בית המשפט למשפחה באשדוד דחה לאחרונה תביעה שהגישו ילדי מנוח לקבלת זכויות בדירת המגורים הרשומה על שם אשתו השנייה, שאינה אימם. לטענתם מדובר בנכס שנרכש אמנם לפני חתונת אביהם והנתבעת אלא שהוכחה לגביו כוונת שיתוף ספציפי באופן המקנה להם זכויות בה מתוקף ירושת אביהם. בין היתר קבעה סגנית הנשיא ענת אלפסי כי בהעדר הסכם ממון או התייחסות מצד האב בצוואתו בנוגע לדירה – יש להסיק כי מדובר בנכס השייך לאלמנה, ולה בלבד.
הנתבעת הינה אשתו השנייה של אבי התובעים, וגם אחיינית של אשתו הראשונה. לאחר מות אשתו הראשונה בתחילת שנות השמונים נרקם קשר בין המנוח לבין הנתבעת, ומאוחר יותר האחרונה רכשה את הדירה נשוא התביעה. כחודש לאחר הרכישה, במרץ 1984, הם התחתנו. לאחר כ-32 שנות נישואים הבעל נפטר.
בעקבות זאת, בינואר 2019 הגישו בניו מאשתו הראשונה תביעה לקבלת זכויות בדירה.
לטענת הבנים, הדירה נרשמה על שם הנתבעת מטעמי נוחות בלבד כאשר בפועל מדובר בנכס משותף ששייך לשניהם שווה בשווה. בין היתר טענו התובעים כי התשלום הראשוני עבור הדירה נעשה מחשבון הבנק של אביהם, מה שמוכיח את בעלותו בה. עוד הם טענו כי אביהם טיפל באופן שוטף בהשכרת הדירה ובתחזוקתה, כלומר, נהג כבעלים של הדירה. מכאן, לטענת התובעים, שיש להכיר בהם כבעלי זכויות בדירה מכוח ירושת אביהם.
לעומתם טענה האלמנה (81) כי היא רכשה את הדירה טרם הנישואים, ורק לה נתונות הזכויות בה. לדבריה, במשך נישואיה הארוכים למנוח היה ברור לשניהם כי בעוד שהמשק שייך לו, הדירה שייכת לה. לשיטתה, העובדה שהמנוח לא הזכיר בצוואתו את הדירה מוכיחה כי היה ברור לו שאין לו זכויות בה.
ציווה אפילו את אוסף הבולים
השופטת אלפסי הסבירה שבהעדר הסכם ממון שנחתם בין המנוח והנתבעת – חל עליהם הסדר איזון המשאבים הקלאסי שבחוק יחסי ממון, שככלל מחריג נכסים שהיו לאחד מבני הזוג ערב הנישואים ממסת הרכוש שעומדת לחלוקה.
היא קבעה שהתובעים לא הוכיחו את טענתם לכוונת שיתוף ביחס לדירה. בין היתר כתבה השופטת כי העובדה שבמשך 32 שנות נישואים המנוח והנתבעת לא ערכו הסכם ממון על מנת להפוך את השיתוף לרשמי – מדברת בעד עצמה. לדבריה, מדובר בשני אנשים משכילים שהיו יכולים לעשות זאת בקלות והימנעותם מכך אומרת דרשני.
בנוסף קבעה השופטת שהעדר התייחסות המנוח בצוואתו לדירה מלמדת שהוא לא ראה אותה כשלו. המנוח כלל בצוואתו את הקלנועית שלו ואפילו את אוסף הבולים – אבל את הדירה נמנע מלציין. לדברי השופטת מדובר בראיה מובהקת לכך שמדובר בנכס שהצדדים לא ראו כמשותף.
בשולי הדברים היא ציינה שטענת הנתבעת לפיה התשלום הראשוני על הדירה בוצע באמצעות כספים שלה שהועברו לחשבונו של המנוח – לא נסתרה. מכאן שגם טענת הבנים לפיה הכסף של אביהם שימש למימון רכישת הדירה, לא הוכחה.
לאור האמור השופטת הכריעה שהדירה שייכת במלואה לנתבעת, והתביעה נגדה נדחתה ללא צו להוצאות.
באי כוח הצדדים לא צוינו בפסק הדין
עו"ד מיה רשל ארבל עוסק/ת ב- ירושות וצוואות
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין. בהכנת הכתבה לקחו חלק צוות העורכים של אתר פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.