נשיא ביהמ"ש המחוזי בירושלים השופט אהרן פרקש, דחה לאחרונה את מרבית תביעתה של המדינה נגד מפעלי תחנות ואגד.
התביעה הוגשה ב-2010 לתשלום דמי שימוש על קרקע בהיקף של כ-10 דונם מתוך כ-20 דונם המצויים בשני גושים שונים במתחם הכניסה לירושלים – גוש "155" וגוש "137". המדינה תבעה כ-48.5 מיליון שקל, ובמקביל הוגשה בבימ"ש השלום תביעה לסילוק הנתבעות מהשטח.
הקרקע, המשמשת את אגד לחניון אוטובוסים, תחנת תדלוק ומוסך, מוחזקת על ידי הנתבעות מזה עשרות שנים, אך הופקעה בשנת 1951 ועברה לבעלות המדינה.
התביעה התבססה על הסכם שנחתם בשנת 1985, בו נקבע בין השאר כי הנתבעות ימשיכו להחזיק בשטח המוסך והחניונים בגוש 155 עד לקבלת שטח חלופי באזור ירושלים, ונקבעו שיעורי פיצויים במידה שלא יפנו את הקרקע במועדים שנקבעו.
עוד נקבע כי אם לא תוקצה לנתבעות קרקע נוספת בהיקף של כ-11 דונם על ידי מינהל מקרקעי ישראל, הן יהיו רשאיות להמשיך ולהחזיק בשטח של 10 דונם מתוך גוש 155 עד להקצאת מלוא המקרקעין החלופיים, ויהיו פטורות מתשלום דמי שימוש בגין אותם 10 דונם.
במשך השנים המינהל הציע לנתבעות להעביר את החניון לאזורים אחרים אולם מסיבות שונות הצעות אלה לא צלחו והנתבעות המשיכו להחזיק בחלק מהקרקע.
הצדדים העלו טענות הדדיות רבות לגבי ההסכם. המדינה, שיוצגה על ידי עוה"ד חלי לסר מפרקליטות מחוז ירושלים, טענה בין היתר כי הנתבעות מחזיקות בשטח גדול מזה שהוקצה להן, כולל 10 דונם בגוש 137 – שגם עליו חל ההסכם לשיטתה.
מפעלי תחנות שיוצגה על ידי עוה"ד ישראל שלו ואסף אורן, ואגד שיוצגה על ידי עוה"ד אשר אקסלרוד, טענו בין השאר כי הן מחזיקות בשטח כדין, לאחר שהמדינה והמינהל הפרו את ההסכם בכך שלא הקצו להן שטח חלופי. טענתן המרכזית הייתה כי ההסכם כלל לא חל על גוש 137.
מחדל
המחלוקת התמקדה בדונמים שמחזיקות הנתבעות בגוש 137. בשאלה זו השופט פרקש הכריע בניגוד לעמדת המדינה, וקבע כי ההסכם אינו חל על גוש זה. בכך נדחתה עילת התביעה של המדינה להפרת הסכם 85' ולדמי שימוש הסכמיים מכוחו.
בין היתר, השופט הבהיר כי ההסכם לא מזכיר את גוש 137, אף לא בתכתובת שנוהלה לאורך המו"מ שהוביל אליו.
נימוק נוסף היה העובדה שב-1996 המדינה לא מחתה על כך שהנתבעות מחזיקות בו ואף התירה לבנות בו תחנת דלק. השופט קבע שהמדינה, בהתנהגותה, למעשה נתנה לנתבעות מעין "רישיון" להחזיק בשטח זה.
"יש לראות את מחדל המדינה בכך שלא כללה את השטח בגוש 137 במפורש בהסכם, ובכך שלא דרשה את פינויו במפורש, ועל כן נחזית כמי שהסכימה להחזקת הנתבעות מכללא ולשימוש שעשו בשטח המופקע"", כתב.
השופט אף סבר שהעובדה שמדובר בחברות ציבוריות שמשתמשות בקרקע לצורך הפעלת תחבורה ציבורית ולא לצורך פרטי, היא שעמדה בבסיס "העלמת העין" מהחזקתן בקרקע ואי הכללתה בהסכם.
מכאן השופט קבע כי המדינה זכאית לדמי שימוש על השטח רק מיום הגשת התביעה (2010) –אז למעשה ביטלה את ה"רשות" שניתנה לנתבעות להחזיק בשטח.
השופט אמד את גובה הפיצוי בהתאם לחוו"ד מומחה מטעם בית המשפט, וחייב את הנתבעות לשלם למדינה כ-7.5 מיליון שקל – כ-15% בלבד ממה שתבעה.
לאור התוצאה, לא נפסקו הוצאות.
ב"כ התובעת: עו"ד חלי לסר, פרקליטות מחוז ירושלים
ב"כ הנתבעת 1: עו"ד ישראל שלו, עו"ד אסף אורן
ב"כ הנתבעת 2: עו"ד אשר אקסלרוד ואח'