הפסד לאלמן שידועתו בציבור נפטרה מסרטן בתביעה שהגיש נגד ילדיה מנישואים קודמים: האלמן טען שפרשנות ההוראה בצוואת המנוחה אשר מעניקה לו זכות מגורים בדירתם המשותפת עד ליומו האחרון, הינה אף למכור את הדירה ולממש את הזכות שניתנה לו בדירה חדשה שירכוש. השופט רמי בז'ה מבית המשפט למשפחה באשדוד דחה את פרשנותו וקבע שכוונת המנוחה הייתה להוריש לבן זוגה זכות מגורים לאורך ימים ושנים בדירה הספציפית שבה גרו יחד, ולא בדירה חלופית.

התובע ואימם של הנתבעים חיו כידועים בציבור וגרו בדירתם המשותפת, מושא התביעה. גם לאיש היו ילדים מנישואים קודמים. בתחילת 2018 ערכו בני הזוג צוואה בעדים, במסגרתה קבעו שלאחר פטירת אחד מהם יועבר חלקו בדירה לילדיו. עוד נקבע כי בן הזוג שנותר בחיים יוכל להמשיך ולגור בדירה עד אחרית ימיו, ללא תשלום כלשהו ליורשי הנפטר.

בשלב מסוים חלתה האישה בסרטן ולאחר מאבק בן מספר חודשים במחלה – הלכה לעולמה. לאחר מותה ניתן צו לקיום צוואתה ובהמשך, בנובמבר 2020, הגיש האלמן את התביעה לבית המשפט.

לטענתו הפרשנות הנכונה שיש להעניק לזכות הצוואתית שניתנה לו – מגורים חינם בדירה עד מותו – כוללת את האופציה למכור את הדירה ולרכוש אחרת תחתיה, תוך שמירת זכות המגורים ביחס לדירה החלופית. הוא ביקש "צו עשה" שיתיר לו לעשות זאת.

מנגד טענו ילדי המנוחה כי אימם אמנם נתנה לאיש זכות לגור בדירה, אולם מכאן ועד מכירתה וקניית אחרת במקומה תוך העתקת זכות המגורים – המרחק רב. להבנתם של הילדים, בני הזוג יכולים היו להחליט על מכירת הדירה רק כל עוד שניהם בחיים.

הוראות הצוואה ברורות

השופט בז'ה שוכנע כי רצונה האמיתי של המנוחה היה להעניק לבן זוגה זכות מגורים בלבד בדירתם המשותפת, ללא אפשרות למכור אותה. קביעתו התבססה על מספר דברים:

האחד, לשונה הברור של הצוואה. השופט כתב כי הוראות הצוואה ברורות ונהירות כאשר אין בצוואה כל הוראה מפורשת המסמיכה את בן הזוג שיאריך ימים להוציא את הדירה למכירה ולרכוש דירת מגורים אחרת תחתיה.

הדבר השני הוא סעיף בצוואה המתנגש חזיתית עם פרשנות האלמן. אותו סעיף קובע מפורשות כי הדירה תימכר רק אחרי מותם של שני בני הזוג, פשוטו כמשמעו.

סיבה נוספת היא ההיגיון שבהוראת הצוואה המעניקה לאיש זכות מגורים. השופט הסביר שכוונת  ההוראה ברורה – להגן עליו מפני סילוקו מהדירה על ידי ילדי המנוחה. הוא קבע כי אין לפרש זאת כמתן זכות למכור את הדירה ולהעתיק את זכות המגורים לדירה אחרת.

בסיס נוסף למסקנת השופט הייתה נסיבותיה החיצוניות של עריכת הצוואה לצד עדותו הבלתי אמינה של האלמן. במסגרת זו נדחתה גרסתו שהצוואה נכתבה אחרי שנודע כי זוגתו חולה ושניהם "סגרו ביניהם" שתהיה לו אפשרות למכור את הדירה. בפועל מצא השופט שהצוואה דווקא קדמה לגילוי המחלה, ולא הייתה בין בני הזוג הסכמה כזאת.

השופט אף זקף לחובת האלמן את העובדה שלא טרח לזמן לעדות את עורך הדין שערך את הצוואה, דבר שיכול היה לשפוך אור על נסיבות כתיבתה ופרשנות הוראותיה.

תביעת האלמן נדחתה במלואה והוא חויב בהוצאות הנתבעים בסך 40,000 שקל.

ב"כ האלמן: עו"ד אורן גולן

ב"כ ילדי המנוחה: עו"ד צחי לסרי

עו"ד לאה לזנובסקי-שטיינברג עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.