ענקית הספורט הצרפתית דקטלון פתחה סניף ראשון בישראל לפני שנה וחצי בלבד, ומאז הוא נודע בעיקר במדפיו הריקים — תוצאה של התנפלות הצרכן הישראלי על מוצריה הזולים. מדוע אביזרי הספורט כאן יקרים כל כך? החשד הוא לניצול לרעה של כוחם של יבואנים בלעדיים, אבל זה מעולם לא הוכח. דקטלון הביאה עמה בשורה צרכנית תחרותית מרעננת.
רק שהבשורה הזאת כמעט פסחה עלינו — בשל אינספור הקשיים שישראל מערימה בדרכה של הרשת הצרפתית. דקטלון מנהלת את המלאי של מוצריה באמצעות תגים המשדרים גלי רדיו לטווח קצר — בתוך החנות בלבד (תגי RFID). זוהי טכנולוגיה מתקדמת יותר מטכנולוגיה של קריאת ברקוד, המקובלת בישראל. רק שהחנות בישראל נאלצה לסגת לאחור לשיטת הברקוד, מאחר שהרשויות אסרו על דקטלון להשתמש ב–RFID. הסיבה: הצבא מחזיק בתדר הרדיו המדובר.
איסור השימוש בטכנולוגיה הזאת מסרבל את ניהול החנויות של דקטלון, ומטבע הדברים מייקר את המוצרים שהרשת מוכרת כאן. זאת לא ההתייקרות היחידה שהרגולציה הישראלית בחרה להעמיס על דקטלון: הרשת מוכרת אופני ספורט מדגם מסוים, המיוצרים בארבעה מפעלים שונים באירופה. ישראל דרשה להוציא ארבעה רשיונות נפרדים למכירת אותו הדגם.
חץ וקשת, הנמכרים לצרכי ספורט, הוחרמו ככלי נשק אסור. הדרישה לסמן מחירים על כל פריט, ולא על המדף בלבד כפי שהרשת נוהגת לעשות בשאר הסניפים בחו"ל, השיתה עלויות של 2 מיליון שקל נוספים בשנה. שלושת מנהלי הרשת, שהגיעו מצרפת, התקשו להתאקלם כאן — מאחר שהתקשו לקבל ויזת עבודה עבור עצמם, ואין מה לדבר על ויזת עבודה עבור בני הזוג שלהם. וכמובן שהרשת ויתרה מראש על כל התחום של יבוא מוצרי מזון לספורט — היא לא ניסתה אפילו לעבור את מסע הייסורים של קבלת אישורי כשרות על מזון הספורט שהיא מייצרת.
ישראל — האחרונה בחופש הסחר
דקטלון התעקשה להיכנס לישראל והצליחה לחולל מהפכה תחרותית בענף מוצרי הספורט. אבל מסע הייסורים שעברה מסביר מדוע רשתות בינלאומיות אחרות ממעטות להכנס לישראל, ומדוע התחרות בישראל כה מועטה.
ענקית הקמעונות טסקו היתה יכולה לקרוע לגזרים את השליטה הכמעט מונופוליסטית של שופרסל בענף רשתות המזון, אבל עם מגבלת הכשרות ומגבלת האישורים של משרד הבריאות, כמעט ודאי שטסקו לא תנסה להיכנס לישראל.
מדד מגבלות הסחר של OECD — מדד STRI, שפורסם בדצמבר 2017 — דירג את ישראל כמדינה האחרונה בחופש הסחר בקרב המדינות המפותחות. המגבלות שמוטלות על הסחר הבינלאומי במגוון תחומים הן הגרועות ביותר שיש. בולטות לרעה מגבלות הסחר בתחומי השירותים המקצועיים: פיננסים ובעלי מקצוע שדורשים רישוי (עורכי דין, רואי חשבון, מהנדסים, אדריכלים ועוד).
מגבלות הסחר האלה מסבירות את חוסר ההצלחה של ישראל לשפר את הצמיחה, הפריון, יוקר המחיה והשכר שלה: ענפי המסחר והשירותים, שהם 65% מהתוצר, חסומים לתחרות. בעבר הם היו חסומים באמצעות מכסים שמנעו יבוא מתחרה. ב–20 השנים האחרונות המכסים יצאו מהאופנה, אז את מקומם החליפה רגולציה שממררת את החיים ליבואנים ולמתחרים מחו"ל, ומותירה את המשק הישראלי נשלט בידי קומץ חברות ישראליות וקומץ יבואנים בלעדיים. כולם מנצלים את חוסר התחרות ואת הריכוזיות כדי להעניק שירות ירוד ומחירים גבוהים.
ישראל יודעת להשתפר
המרגיז הוא שישראל יודעת להשתפר אם היא רוצה. המדד החשוב בעולם לבחינת החופש הכלכלי של מדינה, מדד PMR של מדינות OECD, בוחן את מידת הרגולציה ועיוותי הסחר ב–3,000 תהליכים שונים, ומתפרסם אחת לחמש שנים. במדד של 2013 ישראל דורגה שנייה מהסוף, מקום 34 מתוך 35 מדינות, ורק טורקיה היתה גרועה מאתנו בהגבלות על החופש הכלכלי. במדד של 2018, שטיוטה לא סופית שלו פורסמה לפני כחודש, ישראל קפצה לטווח המקומות 15–20, והיא כיום קרובה במידת החופש הכלכלי שלה לממוצע המדינות המפותחות.
הקפיצה האדירה היתה פועל יוצא של מהלכים שביצע משרד ראש הממשלה, נתניהו ראוי להוקרה על כך, להפחתת נטל הרגולציה הממשלתית. הליכים של בחינת עלות־תועלת של כל רגולציה (RIA), דרישה מכל משרד להפחית את נטל הרגולציה שלו ב–25%, רפורמת רישוי עסקים, רפורמת הקורנפלקס ופתיחות רבה לסחר מקוון — חוללו מהפכה.
בישיבתה האחרונה הספיקה ממשלת נתניהו היוצאת להרחיב עוד את הקלות הרגולציה: הדרישה לבדיקת העלות־תועלת של כל רגולציה הורחבה גם לנהלים וחוזרים ממשלתיים, ומשרד רה"מ קיבל סמכות לבדוק את חישובי העלות-תועלת של כל רגולציה בסכום שגבוה יותר מ–10 מיליון שקל, כדי לוודא שהרגולטורים הממשלתיים לא מעגלים פינות בבדיקתם.
כל אלה הביאו לכך שישראל מדורגת היום בשליש העליון (מקום 7 מתוך 35 מדינות) מבחינת העיוות שמטילה רגולציה ממשלתית על הכלכלה. זוהי הצלחה כבירה, רק שהדירוג הכולל של ישראל, אחרי כל המאמצים שנעשו כאן מכיוונה של הממשלה, הוא עדיין רק ממוצע משום שבחלק מהענפים נשארנו סגורים מאוד. מדובר על כל הענפים של בעלי מקצוע חופשיים שדורשים רשיון — ותחומים של השקעות או יבוא מחו"ל.
מהנדס גרמני עם ההכשרה הטובה ביותר בעולם לא יכול לחתום על תוכנית בניין בישראל. עורך דין בוגר הרווארד לא יכול לייצג חברה ישראלית בפני בית משפט מקומי. רואי חשבון מחו"ל לא יוכלו לעולם לחתום על דו"ח כספי של חברה ישראלית, אף שהדו"ח ערוך על פי כללי התקינה הבינלאומיים. ענקיות ביטוח מהעולם לא יכולות למכור כאן את הפוליסות שלהן. בנקים זרים לא יכולים למכור מוצרים בלי לפתוח סניף ממשי — אסור להם לשווק מרחוק. חברות קרנות הנאמנות הגדולות ביותר לא יכולות למכור את המוצרים שלהן למשקיע הישראלי, אלא במטבע שקלי בלבד.
המשק הישראלי מרושת בעשרות גילדות, איגודים מקצועיים, ארגונים לוביסטיים וקבוצות לחץ, וכל אחד מהם אירגן לעצמו את חבילת הרגולציה הנוחה לו, שחוסמת כניסת מתחרים. בכך ישראל פועלת בניגוד למקובל בעולם, ואפילו בניגוד לכללים המחייבים של OECD — שאוסרים על חסימת בעלי מקצוע וחברות ממדינה אחרת, ומאפשר כניסה חופשית של בעלי מקצוע בין מדינות, בצירוף של חתימה על אמנות הכרה הדדיות ואמנות של תביעה משפטית הדדית.
הפיגור העצום בהיקף ההשקעות הזרות
"סחר והשקעות בשירותים בינלאומיים תופסים חלק מרכזי במסחר הבינלאומי. ב–15 השנים האחרונות קצב צמיחת המסחר והשקעות זרות ישירות בשירותים מהיר יותר בהשוואה לסחורות. החסמים הרגולטורים בישראל, שגבוהים מממוצע OECD, פוגעים בכדאיותן של השקעות, מרתיעים משקיעים חדשים ומרחיקים את המשק ממיצוי פוטנציאל הצמיחה בהיקף הסחר וההשקעות" — כך כתב אגף הכלכלן הראשי באוצר לפני חודשיים, והצביע על הפיגור העצום לפי מדד PMR בהיקף ההשקעות הזרות בישראל.
קשה להשקיע כאן (מחוץ לענף ההיי־טק), ובהקשר הזה לא היה שיפור במצבה של ישראל ב–2013–2018. גם לא במדד של אפליה לרעה של ספקים זרים, או במדד החופש של שירותים מקצועיים. הציון הכולל של ישראל בתחום חופש הסחר, בהתאם, הוא חמישי מהסוף. הכלכלן הראשי מעריך את הפגיעה בפריון ובתוצר של ישראל כתוצאה מכך בשיעור גבוה.
המחיר שישראל משלמת על כך הוא שאין לנו תחרות מרחבי העולם במרבית ענפי השירותים והמסחר. גם לא תהיה לנו כזאת, ויוקר המחיה לא ישתפר אם לא נתחיל לפצח את כוחן של הגילדות המקצועיות והחברות הגדולות שמשתמשות ברגולציה של הממשלה ושל הכנסת כדי לחסום בפועל כניסה של תחרות.
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
מחיר כלכלי עצום: בכמה באמת הוזלו הדירות ב-2018
בלומברג: טבע תשלם 300 מיליון דולר לפחות בפשרה על משככי כאבים
