"האם יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעות - חמותה לשעבר וגיסתה לשעבר של הנתבעת - סך 175,000 ש"ח עבור הלוואות שניתנו על פי הנטען לנתבעת ולבעלה לשעבר בתקופת נישואיהם?" זו היתה השאלה שנדונה בפסק דינה של השופטת קרן גיל מבית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב.

לאחר ניתוח מעמיק של המחלוקת, השופטתדחתה את תביעתן של השתיים תוך מתיחת ביקורת חריפה על התנהלותן.

הנתבעת התגרשה מבעלה בסוף 2011 לאחר 8 שנות נישואין. לפני כשנה וחצי, אמו ואחותו של הבעלה – כלומר חמותה וגיסתה (לשעבר) של הנתבעת – תבעו ממנה חצי מהלוואות שלטענתן נתנו לבני הזוג בתקופת נישואיהם.

טענתן היתה כי בשנת 2010 הן נתנו לנתבעת הלוואות בסך כ-350,000 שקל – סכום כולל של הלוואות שכל אחת נתנה בנפרד, ומבלי שנחתם הסכם הלוואה. בהתאם לכך, הן תבעו מהנתבעת 175,000 שקל.

התובעת הראשונה טענה כי נתנה 250,000 שקל לצורך השלמה של רכישת דירה של הנתבעת ובעלה, ואף שעבדה את דירתה לצורך כך, חלק בהמחאה וחלק במזומן.

התובעת השנייה טענה כי הלוותה לנתבעת 100,000 שקל בהמחאה בנקאית.

מנגד, הנתבעת הכחישה שהיא ובעלה לשעבר (בנה של התובעת ואחותה של התובעת השנייה) קיבלו כסף מהתובעות. לחלופין נטען שגם אם קיבלו, הרי שהכספים ניתנו במתנה ולא כהלוואה,ואם ניתנו כהלוואה שהרי הם הוחזרו.

"אין לי תשובה"

לאורך פסק דינה השופטת גיל מתחה ביקורת על התובעות, לאחר שהגיעה למסקנה שהנתבעת לא חייבת להן דבר.

בין היתר, השופטת קבעה לכך שהתובעות לא הוכיחו שהנתבעת אי פעם ביקשה מהם כספים (אלא בעלה ביקש), או התחייבה להחזיר להם כספים, אף שאישרו שבעלה לשעבר לא השיב להן דבר.

השופטת הבהירה בין היתר כי עדויות התובעות לא הותירו רושם אמין. כך למשל, האם-התובעת "הרבתה להשיב "אני לא יודעת", "אני לא זוכרת", "אין לי תשובה", התחמקה פעם אחר פעם ממענה ענייני לשאלות מהותיות, טענה שעליה לבדוק את חשבון הבנק שלה, ובנוסף הרבתה להתווכח".

השופטת הוסיפה כי התובעות שתיהן לא הציגו אסמכתאות או ראיות משכנעות, טענו בסתמיות שנתנו לנתבעת כסף, ושינו גרסאות לאורך ההליך. בנוסף, השופטת ציינה כי עדותו של בעלה לשעבר של הנתבעת (בנה של התובעת ואחיה של התובעת השנייה) עוררה רושם בלתי אמין, ואף התקבל הרושם שהוא "הרוח החיה" מאחורי כך ההליך. בהקשר זה השופטת ציינה כי האיש הודה בפה מלא שהוא עצמו לא שילם לתובעות דבר, וכשנשאל מדוע השיב שעדיין לא תבעו אותו – דבר שעורר את הרושם שלא היתה כל כוונה להשיב את הכספים.

לעומת זאת, השופטת ציינה כי עדות הנתבעת היתה מהימנה ובהירה, והתיישבה עם מכלול הראיות שהוצגו, ובהן תדפיסי חשבונות בנק.

כמו כן, השופטת ציינה כי מהראיות שהוצגו עולה שהתובעת ובנה נהגו לערוך עסקאות שונות שהיו כרוכות בהעברות כספים ביניהם ולנתבעת לא היתה כל נגיעה לכך.

יתרה מכך, השופטת סברה שגם אם היתה מקבלת את הטענה שהסכומים ניתנו, הרי שלא נסתרה החזקה – הקיימת כשמדובר בבני משפחה – שהכסף ניתן להם במתנה.

התובעות חויבו לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 שקל.

ב"כ התובעות: עו"ד רן רייכמן

ב"כ הנתבעת: עו"ד צמח גרין

עו"ד רחל מנור עוסק/ת ב- דיני משפחה 
הכותב/ת לא ייצג/ה בתיק.

הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין

פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה

המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל