הרשמת הבכירה עביר גבריס דחתה לאחרונה תביעה לדמי תיווך שהגישה מתווכת נגד מוכרי נכס בצפת. התובעת טענה שהנתבעים ביקשו ממנה למצוא רוכשים לדירה שירשו אך סרבו לחתום על הסכם תיווך. לדבריה, לאחר שמצאה קונים הנתבעים התחמקו מתשלום שכרה. הרשמת קבעה כי לא מדובר במקרה חריג המצדיק התגברות על הדרישה הבסיסית לערוך הסכם תיווך בכתב.

התובעת, מתווכת מורשית במקרקעין, סיפרה שבין הצדדים הייתה היכרות נעימה "כחברות ממש" ואמון מלא. לדבריה, באוקטובר 2020 הנתבעים ביקשו ממנה שירותי תיווך לצורך מציאת רוכשים לדירה שירשו בצפת. 

לטענתה, היא הייתה על סף סגירה אחרת עם קונים בנוגע לדירה זהה בקומה מעל דירת הנתבעים, אך עקב הלחץ בו היו שרויים הנתבעים היא נתנה עדיפות לפנייתם. 

התובעת הוסיפה כי פעלה לילות כימים על מנת להוציא את עסקת המכר של דירת הנתבעים, הציגה בפני הקונים את הדירה, תוך שהסבירה מהם דמי התיווך בגין הדירה, 2% בתוספת מע"מ. לדבריה, הנתבעים התחייבו לשלם את דמי התיווך.

בדצמבר 2020 נחתם הסכם המכר בין הנתבעים לבין הקונים אל המוכרים לא דיווחו לה על כך והדבר נודע לה במקרה על ידי הקונים. 

התובעת טענה כי הנתבעים למעשה "עקפו" אותה, מתוך כוונה להתחמק מהתחייבותם לשלם את דמי התיווך. היא ביקשה לחייב אותם בסכום של 32,700 שקל בהיותה הגורם היעיל לביצוע העסקה.

הנתבעים טענו כי לא ביקשו מהתובעת שירותי תיווך, מעולם לא התחייבו לשלם לה דמי תיווך, וכי התביעה אינה נתמכת בהסכם הזמנת שירותי תיווך חתום כדין. 

לגרסתם, התובעת היא זו שפנתה אליהם והציגה את עצמה כ"מנהלת הנכסים" של הרוכשים המיועדים.

הם הוסיפו כי התובעת העלתה את דרישת תשלום דמי התיווך לראשונה בבוקר חתימת הסכם המכר, וסורבה באופן נחרץ על ידי הנתבע עמו הייתה בקשר.

לא הייתה הסכמה

הרשמת הבכירה עביר גבריס מבית משפט השלום בצפת דחתה את התביעה. היא הבהירה כי חוק המתווכים במקרקעין מעמיד שורת תנאים לקבלת דמי תיווך, ובין היתר חתימת הלקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולות תיווך במקרקעין. תקנות המתווכים קובעות מהם הפרטים שיש לכלול בהזמנה, כגון תיאור הנכס ומחיר העסקה. 

הרשמת ציינה שבמקרה זה אין מחלוקת שלא נחתמה הזמנה בכתב. כמו כן, התובעת אישרה בעדותה כי היא מתווכת כבר חמש שנים, כי עשתה עשרות עסקאות תיווך וכי היא מכירה את החוק. כך, שהיא מודעת לחובה להחתים את הלקוחות על חוזה תיווך ולמרות זאת לא החתימה את הנתבעים.

עוד דחתה הרשמת את גרסת התובעת כי בינה לבין הנתבע נוצרו קשרי חברות וציינה כי בעדותה נשאלה אם היא יודעת איך קוראים לאשת הנתבע וכמה ילדים יש לו, והשיבה כי אינה יודעת.

נקבע, כי התובעת לא הוכיחה שנתבקשה לפעול כמתווכת על ידי הנתבעים-המוכרים, או כי ניתנה התחייבות של מי מהנתבעים לשלם לה דמי תיווך בגין העסקה. "התובעת אישרה גם בחקירתה הנגדית כי לא פרסמה את הדירה כי היו לה הקונים", כתבה הרשמת.

היא סיכמה כי לא הוכח שמדובר במקרה חריג וקיצוני שמצדיק התגברות על הדרישה הבסיסית לקיומו של חוזה תיווך בכתב.

עו
עו"ד יעל גוליס|צילום: סמדר כפרי

התובעת חויבה בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 שקל. 

שמות ב"כ הצדדים לא צוינו בפסק הדין

עו"ד יעל גוליס עוסק/ת ב- דיני חוזים
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל. הוא מכיל מידע כולל ומגוון בתחום המשפט. האתר מופעל באמצעות חברת "פסק דין אתרי משפט בע"מ". המידע מסופק לשירות ציבור הגולשים לשימוש פרטי ולא-מסחרי בלבד. האתר והמידע המופיע בו מוגנים על ידי חוקי זכויות יוצרים של מדינת ישראל, אמנות בינלאומיות וחוקי זכויות יוצרים של מדינות אחרות.