השופט יורם ברוזה קיבל לאחרונה תביעה שהגיש עובד בנפגע בתאונה כשהועסק בחברת ״פלדה בנגב״. התאונה אירעה לפני כ-5.5 שנים כשהעובד בדק את עובי הצבע בקורות שהועמסו על משאית. קורה נפלה על אצבעו ונגרם לו שבר. הנתבעת טענה שהעובד לא היה אמור להימצא בשטח ההעמסה וכי יש להטיל עליו אשם תורם משמעותי אך עמדתה נדחתה ונקבע כי היא התרשלה ואחראית לנזק.
חברת פלדה בנגב עוסקת בעבודות הרכבה של קונסטרוקציות שהיא מייצרת. צביעת הקונסטרוקציות מתבצעת על ידי חברה אחרת עמה התקשרה לצורך כך. בסיום הצביעה היו המבנים מועמסים על משאית ומוסעים למזמין.
התובע, בן 34 במועד התאונה, סיפר כי בספטמבר 2014 החל לעבוד אצל הנתבעת ומילא מגוון תפקידי לוגיסטיקה. בנובמבר 2015 עמד לצד משאית שעליה הועמסו קונסטרוקציות על הכביש הסמוך למפעל הנתבעת. בזמן רישום תעודת המשלוח ובדיקת עובי צבע הקורות, יד ימין שלו הייתה מונחת על משטח המשאית. באותו זמן נפלה קורה ופגעה באחת מאצבעותיו.
הוא פונה לבית החולים סורוקה שם אובחן שבר עם חוסר מלא של רקמה רכה. תחת הרדמה בוצע כיסוי לעצם החשופה והוא שוחרר לביתו. לדבריו, עד היום הוא סובל מכאבים ורגישות יתר קיצונית בקצה האצבע ותפקוד היד נפגע.
לדבריו, יש להטיל את מלוא האחריות לתאונה על הנתבעת שכן הוא לא קיבל כל הכשרה מקצועית וביצע משימות לפי הנחיות המנהלים שלא הנהיגו שיטת עבודה בטוחה.
הנתבעת טענה מנגד כי התובע התקבל לתפקיד משרדי ועבודתו הייתה אמורה להתבצע רק ליד השולחן.
היא ציינה כי בין התובע למנכ״ל הנתבעת קרבה משפחתית והוא התייחס אליו כבן בית, וגם התובע ראה עצמו חלק מהנהלת המפעל. היא הוסיפה כי לא היה זה מתפקידו של התובע לבצע בדיקה של עובי הצבע לקורות שעל המשאית שכן מדובר בפעולה שעובדי חברת הצביעה אמורים לבצע.
לפיכך לשיטתה הוא פעל על דעת עצמו והיא אינה אחראית לתוצאות. לחילופין לדבריה, קיים אשם תורם משמעותי של התובע מכיוון שיש להניח שפעולות המדידה שביצע גרמו לנפילת הקורה.
״גזילת זמן״
סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, השופט יורם ברוזה, דחה את גרסת הנתבעת. הוא קבע שמחומר הראיות עולה שבדיקת הצבע שביצע התובע באותו יום לא הייתה על דעתו אלא לבקשתו של מנכ״ל החברה שרצה לפקח על איכות עבודת חברת הצביעה.
השופט הוסיף כי עדותו של מנכ״ל הנתבעת בעניין הבטיחות הייתה מטרידה ולמעשה מלמדת כי מבחינתו כל הנושא היווה מטרד ולמעשה לא עניין אותו. ״מבחינתו היה מדובר בחובה שיש לבצע אותה בדרך הקצרה ביותר שלא תפריע לעבודה, ואין זה משנה האם היא אפקטיבית״, כתב השופט.
השופט קבע כי אמנם הנתבעת עמדה בחובה להעסיק ממונה בטיחות, אולם היא לא פעלה ברוח החוק ומבחינתה היה מדובר ב"גזילת זמן". עצם העובדה שרק לאחר התאונה הבינו שיש לבצע את רישום תעודת המשלוח רק לאחר קשירת החומר, מדגישה את חוסר תשומת הלב של הנתבעת.
בנסיבות אלה קבע השופט כי אין להטיל על התובע אשם תורם.
בסופו של דבר חויבה הנתבעת לפצות את התובע ב-287,000 שקל בתוספת שכ״ט עו״ד בשיעור 23.4% מהסכום, החזר אגרה והוצאות בסך 2,500 שקל.
ב״כ התובע: עו"ד צילי עמיר
ב״כ הנתבעת: עו"ד שרון סער
עו"ד שי טביב עוסק/ת ב- נזיקין
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל