בבית המשפט למשפחה בתל אביב התקבלה חלקית תביעה שהגישה אישה בשנות ה-80 לחייה נגד מי שחשבה שהיה בן זוגה. האישה טענה כי במשך כמה שנים הנתבע חי על חשבונה והיא הוציאה עליו כמעט חצי מיליון שקל. הנתבע טען מנגד כי השניים לא היו זוג ואם התובעת בחרה לבזבז כספים זו החלטה שלה. השופט ארז שני קבע שהנתבע נהג בחוסר הגינות כלפי התובעת אך כי גם לה אשם תורם ב״עצימת עיניים״. הנתבע חויב בפיצוי של 200,000 שקל.
התובעת סיפרה שלפני כשבע שנים פגשה את הנתבע, צעיר ממנה כבחמש שנים. במהלך מערכת היחסים, שנמשכה כשנתיים, היא הוציאה סכום השווה לדבריה לשווי דירה.
לדבריה, השניים היו ידועים בציבור והיא מימנה לבדה את החיים המשותפים, שהיו חיי פאר ופזרנות וכללו בין היתר טיסות רבות לחו״ל, בילויים ומסעדות. היא ציינה כי התאהבה בנתבע ״מעל לאוזניה״ ובתחילת הקשר ב-2016 היו לה כ-800,000 שקל אך עם סיומו ב-2018 התכלה הממון. התובעת הוסיפה כי מעבר לכספים שהיו לה בבנק נאלצה למכור דירה ולבזבז גם את כספי התמורה על הנתבע. מעבר לכך, הוא גם גבה את דמי שכירות מדירתה.
התובעת דרשה שהנתבע יחזיר לה את הכספים והעמידה את תביעתה על סכום של 453,000 שקל.
הנתבע הציג תמונה שונה וסיפר שיחסי הצדדים לא היו אלא ידידות שטחית. לדבריו, ״בין אנשים בני 78 ו-71 אין היתכנות של קשר זוגי״ ובית המשפט לא צריך להתערב ביחסים רומנטיים.
עוד ציין הנתבע כי התובעת עשתה הכל בהסכמה ואם בחרה לבזבז את כספה זו בעיה שלה.
מקווים לטוב
השופט ארז שני התרשם שבעיני התובעת היא הייתה בקשר זוגי אך בעיני הנתבע הוא היה בקשר שהניב לו כספים והנאות, תוך שהוא מציג עצמו לתובעת כבן זוג.
השופט דחה את טענת הנתבע כי בגיל השלישי לא תיתכן זוגיות וכתב כי גם אנשים בגיל זה ״אוהבים, נקשרים ומקווים לטוב״.
הוא קבע שהנתבע ניצל את תמימותה של התובעת ובמובנים רבים חי על חשבונה. השופט הבהיר כי בדרך כלל בית המשפט ממעט להתערב בתא המשפחתי ומקטין את העיסוק בתביעות נזיקיוןת שנועדו ״ליישב חשבונות״.
עם זאת, כתב השופט, על היחסים הפנים משפחתיים חולשת הציפייה להגינות בין בני אדם בכלל – נגזרת של תום הלב, בבחינת "אדם לאדם – אדם". לפיכך, בנסיבות מסוימות, בהן נוצר חוסר צדק קיצוני, רשאי בית המשפט לעשות שימוש בחוק איסור עשיית עושר ולא במשפט.
השופט הבהיר כי כאשר נחצה גבול ההגינות והיקף ה"מתנות" שמקבל צד ציני ליחסים הופך משמעותי, מופרת חובת תום הלב וההגינות.
״אדם הוגן לא היה מניח לחברו לילך שולל בדבר טיב היחסים ולהשקיע בו לעת זקנה מאות אלפים״, כתב.
מנגד קבע השופט שגם התובעת נהנתה מהבילויים המשותפים. בנוסף, התנהגותה גבלה ב"עצימת עיניים" ובחוסר זהירות של ממש כך שיש לנכות אשם תורם מסוים.
בסופו של דבר חויב הנתבע לשלם לתובעת סך 200,000 שקל בתוספת הוצאות בסך 30,000 שקל.
ב״כ התובעת: עו״ד יעקב פרץ
ב״כ הנתבע: עו״ד מאיר ישראלי
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל