ימי הקורונה הפכו שעת מבחן לקשר הזוגי ולשרידות החיים בתא המשפחתי. החיים הנורמליים שבהם הילדים שוהים במסגרות חינוכיות והוריהם משוחררים לעמלם התנדפו כלא היו, ואיתם כל ההרגלים שסיגלנו לעצמנו.
תופעה מוכרת היא שרבים מאתנו בוחרים להתעלם מהפערים ההולכים ומתרחבים בזוגיות במהלך שנות הנישואים. קל לנהוג כך כשלכל אחד יש גם חיים מלאים משל עצמו בצד החיים המשותפים. אבל ימי הקורונה הציבו בכורח מראה באשר לטיבה של הזוגיות והמשפחתיות. רבים מצאו את עצמם לפתע חנוקים בד' אמות מעונם, חשופים מתמיד, רעבים לחופש, חרדים לבאות. בעצבים מרוטים הופך הבית שהיה עד לא מכבר סוג של אתנחתא משגרת החיים לכאוס מוחלט. רעש בלתי פוסק מצהלות ילדים משועממים, המון מחויבויות שלא רגילים בהן וזוגיות שצריכה להתעמת עם עצמה במרחב סגור. כך צפות ועולות תחושות של תסכול שהיה נוח להתעלם מהן בשעטת החיים. לכן לא מפתיע שאנחנו שומעים על משפחות רבות שאיבדו את דרכן ומתפרקות דווקא בתקופה זו.
לקץ הנישואין יש השלכות
כמומחית לדיני משפחה ומגשרת ותיקה קיבלתי גם אני בימים אלה פניות מצד בני זוג שהחליטו כי הגיעו לסוף דרכם המשותפת. אישית, אני בספק אם דווקא הימים האלה הם הנכונים כדי לעשות את חשבון הנפש. שעת משבר מחייבת אמנם לעשות שינוי אך לימים היא דווקא מחזקת. ממילא המצב הפיננסי ברבים מבתי האב אינו מזהיר והעתיד הכלכלי לוט בערפל. אני רואה לכן בחיוב את העובדה שזוגות בצלו של משבר מתחילים לראות זה את זו, ולא עוד לקבל את ההימצאות ביחד כעניין שהוא מובן מאליו. פירוד מנגד מחייב להקדיש הרבה מחשבה בדבר היום שאחרי. קץ הנישואין זו ברירת מחדל עמוסת השלכות שיש להתייחס אליה במלוא כובד האחריות.
המקרה של יערה וערן (שמות בדויים) מדגים זאת היטב, וסופו מחמם את הלב: הם נישאו לפני עשור. ערן היה בעל תפקיד בכיר בחברת היי-טק, משכורת עתק, רכב צמוד ושעות עבודה מרובות. יערה נרשמה ללימודים במדעי ההתנהגות. ערן בא ממשפחה אמידה וערב נישואיהם רכשו הוריו דירה מרווחת בשכונת בבלי בה השתקעו.
יהונתן נולד בשנה השלישית לנישואיהם. יערה אמנם השלימה את לימודיה אך העדיפה להישאר בבית כיוון שבינתיים נולד גם בנם שי. עסוקה בטיפוח הילדים והבית השלימה יערה עם שעות עבודתו המפרכות והיעדרויותיו התכופות של ערן. למעשה הם חיו כבר תקופה ארוכה בעולמות נפרדים. בין נסיעותיו לחו"ל היה ערן חוזר מעבודתו לעת ערב ומבלה מול הטלוויזיה או בחדר העבודה. הילדים הפכו זרים לו, נושאי השיחה המשותפים עם יערה אבדו ודוק של מתח ועצבות השתלט על חייהם המשותפים.
ואז באה הקורונה
ואז באה הקורונה. הנסיעות לחו"ל פסקו וערן נותר בבית כאריה בסוגר. שעות כלא את עצמו בחדר העבודה, רעשם של הילדים השוהים בבית הטריף אותו, הוא סרב לקחת חלק בכל פעילות משפחתית שיזמה יערה והפנה כלפיה את זעמו כאילו היא אחראית להתפשטות המגפה העולמית.
ואז הגיעה המכה הקשה מכל. דרישה בכתב מאת הוריו כי תעזוב את הדירה הרשומה על שמם. יערה כלל לא היתה מודעת לכך שהדירה נרשמה על שם ההורים של בעלה, היא לא דאגה להבטיח את עתידה בהסכם ממון למקרה שחלילה ייפרדו בעתיד. "מי חשב על כך?" אמרה להוריה המופתעים שעה שהתייצבה על מפתן דירתם עם שני הילדים ומזוודותיהם. "אין לי לאן ללכת".
יערה הגיעה למשרדי מלווה באמה, בוכייה, פגועה ואבודה. שום דבר לא הכין אותה לשבר הזה, בפרט בימים טרופים אלה, ללא קורת גג או אפשרות בצוק העיתים למצוא עבודה ולקיים את עצמה ואת הילדים. אלה הם המקרים בהם תפקידי כעורכת דין בענייני המשפחה הוא לגייס את המיומנות המקצועית שלי מצד אחד להכיל את הכאב ומנגד לנווט לערוצים פרקטיים. בליבי תהיתי אם ניתן לסובב את מחוגי השעון לאחור במצב כה רגיש ופגיע.
"במקרה של קרע בתא המשפחתי ישנם דברים רבים שהכרח להסדירם", הסברתי ליערה. "מזונות אישה שאינה עובדת, מזונות ילדים, הסדרי שהות עם אביהם, חלוקת זכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים, חסכונות, זכויות סוציאליות ופנסיוניות, וגם את גורלה של הדירה שהייתה לבית במהלך החיים המשותפים. מאבק משפטי נפתח בימים אלה בדרך של 'בקשה ליישוב סכסוך' ועיכוב ביצוע הליכים במשך לפחות 60 ימים, בהם ניתן אמנם לקבל סעדים זמניים, אפילו מזונות לך ולילדים, אך זו טיפה בים".
אפשר גם אחרת
כשאלה הם פני הדברים הצעתי שננסה להזמין את ערן לשיחה משותפת ולדחות את תרועות המאבק. במקביל דאגתי שנגיש בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט למשפחה כדי למנוע מען לפתוח בהליכים בבית דין רבני. היה לי קשה לשכנע את יערה הכועסת להסכים למהלך שכזה. בשיחה טלפונית עם ערן הבהרתי לו, בין היתר, את דעתי שימי הקורונה אינם ימים נאותים לפירוק התא המשפחתי.
כעבור ימים אחדים, כשישבנו במשרדי, פתח ערן ואמר "יערה את הילדים חסרים לי מאוד, הייתי כל כך אגואיסט ונמהר. אלה הם ימים שלפני יום הכיפורים ואני מקווה שאת מסוגלת לסלוח לי, אני מבקש שתחזרו הביתה וננסה ביחד לאחות את השברים ולפתוח דף חדש".
היו דמעות וחיבוקים ולאחריהם ימים בהם ישבנו ביחד לבנות הסכם שיבטיח עתיד שפוי וברור לבני הזוג. בערבו של יום הכיפורים חזרו יערה והילדים הביתה לחיקו של תא משפחתי שמנסה להשתקם. אכן עם קצת מזל והרבה רצון טוב אפשר גם אחרת.
* עו"ד ומגשרת דיינה הר-אבן עוסקת בדיני משפחה וירושה
הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
פסקדין הוא אתר תוכן משפטי ופלטפורמה
המספקת שירותי שיווק דיגיטלי למשרדי עורכי דין מובילים בישראל