חוק הירושה קובע כיצד יחולק עזבונו של המת בהעדר צוואה. בדרך כלל, את מחצית הנכסים ירש בן הזוג שנותר בחיים, והמחצית השניה תחולק בין הצאצאים. בהעדר בן זוג או צאצאים תתחלק הירושה בין ההורים, ובהעדרם, בין האחים.

אבל זה לא חייב להיות כך. אדם יכול לקבוע בצוואה שרכושו יחולק בדרך אחרת, ומרגע שיש צוואה הוראותיה גוברות על חוק הירושה. ככל שאדם ערך בחייו צוואות נוספות, הצוואה האחרונה גוברת על אלה שלפניה.

התנגדות לצוואה

בדרך הרגילה, צוואה תוגש למשרדי רשם הירושות על מנת לקיימה. ככל שלא נמצא בה פסול, יינתן לה תוקף לאחר פרסום דבר הגשת הבקשה, שמטרתו ליידע את הציבור על קיומה של הצוואה.

היה ומישהו מחזיק בצוואה מאוחרת יותר, או שיש לו טענה נגד מימוש הצוואה, באפשרותו להגיש התנגדות שתידון בבית המשפט לענייני משפחה.

במקרה כזה יהיה על בית המשפט לבחון את רצונו של המצווה מבלי שזה עומד בפניו, ללא יכולת להתרשם ישירות מאופיו, תפיסתו ואמונותיו. בדונו בבקשת התנגדות, בית המשפט נדרש לקבוע עמדה שיפוטית: האם הצוואה מהווה את רצונו האחרון של המנוח או שמא נעשתה כתוצאה מכפיה, ניצול או השפעה בלתי הוגנת עליו.

על קיומם של אלמנטים אלה ניתן ללמוד מראיות לגבי מצבו הפיזי והנפשי של המנוח, מידת חולשתו, התלות שלו בזולת, בדידותו וניתוקו מאחרים. כמו כן, תיבחן מערכת הקשרים בין המנוח לבין המבקשים לקיים את הצוואה, ובינו לבין והמתנגדים לה. הדברים ייבדקו בהתייחס למועד עריכת הצוואה, בניסיון להתחקות אחר רצון המצווה בסמוך להכנתה.

פסק הדין המנחה בעניין זה ידוע כפרשת מרום, בה מנה כבוד השופט מצא ארבע אבני-בוחן, שבית המשפט יסתייע בהן.

תחילה יבחן בית המשפט את מידת עצמאותו של המנוח. האם היה עצמאי או תלוי בזולת מבחינה פיזית, או מבחינה שכלית-הכרתית. המועד הקובע הוא מועד עריכת הצוואה. יש לציין שמגבלה פיזית איננה מעידה בהכרח על תלות בזולת, שכן ישנם מקרים שבהם עצמאותו השכלית-חברתית של המצווה מחפה על תלותו הפיזית.

אם מתברר כי שהמצווה לא היה עצמאי ונזקק לסיוע, יבחן טיב והיקף הסיוע שניתן למצווה, ומידת התלות של המנוח בסיוע ובמי שהעניק לו אותו.

בהמשך, יבחנו קשרי המצווה עם אנשים אחרים. שכן ההנחה היא שבידוד וניתוק מהסביבה מגבירים את התלות ביורש. אין זה משנה אם הסיבה לניתוק ולבידוד נובעת מהתנהגות היורש או ממצבו האובייקטיבי של המצווה.

לאחר מכן יבדוק בית המשפט את נסיבות עריכת הצוואה, האם למשל הייתה מעורבות של יורש בעשייתה. גם אם המעורבות לא עולה כדי פסילת הצוואה על פי חוק הירושה, היא יכולה ללמד על קיומה של השפעה בלתי הוגנת.

חשוב להדגיש שאין מדובר ברשימה סגורה, וכל מקרה יבחן לגופו בהתאם לרקע והנסיבות כאילו היו "חוטים שזורים לכדי פקעת אחת (ע"א 45610-09-12). כך, נישול אדם מצוואה, גם אם הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה, לא יהווה בהכרח ראיה להשפעה לא הוגנת. לעומת זאת, צוואה לטובת יורש אחד בלבד מבין כלל יורשיו החוקיים של המנוח עשויה לרמז על קיומה של השפעה כזו.

זהו מבחן הגיונה של הצוואה. מתוך כלל הראיות המוגשות לפני בית המשפט מצטיירת תמונת חייו של המנוח בעת כתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו, ואלה יסייעו בבחינת הגיונה של הצוואה מנקודת מבטו המשוערת של המצווה.

עו
עו"ד שוש ריבר|צילום: פסקדין

הנטל המונח על כתפי הטוען לפסילת צוואה כבד ביותר, ומוטב שיגיש את התנגדותו כשבידו ראיות בעלות משקל, כגון עדים אובייקטיביים, אנשי מקצוע, רופאים ועובדים סוציאליים.

הבית ברחוב מיכ"ל

אורי גלעדי ז"ל, רווק ללא ילדים, ציווה חלק מהדירות שבבעלותו לשוכרות שהתגוררו בהן בתנאי שימשיכו לטפל בחתולים. חלק אחר של העיזבון הוריש להוספיס שבו התגורר. עוד הוא הורה בצוואתו, שקרובי משפחתו לא יזכו בחלק כלשהו מעיזבונו.

קרובי משפחתו שלא היו עמו בקשר, התנגדו לקיום הצוואה ועתרו למתן צו ירושה על פי דין, אשר לפיו הם יורשי העיזבון.

בין היתר הם טענו להיעדר כשרות של המצווה, למעורבות של הנהנים מהצוואה בעריכתה, להשפעה בלתי הוגנת ולאי קיום התנאי בעניין הטיפול בחתולים. 

לשיטתם יש "חוסר היגיון עובדתי" בהחלטת המנוח להוריש את כל רכושו לדיירות בדירות השכורות, עוד טענו, בין השאר, כי התקיימה תלות של המנוח בדיירות מבחינה כלכלית. המתנגדים הוסיפו כי המנוח היה נתון להשפעת היורשים בשל בידודו מחברים ובני משפחה.

_OBJ

בית המשפט דחה את טענות קרובי המשפחה המתנגדים אחת לאחת, והורה על קיום הצוואה.

בית המשפט בחן את נסיבות חייו של המנוח, ומצא כי מרבית המתנגדים לא פגשו את המנוח מעולם וחלפו כחמישים שנה מאז שנפגש עם השאר.

לא נמצאה ראיה לטענת הקרובים לכך שהמנוח לא היה כשיר קוגניטיבית, כך קבע גם מומחה רפואי.

כמו כן, לא הוכח שהדיירות ניצלו את מצבו של המנוח כדי לגרום לו לצוות להן את רכושו. ההפך, בית המשפט פסק שהדיירות התגייסו לסייע למנוח הערירי בימיו האחרונים מתוך חיבה וכבוד, ומבלי שהיה תלוי בהן.

נקבע כי המנוח היה צלול בדעתו וידע בבירור מה הוא רוצה לעשות ברכושו. הוכח שהמנוח, שהיה עקשן ודעתן, בחר במודע לחיות בריחוק ממשפחתו והעדיף את נוכחות הדיירות בחייו. המסקנה שעלתה ממכלול הראיות היתה שהצוואה משקפת את רצונו.

על ההיגיון שברצונו להדיר את קרובי משפחתו מצוואתם, בית המשפט למד ממכתב שצירף המנוח לצוואתו כתוספת, ובו הבהיר כי  במשך שנים ארוכות לא היה איתם בקשר, והדבר לווה במשקעים רגשיים עזים.

*עו"ד שוש ריבר עוסקת בירושות וצוואות

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל