לפי התביעה שהוגשה באפריל 2014 בבית משפט השלום בחיפה, המנוח ואשתו לשעבר נכנסו בשנת 2001 לגור בדיירות מוגנת בדירה בחיפה.

6 שנים לאחר מכן הם התגרשו. האישה עברה יחד עם שני הילדים להתגורר במקום אחר ואילו המנוח נותר להתגורר בדירה.

בשנת 2010 המנוח חלה בסרטן ובעקבות כך ועל רקע משבר ביחסים עם אמה, עברה הבת המתבגרת להתגורר עם אביה ובת זוגו החדשה בדירה ואף רשמה בתעודת הזהות שלה את כתובתם ככתובתה. 

ב-2012 נפטר המנוח ובת זוגו פינתה את הדירה. הבת נשארה להתגורר בה וכשנה לאחר הפטירה הצטרפו אליה אחיה ואמה.

במסגרת התביעה, טענה החברה – בעלת הדירה – שיוצגה על ידי עו"ד ערן אפלקר, כי ילדי המנוח וגרושתו אינם זכאים לדיירות מוגנת בדירה והם בגדר פולשים.

לטענתה, לפי חוק הגנת הדייר, כאשר לדייר המוגן יש בת זוג ידועה בציבור שהתגוררה עמו בדירה בששת החודשים שקדמו לפטירתו כבמקרה זה  – היא זו שזכאית לדיירות המוגנת ולא ילדיו. מאחר שבת הזוג של המנוח ויתרה על זכותה הרי שהדירה אמורה לחזור לבעליה.

עוד נטען כי הבת ממילא אינה יכולה לזכות במעמד של דיירת מוגנת כיוון שאינה עומדת בתנאי החוק – המחייבים מגורים עם המנוח במשך 6 חודשים לפחות לפני פטירתו ושלא תהיה לה  דירה אחרת למגורים.   

הנתבעים טענו בתגובה באמצעות עו"ד יחזקאל חרלף, כי בת זוגו של המנוח אינה עומדת בדרישת החוק והפסיקה לקבלת דיירות מוגנת בדירה כיוון שלא הייתה בגדר "ידועה בציבור" של המנוח.  

לטענתם, מסקנה זו מתחייבת מהעובדה שבת הזוג לא ניהלה עם המנוח משק בית משותף, שכן החזיקה בדירה משלה, ניהלה חשבונות בנק נפרדים ולא נתמכה על-ידו כלכלית.

לעומת זאת, הבת מקיימת את דרישות החוק: היא התגוררה עם אביה בששת החודשים שקדמו לפטירתו ובשל הנתק המוחלט ביחסיה עם אמה באותה עת – לא היה לה מקום מגורים חלופי זולת דירת אביה.

בפסק דין שניתן השבוע, החליטה השופטת עידית וינברגר לדחות את התביעה וקבעה כי הבת ובני משפחתה הצליחו להוכיח את זכאותם להתגורר בדירה.

עדיפות לבת

השופטת כתבה כי ספק אם ניתן לראות בבת זוגו האחרונה של המנוח כידועה בציבור שלו לאור העובדה שהזוג התנהל תוך הפרדה רכושית מלאה.  

יתרה מכך השופטת קבעה כי גם אם היה מוכח שבת הזוג היא ידועה בציבור, עדיין, משוויתרה על זכותה לדיירות מוגנת –  פתוחה הדרך בפני ילדי המנוח להוכיח את זכאותם.

לגישתה, ההוראה בחוק הגנת הדייר המתייחסת לזכויות בני הזוג – נועדה להגן על בת הזוג ולתת עדיפות לזכותה על פני זכות הילדים ולא להגן על בעל הנכס.

באשר לזכותה של הבת, השופטת קבעה כי הנתבעים הצליחו להוכיח שהיא התגוררה עם המנוח בדירה לפחות ששה חודשים טרם פטירתו ובאותו הזמן לא היה לה מקום מגורים חלופי.

בהקשר זה, לשיטת השופטת, עצם העובדה שהייתה לאם "נכונות תאורטית" לקבל את הבת חזרה לביתה כדי לענות על דרישת "מקום מגורים חלופי" שבחוק הגנת הדייר, ומכל מקום, לדעתה, בנסיבות המקרה "שיקולי צדק מחייבים להכיר בנתבעת כדיירת מוגנת".

בסיכומו של דבר, התביעה נדחתה כאמור, ונפסק לטובת הנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 23,400 שקל.

לידיעה המקורית