"פאייצ'קה, מה יש לי לומר לך על אופנה? אופנה, זה מה שעושה אותנו אידיוטים בתמונות ישנות". זה אמנם רק פאנץ' בבדיחה אודסאית ישנה, אבל ממחיש את התזזיתיות של שוק האופנה והצריכה בכלל - מה שנראה טוב היום, מחר כבר יהפוך למיושן ומוזר.
שוק הצריכה מהיר ומשתנה בפולסים קצרים ומהירים - החולצה שקנית במבצע אטרקטיבי, תצא מהר מהאופנה ותיקבר עמוק בתוך ארון הבגדים. גזר הדין הזה יפה גם למוצרים אחרים: חפצי נוי, ריהוט, כלי בית, מכשירי חשמל, גאדג'טים ואחרים. כולם נוצרו מחומרים שמתקלקלים או מתיישנים במהירות. זה כמובן לא מקרי: הדבר נועד לקדם מכירות. מוצר שמתיישן מהר גורם לצרכן לחשוק בחדש תחתיו. וזה כמובן מתאפשר בעידן שבו המוצרים נמכרים במחירים שווים לכל נפש, יחסית.
>> אם תפסיקו לקנות בגדים לא תצאו מהחובות
המספרים תומכים בטענה הזאת: בתחילת החודש (ב-5 במאי) פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) כי הצריכה האינדיווידואלית לנפש בישראל עלתה ב-2014 והסתכמה ב-89.5 אלף שקל, לעומת 55.2 אלף שקל בשנת 2000 - זינוק של 121%.
הצרכן האמריקאי רוכש 68 פרטי לבוש בשנה - קצת יותר מפריט לשבוע - כך עולה מהספר "Overdressed" של אליזבט קליין, שפורסם ב-2013. למרות צריכת הבגדים הרבה, לפי נתונים שפורסמו ב"וול סטריט ג'ורנל", ב-80% מהזמן אנחנו לובשים רק 20% מהבגדים שלנו. ארגון הצדקה האמריקאי גוד וויל (Goodwill) דיווח כי הוא יכול למכור רק מחצית מכל הבגדים שהוא מקבל כתרומה. ב-2014 הגיע השווי של הביגוד הזה כמעט ל-4 מיליארד דולר. בבריטניה פורסם מחקר לפיו ביגוד בשווי 140 מיליון ליש"ט, שמשקלו כ-350 אלף טונות, הולך לפח בכל שנה.
תמיר בן שחר, הבעלים של צ'מנסקי בן שחר ושות' - חברה לייעוץ בתחומי השיווק - מסביר כי התשוקה להתחדש במוצרים קשורה למחיר, לאיכות ולטכנולוגיה: "אנחנו רואים החלפה תדירה יותר של מוצרי חשמל, מוצרי טכנולוגיה ואופנה. המוצרים כל הזמן מתעדכנים, ומצד שני יש מוצרים שפשוט מחזיקים מעמד פחות זמן. מכונות הכביסה למשל, הרבה יותר משוכללות כיום - אבל עמידות פחות".
לטענת בן שחר, הנתונים האובייקטיבים מראים כי היקף הצריכה בעולם ובישראל רק גדל והולך: "אנחנו רואים גידול שנתי של 3%-5% בצריכה של משק בית בישראל. אבל אם בוחנים את הרכב התצרוכת של משקי בית, רואים שינויים. כך למשל, מחירי התחבורה והדיור עלו משמעותית – אבל ההוצאה על תקשורת ירדה דרמטית. זה מפנה כסף לדברים אחרים".
עוד ב-mako כסף:
- למה מוצרים ישראלים יקרים כל כך?
- כל הדרכים לקבל כסף כדי להקים את העסק שלכם
- אתם לא באמת צריכים את כל הדברים האלה בארנק
לצד הנתונים המצביעים על עלייה מתמשכת בהיקף הצריכה בישראל, ובעולם כולו, נשמעים במקביל קולות של אלו המואסים בצריכת היתר ובטירוף הקניות. "המחירים הנמוכים של הבגדים גורמים לנו לראות בהם משהו זול, כמו קפה ומאפה, ויוצרים תחושת מיאוס", אומרת מיכל לוי־ארבל, לשעבר כתבת אופנה וכיום מרצה נגד תרבות הקניונים, ובעלת תואר שני בלימודי הסביבה מאוניברסיטת תל אביב. "התוצאה היא זן חדש של צרכנים - שלא יקנה בגדים אלא ישכור, ילווה מחברים, ילבש בגדים שימצא ברחוב. זו מגמה שכבר קיימת בעולם האופנה ובתחום הצרכנות באופן כללי, המבטאת מיאוס מצריכת היתר ומעבר לניקיון, מינימליזם והאטה".
בן שחר סבור כי טרנדים אלה אינם מגובים בנתונים מהשטח: "אחרי המחאה החברתית נשמעו בארץ ובעולם קולות על כך שאנחנו צרכנים אובססיביים וקונים יותר מכפי שאנו צריכים, אבל אלה מגמות בשוליים שלא מתבטאות במספרים. אני חושב שהתופעה של אנשים שמצהירים כי הם מפסיקים לקנות מקבלת ביטוי גדול יותר מהיקף השפעתה על השוק. מה שכן השתנה הוא ההרגלים של הצרכנים - הקדמה והתחרות הביאו לירידה בעלויות הייצור וכתוצאה מכך גם במחירים. המחירים בשוק האופנה למשל ירדו, וכך הצרכנים קונים יותר פרטים בפחות כסף".
אך גם אם היקף התופעה עדיין לא משפיע על השוק, מגמה זו, היוצאת נגד הכלל הלא־כתוב של צריכת היתר, מגיעה אט אט לישראל ומתחילה לזלוג מקהילות אקולוגיות קטנות אל המיינסטרים. חמישה אנשים שהחליטו לצרוך פחות מספרים מניסיונם, ומסבירים מה הניע אותם להחלטה ואיזה שינוי היא חוללה בחייהם.
"בשביל מה הילדים צריכים את המתנות המטופשות, הזולות וחסרות התועלת שהם מקבלים מחבריהם בבית הספר?"
"הפסקתי לצרוך בגדים. אם פעם אחת החוויות וההנאות שלי היתה ללכת לחנויות, לחפש מציאות ולאסוף עוד ועוד פריטים - זה השתנה מקצה לקצה. אני לא נכנסת יותר לקניונים", מספרת עינת וילנסקי־גת.
אצל וילנסקי־גת התהליך התחיל כבר בילדות, אך התפתח למשנה סדורה רק בבגרותה, לאחר שעברה קורס העוסק באיכות סביבה וקיימות. "חלק מהתהליך שעברתי נבע מהבית ומהחינוך - לימדו אותי שלא צריך לקנות כל דבר, ושאהבת הטבע והסביבה זה הבסיס. בילדותי ישנתי יותר באוהלים מאשר בבתי מלון, ובבגרותי הדברים התחברו.
"היה רגע של הבנה, בעקבות קורס לפעילים סביבתיים שבו השתתפתי, במרכז השל לקיימות. זה קורס של המועצה המקומית עמק חפר, שבה אני גרה, והתוכנית של הקורס פותחת את הראש. אחד הנושאים שעלו בו הוא נחלת הכלל, הסביבה, ומה אנחנו עושים לעולם הזה. הבנתי מה יקרה אם נמשיך להתנהג כמו שאנחנו מתנהגים, ומה צריך לשנות. למשל, באחד מהשיעורים בחנו את התהליך של ייצור חולצה - כמה אנרגיה, משאבים וזיהום נוצרים כתוצאה מייצור של חולצת טריקו פשוטה. הבנתי שאני לא צריכה יותר, כי יש לי מספיק. עכשיו אני אומרת: תקנו פחות'".
מה את קונה פחות כיום?
"הפסקתי לגמרי לקנות בגדים בחנויות. עוברות אצלי שקיות של בגדים יד שנייה מחברות ובני משפחה - עבורי, לילדים או לבן הזוג. לפעמים משקית יוצא פריט אחד מתאים, ולפעמים לא יוצא שום דבר. אם הילדים שלי צריכים משהו שלא מגיע בשקיות האלה, אנחנו הולכים לחנות "אהבה שנייה" במועצה שלנו. החנות מופעלת על ידי מתנדבים, וכל הרווחים שלה הולכים למשפחות נזקקות בעמק.
"חוץ מזה, אני מובילה פרויקט של החלפת מתנות יום הולדת. בשביל מה הילדים צריכים את המתנות המטופשות, הזולות וחסרות התועלת שהם מקבלים מחבריהם בבית הספר? החלפתי את הנוהג הזה במתנה כספית אחת - וכך הילד יכול לקנות מה שהוא רוצה. השם של הפרויקט הוא 'ביום ההולדת שלי מה שאני בוחר, שווה יותר". שלחתי מייל מסודר להורים, וככה אם הילד יודע מה הוא רוצה אפשר לקנות ביחד - ואם לא, כל אחד נותן 20–30 שקל והילד הולך לקנות מתנה עם הוריו. זה עובד מעולה אצל הילדים הקטנים.
"מעבר לזה, אצלנו במשפחה כבר שנים אין מתנות בחגים - לא למארח ולא למתארח. אף אחד לא קונה יותר כלי בית שלא באמת צריך בבית. שינויים נוספים שעשיתי הם הפחתת השימוש בשקיות ניילון - פשוט עברתי לתיקים רב־פעמיים. גם המשרד שבו אני עובדת התרגל להיות משרד ירוק - אין כלים חד־פעמיים, מפרידים נייר מיתר הפסולת, אני מעודדת את העובדים להביא אוכל מהבית ולא לקנות במסעדה, ואנחנו משתמשים במגבות שמכבסים ולא בנייר ניגוב".
איך הסביבה מקבלת את זה?
"בהתחלה היו כאלה שהסתכלו עלי כאילו שאני משוגעת, אבל אחרי שאני מסבירה את המשמעות וגם את האידאולוגיה שמאחורי זה - כמות הזבל שאנחנו מייצרים - היחס משתנה. זה שמחביאים את הזבל באדמה לא באמת עוזר לעולם ולא מפחית את כמות הזיהום בו".
במשפט אחד, מה הפילוסופיה שלך?
"אם נפחית את הצריכה שלנו, נעשה טוב לעצמנו ובעיקר לילדינו - נשאיר להם עולם טוב יותר".
"ביטלתי את הניוזלטרים מכל החנויות והמסעדות: המבצעים כבר לא מנהלים אותי - אני מנהלת אותם לפי הצורך שלי"
"זה התחיל לפני כמה שנים: היה גל של דיונים בתקשורת על יוקר המחיה ועל מחירי הדירות. עבדתי אז כיועצת פוליטית לשרה לימור לבנת, ולפני המחאה קיבלתי כאקסיומה שהכל נורא יקר ואף פעם לא יהיו לי דירה וחסכונות. אבל אז התחלתי לשאול את עצמי אם זה באמת כל כך פשוט - אם למצב הכלכלי אין השפעה על אורח החיים האישי שלי", מספרת גאיה פולת על התהליך שהוביל אותה לשינוי.
"התחלתי לקרוא באינטרנט כל מיני בלוגים ועמודים שקשורים לצרכנות אישית, כולל בלוג שעוסק במינימליזם. ואז ניסיתי לבחון באופן אובייקטיבי את אורח החיים שאני מנהלת. התחלתי לחשוב - איך אני מוציאה את הכסף שלי ועל מה? איזה סוג חיים אני מנהלת? אחד הרעיונות המרכזיים במינימליזם הוא לבחון אם הכסף שאתה מוציא נותן לך ערך מוסף".
"הגעתי למסקנה שהרבה מההוצאות שלי הן גחמות של רגע. למשל, כל בוקר הייתי מקבלת ניוזלטרים מאתרים כמו גרופון ודומיו. זה מייצר הליך מחשבתי שמוביל לקנייה לא־נחוצה - האתר מציע שובר הנחה למסעדה, אתה אומר לעצמך 'איזו מסעדה נחמדה, אולי אציע למישהו לבוא איתי'. אתה צורך משהו בגלל שיווק, ובכלל לא בטוח שהייתי מגיעה למסעדה הזו בדרך אחרת".
מה עשית?
"דבר ראשון, ביטלתי את הניוזלטרים של כל האתרים, החנויות והמסעדות. היום, כשאני נכנסת לאתרי צרכנות, זה מתוך מודעות לכך שאני רוצה לקנות משהו ספציפי. המבצעים כבר לא מנהלים אותי - אלא אני מנהלת את המבצעים לפי הצורך שלי. זה גם הוביל לכך שאני קונה פחות בגדים. לפני כן הייתי נכנסת לעלי אקספרס או איביי, ומחפשת מבצעים. הבנתי שהרבה מזה מוביל לקניות שלא צריך, שלא נותנות לי שום ערך מוסף. לא צריך 20 חולצות, החולצה ה-20 לא עונה על צורך אמיתי".
"למעשה, הפסקתי לקנות בגדים, אלא אם כן יש משהו שאני ממש צריכה. למשל, קניתי נעליים סגורות רק אחרי שהזוג הקודם נקרע לי. גם חולצות ומכנסיים אקנה רק אם הם נקרעו או איבדו צורה. כל עוד הם שמישים - לא ארכוש חדשים.
"בנוסף, בעבר הייתי קונה ספרים במבצע בחנות בקניון - עכשיו קניתי קינדל, וכל הספרים נגישים וזולים. מה שאין שם, אני משלימה בספרייה הציבורית. גם טלוויזיה אין לי. אחרי שהיא התקלקלה החלטתי שגם שם אין ערך אמיתי, והחלטתי להוציא אותה מהבית במקום לתקן. עברתי לראות סדרות באינטרנט.
איך זה השפיע על חייך?
"החיסכון החודשי שלי עלה ב-1,000 שקל אחרי שהחלטתי לצמצם. עברתי לצבור חוויות במקום חפצים - חוויות שמשאירות זיכרון, כמו הופעות וטיולים. זה כיף שנשאר הרבה מעבר לחולצה. וזה מתפשט לעוד תחומים - במקום ללכת לבר עם חברים ולהוציא כסף, הולכים לפארק לעשות פיקניק".
במשפט, מה הפילוסופיה שלך?
"צריך לבחון את הדברים שאנחנו צורכים ועושים - מה נותן לנו משמעות שתישאר גם אחר כך. חשוב להימנע מקניונים, כי שם קונים דברים שלא בהכרח צריך, וחשוב לבדוק על מה ואיך מוציאים את הכסף. כשיש מבצע ומוצר נמכר ב-50 שקל, שזה נראה מעט, כדאי לחשוב שאם לא נקנה אותו בכלל - חסכנו גם את ה-50 שקל האלה".
"אנחנו לכודים במעגל אכזרי של עבודה וקנייה. מאז ששיחררתי, יש לי זמן, חירות ושלוות נפש"
"הפסקתי לצרוך כמעט הכל. התנתקתי מהכבלים לפני יותר מעשור, פיתחתי מודעות לתחום המזון והפסקתי עם הקניות השבועיות. במקום זה אשתי ואני גרים ליד השוק וכל יום־יומיים קונים שם את המזון הטרי שאנחנו רוצים לאכול באותו היום. זריקת המזון בבית הצטמצמה ביותר מ-50%", מספר עמית נויפלד, כותב בלוג ומרצה בתנועת האטה.
"זה המשיך בספרים", מתאר נויפלד. "הספרייה שלי עלתה על גדותיה והגעתי למסקנה שאני לא קונה יותר ספרים - בטח לא 4 ב-100 - ואם אני קונה ספר, אני מוציא מהבית ספר אחר במקומו. התחלתי לחלק ספרים. היום כשאני רוצה ספר חדש, אקנה רק בחנות יד שנייה או בחנות פרטית. אין מצב שאכנס לרשת ואצא עם ערמות של ספרים רק כי יש מבצע. בעצם, אני בכלל לא קונה ברשתות - לא מזון, לא ספרי ולא בגדים. אני מחרים רשתות באופן כללי, כחלק מהאידאולוגיה שלי".
מלבד השיפוץ ההוא, מה גרם לך לשנות את הרגלי הצריכה שלך?
"אני מניח שזה קרה לפני קרוב לתשע שנים, כשנחשפתי לרעיון של תנועת האטה - תנועה הקוראת להאטה בקצב החיים. פשטות מרצון ומינימליזם הם רעיונות שחשובים לי מאוד. זה התחיל בספר שאני לא בהכרח ממליץ עליו - "בשבח האיטיות" של קרל אונורה - אבל אחרי שקראתי אותו התחלתי לחפור בכל מיני בלוגים ואתרים מחו"ל וקיבלתי קישור לספר שנקרא "החיים או הכסף", שמנסה להנחות אנשים לעצמאות כלכלית דרך חיסכון אגרסיבי ובחירה בחיים של פשטות מרצון.
"הספר עוזר להבין מה זה כסף. אנחנו מקריבים המון אנרגיית חיים כדי להשיג כסף, ומוציאים על המון שטויות שאנחנו לא צריכים ולא גורמות לנו לאושר. יש שם גרף שנקרא 'נקודת המספיק', שמראה שמעבר לגבול מסוים של צריכה, כמו מעל גבול מסוים של שכר, הערך המוסף שיש לחפצים ולכסף שאנחנו מרוויחים כבר לא גורם לנו אושר - אלא רק יוצר עומס על חיינו".
על מה אתה מוציא כסף?
"זה לא שאני לא מוציא כסף בכלל, אני כן נהנה להוציא כסף על חוויות ובילויים - לצאת עם חברים לשתות, לטוס לחו"ל. אני לא מתנזר או חי באופן שגורם לי להרגיש שוויתרתי על משהו. אני מרגיש שיש לי הרבה חופש והרבה חירות. אני חוסך הרבה יותר כסף, כי הפסקתי לפנק ולפצות את עצמי כל הזמן על העבודה הקשה שאני עושה".
"אני משתדל גם לא לעבוד יותר מדי, אלא לעבוד בהתאם לצרכי. אנחנו מדברים עכשיו בשעה 17:00, כי סיימתי לעבוד ב-16:00. הייתי יכול לבחור לעבוד כל יום עד 19:00–20:00 בערב ולהכפיל או לשלש את המשכורת, אבל זה עניין של החלטה - על מה להוציא את הכסף ועל מה לא. הגעתי למסקנה שהרכוש הפיזי שאני מקיף את עצמי בו עד לאותו רגע פשוט סיים את תפקידו בחיי. אני לא מעוניין להמשיך לעבוד ולהשתעבד לצורך לקנות, ולהפנים איזו 'הצלחה', איזה מעמד בהיררכיה החברתית שבה אני מוקף".
בכמה פחתו ההוצאות שלך?
"פעם חיוב האשראי שלי לא היה יורד מ-6,000 שקל בחודש. כיום הוא לא עובר את ה-3,000 שקל בחודש - וגם זה כי אני משלם כרגע על שיעורי גרמנית".
איך מגוונים עם 35 פריטים בלבד בכל המלתחה?
"מבחינה מתמטית יש לי כמעט אינספור אופציות להתלבש. ברגע שיש לך 5-4 זוגות מכנסיים, 10 טישרטים, ו-4 סוודרים - האופציות הן אינסופיות. אם הייתי רוצה, הייתי יכול ללבוש כל יום בגד אחר, באיזושהי מחזוריות. אם זה היה תלוי בי, הייתי לובש את אותם בגדים כל הזמן, אבל אשתי צועקת עלי".
איך הסביבה מגיבה אליך?
"לא מסתכלים עלי מוזר, כי זה לא ברמה של מוזרות. זה לא שהתנתקתי מהעולם, שהפסקתי לצאת או לבלות. היו כאלה שהרימו גבה, ולפעמים יש חברים שמתייחסים אלי קצת בציניות".
במשפט, מה הפילוסופיה שלך?
"הצריכה רעה לעולם מבחינה אקולוגית - ברור שלהמשיך לצרוך ולשדרג כל הזמן פוגע בסביבה. הצריכה גם רעה לנו מבחינה אישית, כי היא גורמת לנו לעבוד יותר קשה כדי שיהיה לנו כסף לשלם את החשבונות והתשלומים על הדברים שאנחנו קונים ומזמינים.
זה מעגל אכזרי של עבודה וקנייה. מאז ששיחררתי, מאז שהפסקתי להאמין שאיפשהו בחוץ יש צמד כורסאות וינטג' שיגרמו לי אושר ויהפכו את חיי למושלמים ומיוחדים, יש לי פתאום זמן, חירות ושלוות נפש לרדוף אחרי הדברים החשובים בחיים - נמנומים ארוכים, בהייה בתקרה, כתיבה, לימודים, וקשרים חברתיים ומשפחתיים".
"כשאתה לא מבלה בצרכנות, מתפנה לך המון זמן לעצמך"
"כשקמתי ועזבתי את הבית, לקחתי אתי רק תיק יד. אשתי לשעבר נתנה לי כמה מצעים ומגבות, וחוץ מזה השארתי הכל מאחורי. עברתי לגור בסטודיו שבו אני כותב, כיבסתי במכבסות - ומאז לא הכנסתי הביתה טלוויזיה או מדיח כלים. מכשיר החשמל העיקרי שלי הוא הלפטופ - שבו אני כותב, מתעדכן בחדשות ורואה סדרות", מתאר יגאל סרנה את ראשיתו של תהליך המעבר לחיים עם צריכה מינימליסטית.
מלבד הוויתור על רוב מכשירי החשמל הביתיים, סרנה גם צימצם ברכישות הבגדים והספרים, וויתר על בעלות בדירה. הוא מתגורר בסטודיו בשכירות, ודירתו מרוהטת בעשרות חפצים ורהיטים שמצא ברחוב, שיפץ וניקה בעצמו.
סרנה מספר על התחושה הראשונית שהתעוררה בו לפני כעשור והובילה לאורח החיים שסיגל לעצמו כיום: "כשלכל ילד יש טלוויזיה ומחשב, ובבית יש מכונת כביסה, מייבש כביסה, מדיח כלים ומקרר - יש במשק הבית קרוב ל-20 מכשירים חשמליים. בכל פעם מתקלקל אחד מהמכשירים, וצריך להזמין טכנאי, לחכות לו חצי יום ולהוציא מאות שקלים על התיקון. אתה הופך לעבד של הטכנולוגיה שאמורה להקל עליך, והטכנאי מקבל כסף שאתה אמור ליהנות ממנו.
"בספר שכתבתי, 'שיטפון', תיארתי את חיי המשפחה כאוסף מטלות של חיי יום־יום, שכוללות כל יום ביקור של טכנאי אחר. אני מתאר בספר אדם שנכנס לדירה עם תיק, ואחרי כמה שנים הוא יוצא ממנה עם משאית וארבעה סבלים".
תחושת המיאוס של סרנה התפתחה לאידאולוגיה: "התקרבתי למשבר אמצע החיים והרגשתי שאני פשוט הולך לאיבוד. אז נכנסו לי לראש שלי שני דימויים: יש ספר בשם 'שנת הארנב', שמספר על שני עיתונאים בגיל העמידה שדורסים ארנב בדרך לראיון; אחד מהם יורד מהאוטו, הולך לחפש את הארנב - ולא חוזר לחייו הקודמים. התחלתי לחפש את הארנב שלי. קראתי גם שבהודו, אדם שמגיע לגיל 50 פושט מעליו את כל הנכסים, שם גלימה ויוצא לחפש את עצמו. הארנב והגלימה התלבשו עלי טוב, כי הרגשתי שאני הולך ונחנק בבורגנות וזה הגעיל אותי. ראיתי מסביבי רק אנשים שעוסקים בנדל"ן, בחיפוש דירות. הצורך הבלתי־פוסק בהחלפת בלטות גרם לי לתחושת פלצות".
כיום מוציא סרנה את כספו בעיקר על קפה ("אני כותב בבתי קפה"), ועל טיסות לחו"ל - אבל מקפיד תמיד להזמין טיסות מוזלות באיזי־ג'ט ולהתארח ב-Airbnb. "הדבר המדהים הוא שאשתי ואני תמיד היינו במינוס ממש גדול - גדול מהשכר שלנו. נגיד, הרווחנו ביחד 20 אלף שקל, ובגלל המינוס היינו צריכים לגעת בחסכונות, כי לחתוך בהוצאות נראה בלתי־אפשרי. כיום אני חי בפשטות ואין לי מינוס יותר".
על מה ויתרת?
"כמעט כל מה שיש בחדר הזה - מצאתי. את רגלי הברזל של השולחן - מצאתי; בקיר הורדתי את הטיח וחשפתי לבנים; את שתי הספות מצאתי ואת הכורסה קיבלתי. העיר היא כלבו ענק. מתוך אלף ספות שאנשים זורקים, אני בוחר אחת. ברכט אמר: 'אני אוהב חפצים שאנשים כבר השתמשו בהם', וגם אני.
"אני מנצל את זה שאני גר בקומת קרקע; הפכתי את החצר לגינה יפה מאוד. אני קונה מעט בגדים. באנגליה גיליתי את חנויות הצדקה כמו אוקספם - בגדי יד שנייה שנתרמו ונמכרים בזול: אתה נכנס, קונה מעיל בפרוטות, משתמש ומעביר אותו הלאה. גם ספרים אני כבר כמעט לא קונה - אנשים מוציאים ספרים לרחוב ויש מבחר ענק. גם כשאני נוסע לחו"ל, אני אורז מעט חפצים. הרבה אנשים לוקחים מזוודות גדולות ומגלים שהם השתמשו בערך ב-10% ממה שיש בהן. כל השאר זה רק מהפחד להישאר בלי".
ואיך הסביבה הגיבה אליך?
"אני לא הולך עם שלט 'ככה אני חי'. אני לא מניפסט של אנטי־צרכנות. שיניתי את חיי בהדרגה - כשעזבתי את הבית, עזבתי גם הצרכנות ונוח לי יותר לחיות ככה בעצמי. אני גם לא מסתפק במועט - אני בוחר איפה אני מוציא את הכסף שלי, לא הכסף מחליט בשבילי. אני מוציא אותו על דברים שאני אוהב. אני מרגיש שעשר השנים האלה מאוד יקרות לי וטובות לי. כשאתה לא מבלה בצריכה - מתפנה לך המון זמן לעצמך".
"נכנסתי הביתה ואספתי את הג'אנק לערמות, חישבתי כמה עלה הכל ביחד - ובכיתי בכי היסטרי"
"לפני שש שנים בן זוגי ואני עבדנו בהיי־טק. לי היה תפקיד ניהולי בכיר, שנינו הרווחנו יפה מאוד - והוצאנו בהתאם. היתה לנו דירה בבעלותנו וחשבנו לעבור לבית יותר גדול, אכלנו בחוץ, היה לנו מנוי לקאנטרי קלאב, קנינו בלי חשבון, הילדים היו בגן פרטי וחיינו חיי מותרות. לא חשבנו שזה מוגזם או חריג. לא הבנו למה כולם מדברים על אוברדרפט, והיה נדמה לנו שהחיים ייראו ככה תמיד", מספרת שרון בירקמן.
אלא שאז התחולל משבר ששינה הכל: "פתאום, בהפרש של כמה שבועות, שנינו פוטרנו. ומשתי משכורות היי־טק עברנו לכ-7,000 שקל דמי אבטלה בחודש, וגם זה לתקופה מוגבלת. אז גיליתי שאף אחד לא רוצה להעסיק אותי בשכר שקיבלתי לפני הפיטורים, או בתפקיד שהיה לי. עברתי משבר אישי גדול, כי התרגלתי להגדיר את עצמי דרך התפקיד והתגמול בעבודה - אם אני מרוויחה יותר, אני שווה יותר".
"היו מריבות, כעסים והרגשה שהשמים נפלו עלינו. היה לי ברור שאם אני רוצה לשמור על המשפחה שלי, אני חייבת למצוא פתרונות. הדבר הראשון היה לזרוק מהבית את כל הג'אנק שאני לא צריכה. נכנסתי הביתה ואספתי את הג'אנק לערמות, חישבתי כמה עלה הכל ביחד ובכיתי בכי היסטרי, כי הבנתי מה יכולתי לעשות עם הכסף הזה. באותו זמן גם המקרר היה מפוצץ, והבנתי שיש מסלול ישיר בין המקרר לפח. בשביל מה?
"התחלתי לעשות סדר בהוצאות האשראי", מספרת בירקמן. "בדקתי מה עולה לי, כמה עולה לי ואיפה אפשר לייעל. ראיתי ביטוחי בריאות פרטיים שבחיים לא ניצלנו, הוצאות תקשורת מופרכות, רק כי לא השוויתי ולא בחרתי תוכניות מתאימות. ואז הבנו שהחיים יכולים לעלות פחות.
החלטתי ביני לביני שאני חיה רק במזומן, וכרטיס האשראי נועד רק לתשלום חשבונות. עכשיו אני מקציבה לעצמי סכום, נכנסת לסופר עם הסכום המדויק בכיס - ולא יכולה להוציא יותר מזה. השלב הראשוני מאוד קשה, כי עברנו מקיצוניות אחת לשנייה, שבה הכל מתוקצב ומנוהל באקסל. בשיא הפסיכוזה הגענו לתקציב מזון של 1,000 שקל לארבע נפשות; קבענו שנמלא טנק בודד של דלק בחודש, יותר מזה לא נוסעים; בגדים - רק יד שנייה או בחינם. הכל היה מחושב ומתוקצב למוות. ירדתי לחמישית מהתקציב שחייתי עליו קודם".
וכיום? חזרתם לעבוד, ובכל זאת אתם ממשיכים לחיות כך?
"יש לי תקציב חודשי קבוע וידוע. אם משהו מתקלקל אני אשתדל לתקן, ורק אם אין ברירה אקנה חדש. הפסקתי לצרוך בגדים, אני משתמשת במה שיש. עשיתי סדנה שבה לימדו אותי איך להרכיב מלתחה ממוצרי בייסיק, שאני אראה בהם טוב תמיד. הפסקתי לחלוטין עם הקניות האימפולסיביות. אני לא נכנסת לקניונים כי הם עושים לי תחושת ורטיגו, ואני קונה בגד רק אם נקרע אחר.
"בכל הנוגע לריהוט - יד שנייה זה אידאולוגיה. יש רק כמה חפצים שאני חייבת לקנות יד ראשונה כי אני רוצה זיכוי לצורכי מס, כמו מחשב וכיסא למחשב, אבל לא הרבה יותר מזה. כמעט כל מה שיש לנו בבית הוא מיד שנייה".
איך הסביבה הגיבה לשינוי?
"היו ריקושטים שנעו בין תמיהה לעלבונות קשים - כמו 'קמצנים מגעילים'. זה מה שגרם לי לפתוח את דף הפייסבוק "האישה שהפסיקה לקנות", כדי למצוא חברים כמוני, וכך נוצרה לי קבוצה תומכת בחינם".
מאחר שהכל התחיל במקרה ובגלל כורח, את יכולה להגדיר מהי האידיאולוגיה שלך כיום?
"אני אדם שאוהב לחיות בצורה מיטבית, נוחה ויעילה. אני אוהבת לצבור חוויות, לצבור ידע, ואני אוהבת שיהיה לי נוח. אבל נוחות לא בהכרח אומרת שצריך להיות לי הכל, אלא רק דברים ספציפיים שמתאימים לדפוסי החיים שלי. לכן, יש לי רובוט שמנקה את הרצפה, אבל אין לי מייבש כביסה, כי מבחינתי אין שום הצדקה להשתמש במייבש כביסה במדינה עם עשרה חודשי אביב וקיץ בשנה.
"כולנו מחפשים נוחות ואסתטיקה, ובשלב מסוים מבינים שלא כל נוחות רלוונטית לנו. כסף זה כוח - ואנחנו יכולים לבחור למי לתת את הכוח. רוב הצרכנים נותנים את הכוח למי שממילא יש לו הרבה כוח, ואז אין לו שום מוטיבציה להשתדל כלפיהם בחזרה".
יודעים מה הסיפור הבא שלנו? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
מנהיגת תיאוריית החלאס
עזריאלי מכר לקבוצת טריגו קרקע בפי גלילות ב-130 מיליון שקל
