בית המשפט המחוזי בבאר-שבע קיבל את ערעורו של אב לשתי בנות נגד גרושתו, וביטל את החלטת ביהמ"ש לענייני משפחה באשדוד, במסגרתה הורה לחייב את האב בתוספת מזונות על אלה שהתחייב בהסכם גירושין עבור שתי בנותיו – כיום בנות 12 ו-7.
הצדדים נישאו ב-2003. ומאז שנת 2013 מנהלים הליכים משפטיים שונים. בשנת 2014 בית המשפט למשפחה אישר הסכם גירושין עליו חתמו הצדדים, בו הוסכם בין היתר כי הבנות תהיינה בחזקתה של האם. לאב נקבעו זמני שהות והוסכם כי הוא ישלם מזונות חודשיים בסך 2,000 שקל עבור כל אחת מהן, וכן מחצית הוצאות גן והוצאות רפואיות חריגות.
לפני כתשעה חודשים, ביהמ"ש למשפחה קיבל חלקית תביעת האם להגדלת מזונות, וזאת ברכיב של "הוצאות חינוך שלא נצפו בעת עריכת הסכם הגירושין" – המהוות "שינוי נסיבות מהותי" בכל הקשור לבת הגדולה, הסובלת מהפרעות קשב ומקשיים רגשיים המשליכים על הישגיה בלימודים.
האב חויב לשאת במחצית הוצאות השיעורים הפרטיים, אבחונים, ועזרה לה תזדקק הבת – סכומים שעשויים להגיע לכמה מאות שקלים נוספים בכל חודש – וכן במחצית הוצאות עבור מסגרת חינוך מיוחד אם יהיה צורך בכך.
בערעורו לבית המשפט המחוזי טען האב, בין היתר, כי בתו סובלת מבעיות קשב וריכוז כבר מגיל 6, עוד לפני הגירושין, והסכום הגלובאלי שנקבע בהסכם משקף גם הוצאות חינוך, במקום התחשבנות על הוצאות חריגות.
בתוך כך האב אף הצביע על כך שלפני כשנתיים, זמני השהות שלו עם הבנות הוגדלו משמעותית – כיום לנות אצלו 9-10 לילות בחודש בעוד שבעבר לנו אצלו רק 2-3 לילות.
לא ניתן לבודד
לאחר שבחנה את טענות הצדדים, השופטת גאולה לוין סברה שיש להעמיד את המזונות על השיעור שנקבע בהסכם הגירושין.
ראשית, השופטת הזכירה כי כשמדובר בהסכם גירושין, שהוא חוזה ארוך שנים שאמור לכסות גם מצבים דינמיים, נדרשת מידה רבה של זהירות קודם שיתערב בית המשפט בשיעור המזונות המוסכם, ודרוש "שכנוע חזק" בדבר שינוי נסיבות מהותי.
השופטת אף סברה שלא ניתן לבודד רכיב אחד של המזונות בהסכם ולהתמקד אך ורק בטענה בדבר הוצאות חינוך מוגברות של הבת. ברקע, השופטת הוסיפה כי בשנת 2017 ביהמ"ש ביקש להשוות בין הורים לילדים במשמורת משותפת – והבהירה כי אמנם זה לא המקרה, אולם לעמדת העליון עשויות להיות השלכות גם על מצבים של זמני שהות משמעותיים אצל האב. בעניין זה השופטת הזכירה כי בהיבט של חלוקת זמני השהות, חלה דווקא הגדלה משמעותית של היקף השהות של הבנות עם האב.
על כך השופטת הוסיפה כי "לעניין אבחונים וטיפולים רגשיים, אלה באים בגדר הוצאות רפואיות חריגות לגביהם ממילא נקבע בהסכם כי הצדדים יישאו בהם בחלקים שווים".
כמו כן, השופטת הבהירה כי האם לא פירטה את הוצאותיה בגין שיעורים פרטיים ולא הציגה שום אסמכתא על תשלום בעניין.
לכן בסיכומו של דבר כי האב ימשיך לשלם את המזונות כל פי ההסכם. האם (המשיבה בהליך) חויבה לשלם לו הוצאות משפט בסך 3,000 שקל.
השופטת שרה דברת והשופט אריאל ואגו הצטרפו לפסק הדין.
ב"כ המערער: עו"ד מורן סמון
ב"כ המשיבה: בעצמה
עו"ד זהר מימוני עוסק/ת ב- דיני משפחה
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל