לאנונימיות ברשת אין אח-ורע. אדם מתיישב מול מסך מחשב בפרטיות בביתו, מקליק את עצמו תוך שניות היישר אל העולם הווירטואלי עצום הממדים וחוצה הגבולות, ממציא לעצמו זהות דמיונית כלשהי, ומסתתר מאחוריה בכל פעולה שהוא עושה באינטרנט. במרבית המקרים, האנונימיות שלו נשמרת. למחרת, הוא יכול להמשיך להשתמש בזהותו הדמיונית מאתמול או לבחור לעצמו זהות חדשה ולתת דרור ללשונו ולרעיונותיו במסעותיו ברשת.
אלא - ואת זה, כנראה, מרבית הגולשים לא יודעים או לא הפנימו - שבכל יום שעובר נוגסים בתי המשפט עוד נתח מהאנונימיות-הלכאורית ברשת, ומתירים לחשוף את זהותו של גולש כזה או אחר שחצה - על-פי תפיסת עולמו של השופט "התורן"- את הגבול, ופגע באדם בעולם האמיתי.
כשבית המשפט חושף את זהותם של פדופילים המאיימים על שלומם של ילדים ברשת, כמעט אין מתנגדים להחלטתו והסערה הווירטואלית על חשיפת אנונימיות הפושע, אם התעוררה, שוככת במהרה. אך במקרים פחות קיצוניים, שבהם טוקבקיסט אלמוני השתלח באדם מסוים, עד כדי הוצאת דיבה - או משתתף בפורום חשב שחופש הביטוי ברשת מקנה לו הזדמנות להטחת עלבונות והשמצות באדם אחר; או אדם שחושב שכתובת האימייל שלו היא "מבצרו" ושולח לרשימת התפוצה שלו מיילים פוגעים במעסיק או במתחרה - עלולה להתעורר סערה ברשת. גולשים רבים מתקוממים נוכח המחשבה שמישהו יעז לחשוף את זהות האלמוני התמים-לכאורה.
אנונימיות מוגבלת ומצומצמת
לדברי ד"ר מיכאל בירנהק, מרצה בכיר בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב, ויו"ר הוועדה המשפטית של המועצה הציבורית להגנת הפרטיות, "האנונימיות באינטרנט מלכתחילה הייתה מוגבלת ומצומצמת, ומי שחשב וחושב שיש לו אנונימיות באינטרנט, טועה. זו אשליה. עולם המשפט ישמור על האנונימיות ברוב המקרים, אבל מי שינצל אותה לרעה, כפי שבתי המשפט קובעים מה זה 'לרעה', יהיה צפוי למצוא את עצמו חשוף, גלוי, שאפשר יהיה לזהותו".
המחלוקת על גבולות האנונימיות-הלכאורית ברשת מתנהלת בבתי משפט השלום והמחוזיים זמן רב. ישנם שופטים שמציבים את האנונימיות ברשת בראש הזכויות שעליהן יש להגן, או במיקום גבוה במדרג. שופטים אחרים אינם מייחסים לה חשיבות מיוחדת לעומת זכויות "אמיתיות" שקיימות בעולם המציאותי והווירטואלי גם יחד (ראו מסגרת). החלטה של השופטת המחוזית, דרורה פלפל, מסוף השבוע שעבר, בעניין ברוקרטוב, מבהירה כי אצלה, האנונימיות נמצאת בעדיפות נמוכה.
מומחים לאינטרנט, להגנת הפרטיות, ללשון הרע ולתקשורת מזהירים מפני ההחלטה בעלת האופי החדשני-חושפני מדי לטעמם, ואומרים לכל הגולשים שמוכנים להקשיב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם משגרים מסרים לעולם הווירטואלי, פן תמצאו את עצמכם במהירות מתמודדים עם תביעות בעולם 'האמיתי'".
בסוף השבוע שעבר הורתה פלפל לגוגל-ישראל להמציא לברוקר עידו סמואל, הבעלים והמנכ"ל של חברת ברוקרטוב (brokertov.net) הפועלת בשוק ההון ומתפעלת מכללה ללימודי התחום, מידע על בעלי כתובת דוא"ל ב-Gmail, שלטענתו הפרו את זכויות היוצרים שלו, והקימו אתר מתחרה. המחלוקת התגלעה סביב טענתו של סמואל, שאלמונים רכשו את המתחם brokertov.com "למטרות הונאה, מרמה ובלבול של משתמשי אינטרנט", שלא יבחינו כי זה אתר שונה בעל סיומת שונה. בין היתר, ביקשו את פרטיו של עופר לבני, המצוין באתר כמנכ"ל. גוגל התנגדה למסירת הפרטים.
"האם ביצוע עוולות אזרחיות 'סתם' ברשת האינטרנט, ללא כל קונוטציה פלילית, כמו למשל פגיעה בזכויות קניין, יכולות להיות גם בגדר החריג, לפיו בית המשפט יחייב את הצד שמחזיק מידע אודות הפוגע (לפחות כתובת ה-IP שלו) למסור מידע זה לצד שנפגע, כדי שהוא יוכל לכלכל את צעדיו, כראות עיניו, בין אם לתבוע ובין אם להבליג". כך הגדירה השופטת פלפל את השאלה שבפניה.
כיכר העיר הווירטואלית
את התשובה לשאלה, כך לדברי פלפל, היא כבר נתנה בפסק-דין קודם שלה שעסק בלשון הרע, ומצוטט ארוכות בפסה"ד בעניין ברוקרטוב. "ברגע שהבמה האלקטרונית הופכת לזירת איגרוף בבוץ, צריך המתפלש בבוץ להבין שאם זרק בוץ על מאן דהוא, ובכך לכאורה יש עילת תביעה בנזיקין או בקניין רוחני, זכאי אותו נפגע לדעת מיהו זורק הבוץ, ולהחליט מה לעשות במידע זה", ציטטה מדבריה הקודמים.
עוד ציינה, כי "המאה ה-21 יצרה בחובה אפשרות של שיח שוטף ואנונימי, ונתנה במה לתגובות ציבור אותנטיות, שאינן עוברות דרך עיני עורכי העיתונים ו/או עיני עורכי ומגישי המגזינים הטלוויזיוניים, ומביעות את דעתן ועמדתן הן. אין זה אומר שרשת האינטרנט אינה רוויה פוליטיקה ישירה ועקיפה, אבל גם "התמימים" וגם "הרעים" וגם "הידענים" וגם "התחמנים" משתתפים בה".
עם זאת, קבעה פלפל כי "העובדה שהבמה פתוחה לכול, וכיכר העיר הווירטואלית מלאה במתדיינים ובדעות, לא באה לפרוץ יסודות מוסד ומוסר של שיטת משפט; השיח החופשי לא אמור לאפשר ולאשר עבירות פליליות, כמו גם עוולות אזרחיות. האנונימיות לא נועדה ליצור חיסיון מעבירות ומעוולות, היא נועדה להעלות רעיונות ודעות ולנסות בצורה כזו (רצוי מתורבתת) להשפיע על הלך הרוח הציבורי".
פלפל דחתה את טענת גוגל, שמסירת הפרטים תפגע בפרטיות בעלי האתר המתחרה. "מסך האנונימיות הקיים באינטרנט אינו מיועד לעזור למבצעי עבירות פליליות להימלט מחשיפתם, כמו גם לא למעוולים למיניהם. ספק רב הוא אם גילוי כתובת אינטרנט הוא מסוג העניינים הפרטיים שעליהם בא חוק הגנת הפרטיות להגן", ציינה השופטת, והורתה על חשיפת כתובת ה-IP המבוקשת באמצעות גוגל.
לדברי עו"ד חיים רביה, שותף וראש קבוצת האינטרנט וזכויות היוצרים במשרד עוה"ד פרל כהן צדק לצר, פסק-דינה של פלפל הוא תקדימי בכמה מובנים. "ראשית, זו הפעם הראשונה שבה מורה בית-משפט לחשוף את פרטיו של גולש אינטרנט רק מפני שלכאורה הפר סימן מסחר או ביצע עוולה של גניבת עין".
עד היום דנה הפסיקה המחוזית רק בחשיפת זהות גולש שפרסם לשון הרע. "שנית", ממשיך רביה, "ההחלטה אומרת בלי כחל ושרק שאפשר לחשוף פרטי גולשים במקום שכל הנטען נגדם הוא שביצעו עוולה אזרחית בלבד. לא צריך שיהיה באותה עוולה, על-פי החלטה זו, אפילו 'דבר מה נוסף' שנדרש עד כה בגישות המקילות-יותר כדי לחשוף את פרטיו של משתמש אינטרנט אנונימי".
החידוש השלישי, לדבריו, הוא העובדה שההחלטה אינה מופנית למי שמארח את התוכן המעוול, אתר אינטרנט כלשהו, אלא לצד שלישי, גוגל, שבשירותי הדואר-האלקטרוני שלו הכותב השתמש.
בנוסף, אומר רביה, "הצו ניתן בתביעה נגד חברת גוגל-ישראל, אף שגוגל הבינלאומית היא בעלת שירות הדואר הזה. היבט אחרון, זה מקל על תביעות נגד משתמשים בשירות גוגל אינק, שעמדה עד כה על כך שהתביעה לחשיפת הפרטים תופנה נגדה ולא נגד החברה-הבת הישראלית שלה, התעקשות שעלולה הייתה להקשות על המצאת התביעה ולסרבלה".
אם בעבר למדו על בשרם הגולשים ה"פליליסטים" - פדופילים ובעיקר טוקביסטים מכפישים ומוציאי דיבה - כי על אף שמות הקוד האנונימיים, פרטיות רבה לא נותרה באינטרנט, החלטתה של פלפל מציבה גם את המעוולים האזרחיים למיניהם באור הזרקורים.
מורידים את הרף
לדברי בירנהק, "הגבולות של האנונימיות באינטרנט לאט-לאט הלכו ונשחקו, הלכו והתרחבו". ורביה מסכים: "ההיבט החשוב ביותר בהחלטה הוא, שהיא מורידה את הרף בפני מי שתובעים לחשוף פרטי גולשים אנונימיים. קל הרבה יותר אחריה לדרוש את פרטיו של גולש בטענה שפגע בזולת. אם עד עכשיו כל ההחלטות ניתנו בנסיבות שבהן טען התובע כי הוציאו את דיבתו - ולפיכך הן איזנו בין שתי זכויות שוות-מדרג (פרטיות וחופש-הביטוי) - כעת היא ניתנת על רקע עובדתי אחר לגמרי, טענת התובעים כי פלוני מפעיל אתר אינטרנט בשם דומה עד כדי להטעות לשם חברתם, ומציע בו שירותים דומים".
עו"ד אלי הלם, מתמחה בדיני לשון הרע, מחשבים ומחבר הספר "הגנת הפרטיות", חושש כי גישתה של השופטת פלפל, כפי שעלתה מפסקי-דין קודמים שלה ומצאה חיזוק בעניין ברוקר-טוב, "כמעט אינה מתירה מקום לאנונימיות באינטרנט. לדידה, בכל מקרה של חשש לביצוע עוולה אזרחית תוסר האנונימיות מעל גולש האינטרנט".
לדבריו, האנונימיות אמנם אינה יכולה לשמש מקלט לביצוע עבירות פליליות ועוולות נזיקיות חמורות, אולם על בתי המשפט להפעיל מנגנונים נוספים אשר יורו על חשיפת הזהות רק במקרים של פגיעה ונזק חמורים.
למה זה כל-כך מפריע למומחים בתחום, שמדי פעם חושף בית המשפט כמה מעוולים באינטרנט במערומיהם? הרי כל עוד אנו עושים "שימושים טובים" באינטרנט לא אמורה להיות לנו בעיה? אז זהו, שזה לא מדויק.
הלם: "אין זה נכון, כי בכל מקרה של חשש לביצוע עוולה אזרחית תותר חשיפת הזהות. הדבר יוביל בהכרח לביטול האנונימיות ברשת האינטרנט, ולמעשה לשינוי 'תרבות האינטרנט' שהתפתחה והמוכרת לנו". להלם יש גם הצעות לאיזון נכון יותר: "על בתי המשפט לאמץ מדיניות של הסרת מעטה האנונימיות רק במקרים של נזק כספי גדול, פגיעה קשה בשם הטוב, בפרטיות ובזכויות אחרות".
גבולות המותר והאסור באינטרנט מטושטשים משהו, ולכן לא ברור גם היכן ייעצר זרקור חשיפת הזהויות של בית המשפט, ומה ייוותר ב"חשיכה הווירטואלית" המבורכת. נוסף לכך, כולנו יודעים שהפחד משתק. החלטות חושפות זהויות של בית המשפט, עלולות לגרום לנו לוותר על פעולות לגיטימיות שביקשנו לבצע באינטרנט, רק מחשש שיום אחד מישהו יעשה לנו מסדר זיהוי.
עו"ד ד"ר יובל קרניאל, מומחה לדיני אינטרנט ולתקשורת, חושש מפני "ההשלכות הקשות", שעלולות להיות להחלטת פלפל. "פסק-דינה של השופטת פלפל פוגע פגיעה קשה בחירויות הפרט ובחופש הפעולה של הגולשים באינטרנט. לפגיעה הזו יכולה להיות משמעות כלכלית וחברתית שלילית, שתרחיק את ישראל מהמדינות המאפשרות חופש פעולה יחסי באינטרנט".
לדעת קרניאל, הגישה של פסק-הדין "מוטעית לחלוטין", ומתעלמת מהחשיבות ומהתרומה החברתית שיש בחופש הפעולה הרחב יחסית שניתן לגולשים באינטרנט. "לאנונימיות יש חשיבות גדולה. למשל, לצורך חשיפת תופעות אנטי-חברתיות ושחיתויות. לכן, ראוי להפר אותה רק במקרים קיצוניים של עבירות פליליות ועוולות שבהן לא ניתן לרפא את הנזק והעוול ללא החשיפה".
קרניאל מאמין, כי לו יגיע מקרה בוחן דומה לפתחו של בית המשפט העליון, תהיה לו גישה שונה לגמרי, "וזאת נוכח המקום הבולט שניתן בפסיקתו לערך של חופש הביטוי".
קרניאל, בדומה להלם, סבור שיש פתרונות אחרים, פחות פוגעניים באנונימיות שניתן ליישמם במקרים דומים. "דווקא נושאים של קניין רוחני, כמו שמות דומיין, סימני מסחר, ואפילו זכויות יוצרים, ניתנות לפתרון ולאכיפה גם ללא חשיפת זהות המפירים. זאת, למשל, על-ידי הכרעה להעברת שמות הדומיין לבעלים החוקיים של סימני המסחר, או באמצעות צווי מניעה נגד שימוש מפר בקניין רוחני".
המשמעות הבוטה ביותר של פסק-הדין, מוסיף קרניאל, היא "שבית המשפט הופך את חברת גוגל ל'אח גדול', שתפקידו לסייע לבתי המשפט לאכוף את הדין על הגולשים. פסק-הדין מחייב את גוגל לסייע לשלטונות בחשיפת זהותם של גולשים המעורבים בפעולות שונות שאינן מוצאות חן בעיני מתחרים או בעיני בית המשפט".
גוגל כ'אח הגדול'
הזכות לאנונימיות נובעת מזכותנו לפרטיות, כמו גם מזכות חוזית שיש לנו מול ספק האינטרנט. הרצון לשמור על אנונימיות התעצם בעידן זה של טכנולוגיה משוכללת ומאגרי מידע עצומים המותירים אותנו חשופים ונגישים. האנונימיות משרתת אינטרסים חשובים של היחיד ושל החברה. בין אם זה חופש הביטוי של הפרט, אשר לא היה מביע את דעותיו אילו היה נאלץ לחשוף את זהותו, ובין אם מדובר באינטרסים אחרים, כגון חשיפת שחיתויות, בקשות למידע ולסיוע, שאנשים היו חוששים לבקש בלי חסות האנונימיות ("כמו חולי איידס ובני נוער המתלבטים בזהותם המינית", אומר הלם), רצון להימנע מקשר עם אנשים אחרים ועוד.
כשמסתכלים על זה ככה, קשה יותר להתעלם מההשלכות של פסק-דינה של פלפל על כל אחד מאיתנו. הרי כולנו גולשים, מביעים דעות, מתכתבים, מטקבקים - מכורים לאינסוף אפשרויות שהאינטרנט מקנה לנו בעולם, וכל זה כשאנחנו יושבים על הכורסה בבית ובעבודה. כדאי להקדיש רגע למחשבה על כך, שמישהו עלול לשלוף אותנו מהכורסה אל ספסל העץ הנוקשה בבית המשפט.
לצד אבירי החופש הנצחיים, שתמיד יגוננו על הפרטיות והאנונימיות ברשת, נשמע, בווליום נמוך יותר אך קיים, גם קולם של התומכים במסירת הפרטים המזהים וחשיפת הזהות, על אחת כמה וכמה כשעל הפרק עומדת תפיסת פדופילים ומפיצי פורנוגרפיית ילדים, ולא רק. האם צריך לתת למעוולים האזרחיים לחמוק מאחריות רק בשם "חופש הרשת"? גם אם התשובה המיידית של רובנו תהיה "לא", בירנהק חושב שהבעיה יותר מורכבת.
"על הבד-גייז אף אחד לא מרחם. שיאכלו אותה. הם היו צריכים לחשוב על זה קודם. הנזק של החלטות כמו של פלפל הוא האפקט המצנן. זה משדר מסר מצנן לכל מי שמשתמש באנונימיות שלו באינטרנט באופן חיובי, ועכשיו מקבל משב רוח צונן שאומר לו 'היזהר'. אנשים שמעבירים ביקורת לגיטימית על אחרים, חושפים שחיתויות, מגישים תלונה, או מבצעים פעולה שחורגת מהנורמה החברתית-המקובלת, גם אם היא לא לא-חוקית, יחששו לבצע את הפעולות הללו, מהחשש שיחשפו את זהותם".
רביה מוסיף כי ייתכן ש"יש מקום לחשש שמא שיקולים כאלה יסכלו בעיקר פעולות וביטויים נורמטיביים, אף כי חריפים. מי שבאמת נחוש לעוול ברוע-לב, ידע לפעול תחת מעטה האנונימיות שמאפשרים אמצעים טכנולוגיים, זמינים וחופשיים לכול".
היום, הטוקבקיסט, הבלוגר, שולח המיילים, כולם חשופים במידה כלשהי - באולם של השופטת פלפל יותר מאולמות אחרים. הלם: "דרך המלך, גם של בתי המשפט וגם של המחוקק, היא לא להגן על מי שגרם לעוולה נזיקית חמורה. מי שפגע בשמו של אדם אחר, בקניינו, בפרטיותו, צפוי להיתבע בבית המשפט של 'החיים האמיתיים'. לכן, מומלץ לחשוב פעמיים לפני שלוחצים על כפתור המקלדת השולח את הגיגיכם לחלל הקיברנטי".
פסיקה מבולבלת בערכאות השונות
עד לפסק-דינה האחרון של השופטת דרורה פלפל, דנה הפסיקה המחוזית רק בחשיפת זהות גולש שפרסם לשון הרע. גם כשהסוגיה הייתה מצומצמת לכאורה, לא הייתה תמימות דעים בקרב שופטי בתי המשפט המחוזיים באשר לרף שאותו יש לחצות כדי להסיר את האנונימיות מהגולש ברשת. כיום, נע הרף בין גישותיהן המנוגדות של שתי שופטות בית המשפט המחוזי בת"א: גישתה המחמירה של השופטת מיכל אגמון-גונן, שלפיה האנונימיות תוסר רק אם דברי הדיבה נכנסים לגדר עבירה פלילית (של לשון הרע), מול גישתה המקילה של פלפל, שלפיה די שהשימוש לרעה באנונימיות ברשת מהווה לכאורה עוולה בנזיקין, אף אם אין חשש לעבירה פלילית.
ישנה גם גישת ביניים, של שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, יצחק עמית, שלפיה כשיש עילת תביעה נגד הגולש וקיים "דבר מה נוסף" (אחד מבין כמה אפשריים שנמנו) המצדיק את חשיפת זהותו - תוסר האנונימיות.
מומחים לתחום האינטרנט חוששים שגישתה של פלפל מקילה מדי, ועלולה לייצר בעיות אם תיושם בתחומים נוספים. לדברי עו"ד חיים רביה, ההיבט המקל, ולמעשה גם החשוב ביותר, בהחלטת פלפל בעניין ברוקרטוב הוא גם המטריד ביותר. "כעת, מוכנה השופטת פלפל להסתפק בחשש או אפשרות ממשית לעוולה כלשהי, במקרה זה הפרת סימן מסחר וגניבת עין. אם גישה כה מקילה תמצא את דרכה גם לפסיקה הדנה בחשיפת פרטיהם של גולשים שנטען כלפיהם כי הם מוציאים דיבה, יופר האיזון בין הזכות לביטוי אנונימי, פרטיות וחופש הדיבור לבין הזכות לשם טוב".
באי-הוודאות הקיימת, מה שנותר לגולשים-מעוולים-פוטנציאליים הוא להתפלל שלו תתבקש חשיפת זהותם, הם יגיעו לשופטת אגמון-גונן. מנגד, הנפגעים-הפוטנציאליים יכולים לייחל להגיע לשופטת פלפל. בינתיים, בית המשפט העליון טרם אמר את דברו בנושא.
המומחים מוטרדים מהמצב. בעוד שעו"ד אלי הלם מעדיף את גישתו של השופט עמית ("מבין שתי גישות הקצה - זאת של אגמון מצד אחד וזאת של פלפל מצד שני - גישת עמית מאזנת באופן נכון יותר בין הזכות לאנונימיות לזכות הנפגע הפוטנציאלי באינטרנט מפגיעה בפרטיותו, בשמו או בקניינו הרוחני"), עו"ד ד"ר יובל קרניאל, מפציר במקבלי ההחלטות שיעשו כבר סדר בבלגן: "הפסיקה הזו היא חלק ממסכת מורכבת ומעט מבולבלת של פסיקה ישראלית בערכאות שונות, שעדיין לא הכריעה בנוגע לשאלות היסוד הנוגעות לחופש הביטוי והפרטיות ברשת, ובנוגע למעמדה ולכוחה של הזכות לאנונימיות. קיימות היום בפסיקה מספר גישות שונות והנושא משווע להחלטה ולהכרעה של המחוקק או של בית המשפט העליון".
