בין השנים 2007-2010 חברת יבוא הרכב "קמור" נטלה אשראי מבנק הפועלים בסך כולל של 103 מיליון שקל במספר הלוואות שונות. בינואר 2013, לפני שהגיע מועד פירעון ההלוואות, דרש הבנק  את פירעונן  המיידי מחשש מקשיי גבייה עתידיים. החברה נעתרה לדרישה ואישרה לבנק לחלט כספי פיקדון שהעמידה כבטוחה למתן ההלוואות, שהספיקו לכיסוי כל החוב לבנק.  

אלא שהבנק לא הסתפק בכך ולתדהמת החברה, דרש עמלת פירעון מוקדם בסך של כ- 10 מיליון שקל, שלמרבה האבסורד כוללת קנס בגין אי מתן הודעה מוקדמת בסך מאות אלפי שקלים.

החברה תהתה מדוע עליה לשלם עמלה עבור פירעון מוקדם שלא היא יזמה, בעוד שמבחינתה לא הייתה כל מניעה להמשיך ולעמוד בתשלומי ההלוואה החודשיים עד לסילוקה המלא. יותר מכך, היא תהתה מדוע היא נדרשת לשלם עמלה עבור אי מתן הודעה מוקדמת בסיטואציה כזו.

תשובת הבנק הייתה כי הוא רשאי לגבות את העמלה בין אם היוזמה לפירעון המוקדם באה מצדו ובין אם מצד הלווה.

לימים החברה הפכה חדלת פירעון וב-2015 נכנסה להליכי פירוק. בנסיבות אלו, הבנק הפנה את תביעתו למנהלים המיוחדים שמונו על ידי ביהמ"ש לצורך פירוק החברה וחלוקת נכסיה בין הנושים.

לאחר חקירה מעמיקה החליטו המנהלים המיוחדים לדחות את תביעת הבנק בשלמותה בנימוק שהיא נעדרת כל בסיס. אך הבנק לא וויתר וביולי 2016 ערער על ההחלטה בביהמ"ש המחוזי בתל-אביב.

יואב סברוב (צילום: יחסי ציבור, פסקדין)
יואב סברוב|צילום: יחסי ציבור, פסקדין
הבנק ביסס את ערעורו על הסכם ההלוואה עליו חתמה החברה ועל אחד מנוהלי הוראת ניהול בנקאי תקין של המפקח על הבנקים, שלטענתו מעגנים את זכאותו לגבות את העמלה גם במקרה שיוזם הפירעון המוקדם הוא הבנק ולא הלווה.

המנהלים המיוחדים טענו לעומת זאת כי מלשון הנוהל וכן מלשון הסכם ההלוואה, עולה בבירור כי הבנק רשאי לגבות את העמלה אך ורק כאשר יוזם הפירעון המוקדם הוא הלווה.

דרישה חסרת יסוד

עמדת המנהלים המיוחדים אומצה במלואה על ידי השופט חגי ברנר, שהחליט לדחות את הערעור ואף מתח ביקורת על התנהלות הבנק.

השופט סקר את הסכם ההלוואה והנוהל הבנקאי אליו הפנה הבנק, וקבע כי לא ניתן למצוא בהם "ולו גם בדוחק" תמיכה לפרשנות הבנק.

השופט ציין כי הסכם ההלוואה נוסח על ידי הבנק ועל כן ככל שהוא לוקה בחסר ואינו קובע מפורשות את זכות הבנק לגבות עמלה במקרה זה – הרי שהאחריות לכך רובצת על הבנק בהתאם לכלל המשפטי לפיו חוזה יפורש נגד המנסח.

בהתייחס לדרישת הבנק לתשלום עמלת אי מתן הודעה מוקדמת – השופט ציין כי בנסיבות אלו היא "חסרת כל יסוד" וכי "יש בה מידה לא מבוטלת של חוסר תום לב".

כמו כן, השופט דחה את טענת הבנק לנזק הכלכלי שהסב לו הפירעון המוקדם והדגיש כי הגורם לנזק הוא הבנק בעצמו שמיוזמתו "גדע את העץ המצמיח את פירות הריבית".

מעבר לכך השופט הבהיר כי בהליכי חדלות פירעון ראוי להכיר רק בחיובים מפורשים של החייב על מנת שלא לפגוע בנושים אחרים, וציין כי ניכר שהמנהלים המיוחדים "צללו לנבכי החומר" טרם החלטתם ולפיכך אין מקום להתערבות בשיקול דעתם.

הבנק חויב בהוצאות משפט בסך 50,000 שקל.