פרופ' וייס, הזכור מהתבטאויותיו השנויות במחלוקת על בית המשפט העליון (כינה אותו "בית של נבלים",  התראיין בשנת 2006 לתכנית בערוץ הראשון בנוגע למצעד הגאווה שהיה אמור להתקיים באותה עת בירושלים, ובמהלכה אמר: "כל אמצעי קנאי, כמו של פנחס, כשר כדי לטאטא את הזוועה הזו מעיר הקודש ירושלים". הכוונה לסיפור המקראי על פנחס, שדקר למוות שני חוטאים.

כ-6 חודשים לאחר מכן, במסגרת פינוי יהודים משוק חברון, וייס התראיין, הפעם ל-ynet, ובראיונו הודה שאמר למח"ט חברון ש"אמו תהיה שכולה, אשתו אלמנה, בניו יתומים", וכן ש"ימוגר במלחמה הבאה".

כשנה לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום על שני המקרים, בו הואשם בהסתה לאלימות, איומים והעלבת עובד ציבור.

וייס טען כי בראיון בערוץ הראשון הוצאו דבריו מהקשרם על ידי עריכה טלוויזיונית. הוא הוסיף כי הסתה היא קריאה לשבירת נורמות, לעומת מה שהוא אמר, שיותר דומה ל-"צפצוף הזרזיר או נפיחה בעלמה", כדבריו.

"עריכה מגמתית"

השופט איתן קורנהאוזר קיבל את טענותיו של וייס לגבי הכתבה בערוץ הראשון וקבע כי הדברים שהוצגו בה היו חלקיים וערוכים באופן מגמתי. לטעמו, הכתבה הציגה את וייס כאילו קרא ל"רצח" אך המציאות היא שהוא כלל לא השתמש במילה זו בדבריו על פנחס המקראי.

כדי להרשיע נאשם בהסתה לרצח, הסביר השופט, היה על המשטרה להוכיח שהתכוון לעשות זאת, ולשם כך היה עליה לתפוס את חומרי הגלם, לבדוק אותם ורק אז להגיש כתב אישום. אך המשטרה לא תפסה את החומרים, שהיוו ראיה מרכזית, ובנסיבות אלו לא ניתן להרשיע את וייס בעבירה.

גם לגבי עבירות האיומים והעלבת עובד ציבור בעקבות הראיון ב-ynet הייתה מחלוקת, שכן התיאור הפיזי שוייס מסר במשטרה לגבי הקצין עליו איים לא תאם את מראהו של מח"ט חברון, וגם הפעם הראיות שהביאה המשטרה להוכחת האישומים היו לדברי השופט חסרות במקרה הטוב, וחובבניות במקרה הרע.

עדת הראייה המרכזית לאישום זה, כתבת ynet, כלל לא זומנה לעדות והעדים שכן זומנו העידו באופן "סתור, מבולבל ולא ברור".

עו
עו"ד עמית זיו|צילום: חיים זיו, יח"צ
כך למשל, אחד מעדי התביעה היה חייל דובר צה"ל, שטען שצילם את וייס מאיים על המח"ט אלא שהקלטת לא הוצגה בבית המשפט שכן לטענת החייל היא "הוחרמה" על ידי גורם עלום. בעדותו החייל לא הצליח להסביר מדוע הקלטת הוחרמה או מי החרים אותה.

בנוסף, טענת המח"ט שווייס איים עליו התבססה על אמירות של אנשים אחרים. השופט ציין שמעדותו של המח"ט לא ברור מיהם אותם אנשים, כיצד הם מכירים את הנאשם ומתי בדיוק אמרו למח"ט שמדובר דווקא בו תחת המוני הנוכחים האחרים במקום.

השופט הדגיש שלמרות כל השאלות הפתוחות, המשטרה לא טרחה אפילו לבצע מסדר זיהוי או עימות בין המח"ט לווייס.

על כן, ועל אף הודאתו של וייס והתנצלותו בפני המח"ט, המשטרה לא הצליחה להוכיח מעל לכל ספק סביר שאכן איים עליו, כפי שצוין בכתב האישום.

לפיכך, בצל משקלן הרעוע של הראיות שהובאו על ידי המדינה והספק הסביר שהצליח וייס לעורר לגבי שני האישומים שיוחסו לו, השופט זיכה אותו.שמות באי כוח הצדדים, עורכי הדין, לא אוזכרו בפסק הדין

לכתבה המקורית

עו"ד עמית זיו עוסק/ת ב- פלילי 
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.