אין לי כוח כבר".
סיגל שהצטרפה גם היא לרכיבה, מבצעת שני סיבובים קצרים וזורקת בכאב את האופניים: "אני לא יכולה, כואבת לי הברך". נטע, שמנסה לשמור על איפוק ולא להישבר, אומרת "אני יודעת שעשיתי את המקסימום. מרוב כאב, אני כבר לא מסתכלת על הזמן", אבל מנגד בוחרת להפנות את האש נגד רומי: "הרגשתי שהיא הייתה בדיוק דקה על האופניים, ואחרי זה הלכה לנוח".
בסופו של דבר התושבים מגלים כי הם לא עמדו בפרוייקט ומגלים שהיו חסרים רק שניים וחצי קילומטרים בלבד להצלחת המשימה, ונטע אומרת: "זה מלמד אותנו לקח שאף פעם אסור להראות אופטימיות מההתחלה, ולעשות את המשימה עד הסוף". דודו ונונו משיב לה: "אם היינו יודעים את התוצאה בזמן אמת, היינו נלחמים עד הסוף".
הבעיה של התושבים ובכלל בפרוייקטים קבוצתיים שצריך מנהיג שמאמין בפרוייקט ומדרבן את כולם להמשיך קדימה, גם כשקשה. כרגע, נראה כי המנהיג הבלתי מעורער של 2025 הוא דודו קובי שהיה גם הראשון להוציא לתושבים את הרוח מהמפרשים. וכשהמנהיג בעצמו לא מאמין במה שצריכים לבצע - מה הפלא שכל השאר נשברים?