הרפתן, יליד 1960, עבד יום אחר יום במשך כ-30 שנה ברפת, וביצע עבודות שונות ובהן חליבה, טיפול בפרות וטיפול בניקיון הרפת וסביבתה. עבודתו, שכללה גם הרמת עגלים וכדי חלב, בוצעה בעיקר כשהוא עומד בבוץ.
כתוצאה מכך הוא החל לסבול מכאבים קשים ברגליו. אלא שתביעתו נגד המוסד לביטוח לאומי בבקשה להכיר בפגיעה ברגליו כ"פגיעה בעבודה", נדחתה בטענה כי לא הוכח קשר בין תנאי העבודה לבין מחלתו. כלומר המוסד אחז בגישה שמחלתו התפתחה על רקע מצב טבעי.
כנגד החלטה זו של המוסד, הגיש הרפתן את תביעתו לבית הדין לעבודה בבאר שבע בשנה שעברה. השופטת יעל אנגלברג שהם מינתה מומחה רפואי מטעם בית הדין, שיבחן את מצבו של התובע והקשר בינו לבין תנאי עבודתו.
מחוות דעתו של המומחה עלה כי התובע סובל מפגיעה בשני הקרסוליים ובכפות הרגליים על רקע ליקוי מבני, עם נזק לגידים. המומחה סבר כי קיים קשר סיבתי-רפואי בין תנאי עבודתו של התובע לבין הפגיעה ברגליו. לשיטתו, הליקוי המבני שממנו סובל התובע הוא אמנם על רקע התפתחותי, אולם תנאי עבודתו החמירו את מצבו.
עמידה ממושכת
בתביעתו טען התובע כי יש להכיר בפגיעתו ברגליים על דרך של החמרה, וזאת על פי תורת המיקרוטראומה – פגיעות זעירות לאורך זמן שמצטברות לנזק המהווה תאונת עבודה – שכן בהתאם לחוות הדעת, למרות שתנאי עבודתו לא גרמו לליקוי ממנו הוא סובל, הרי שהם החמירו את מצבו הרפואי. לטענתו, המומחה התייחס לגורמי סיכון נוספים כהשמנת יתר ואף על פי כן קבע כי לתנאי עבודתו השפעה משמעותית על מצבו.
לאחר בחינה מעמיקה של חוות דעת המומחה, השופטת אנגלברג שהם השתכנעה כי יש לאמץ את מסקנתו של המומחה בעניין הקשר הסיבתי, ואין סיבה לסטות ממסקנותיו.
בנסיבות אלו קבעה השופטת כי נוכח תנאי העבודה של התובע שכללו עמידה ממושכת לאורך זמן, הוחמרה הפגיעה ברגליו של התובע ויש להכיר בפגיעתו כ"פגיעה בעבודה" על דרך ההחמרה.
בתוך כך היא הטילה על המוסד לשאת בהוצאות המשפט של התובע בסך של 10,000 שקלים.
ב"כ התובע:עו"ד אורטל יונה
ב"כ הנתבעת: עו"ד ילנה צ'וקלר
עו"ד אורן נמני עוסק/ת ב- נזיקין
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.