השופטת ניצה מימון שעשוע דחתה לאחרונה תביעה שהגישה עיריית פתח תקווה נגד אב ובנו שהחזיקו בעבר חברה שהפעילה בית קפה ומאפייה בעיר. החברה מכרה את פעילותה לפני כחמש שנים לאחר שנקלעה לחובות של מיליוני שקלים. העירייה ביקשה להשתמש ב"חזקת ההברחה" שבחוק ההסדרים כדי לגבות את חוב הארנונה שצברה החברה אך השופטת קבעה שהנתבעים סתרו את החזקה.

חברת "מ.ר. הנחתום", שהנתבעים היו בעלי השליטה בה, החזיקה במאפייה ובית קפה בפתח תקווה בין השנים 2014-2018. באוקטובר 2018 היא מכרה את פעילותה לחברת "אביר שיווק לחם" תמורת 500,000 שקל. 

עיריית פתח תקווה הגישה את התביעה בגין חובות ארנונה שצברה חברת הנחתום בשנים 2017 עד פינוי הנכסים בספטמבר 2018. בהתאם לפנקסי העירייה חוב הארנונה והשילוט בגין הנכסים הוא 29,247 שקל.

בתביעה נטען כי מאחר שהחברה לא שילמה את החוב העירייה רשאית לגבות אותו מהנתבעים, בעלי השליטה, בהתאם לחוק ההסדרים.

בכתב ההגנה שהגיש הבן בשמו ובשם אביו, קשיש עם בעיות קוגניטיביות קשות, נטען כי החברה עזבה את הנכסים לאחר שנקלעה לחובות ניכרים והפסדים עצומים בגין פעילותה.

הנתבעים הדגישו כי לא קיבלו נכסים או כספים מהחברה, וכי כל הכספים שהתקבלו ממכירת פעילות החברה לקונה הופקדו בחשבון החברה ושימשו לפירעון חלק מחובותיה שהגיעו למיליוני שקלים.

הנתבעים הוסיפו כי הם נותרו חייבים אישית כספים במאות אלפי שקלים שלגביהם חתמו כערבים לחברה.

הם הצהירו כי אינם בעלי זכויות ישירות או עקיפות בחברה שרכשה את הפעילות, ושלא הייתה להם כל טובת הנאה ממכירת הפעילות, מלבד התמורה החוזית שהופקדה בחשבון החברה.

לדבריהם, הם לא קיבלו דבר מהחברה, והיא אף נותרה חייבת להם סכומים עצומים של בין 6-7 מיליון שקל בגין השקעות והלוואות בעלים. הם ציינו שהפסידו את כל הונם הפרטי בגין השקעתם בחברה.

העירייה טענה כי בשלהי שנת 2018 ובמסגרת עסקת המכר הוברחו נכסים מהחברה לבעלי השליטה.

עסק הפסדי

השופטת הבכירה ניצה מימון שעשוע מבית משפט השלום בפתח תקווה דחתה את התביעה. היא הבהירה שלפי חוק ההסדרים, אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המלמדות כי נכסים הועברו מחברה פרטית טרם פירוקה לבעלי השליטה, הרשות המקומית רשאית לגבות חובות ארנונה ישירות מבעלי השליטה. 

עם זאת, לצורך הפעלת הסעיף וגביית חובות הארנונה נדרש שבעל השליטה קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית. מדובר ב"חזקת הברחה" שניתנת לסתירה על ידי בעל השליטה.  

לדבריה, לא נטען ולא הוכח כל קשר אישי או עסקי בין החברה שרכשה את הפעילות לבין הנתבעים, ששללו בתצהיר כל קשר כזה. המסקנה המסתברת היא שהעיסקה שנחתמה בין הצדדים הייתה במחיר השוק על בסיס עסקי טהור. 

השופטת קיבלה את עדות הבן כי אביו מכר את ביתו כדי לכסות את חובות העסק, וכי הוא עצמו עדיין משלם בתשלומים חודשיים את החובות עליהם חתם ערבות אישית. "איני רואה סבירות לכך שבעסק הפסדי דוגמת בית קפה/מאפיה שאינו מצליח לכסות את הוצאותיו, נטלו הבעלים כספים או נכסים כלשהם לכיסיהם", כתבה.

השופטת סיכמה שהנתבעים סתרו את חזקת ההברחה ולא ניתן לחייבם אישית בחוב הארנונה של החברה.

לא ניתן צו להוצאות.

שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עו״ד ירון נדם עוסק/ת ב- דיני חברות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה השתתפו צוות העורכים של אתר פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.