בשבועות הנוכחיים אנחנו פוגשים כמעט מדי יום ביומו בשני סוגים של שחקנים בשוק המגורים. הם טרודים, מתייעצים, ובעיקר מבקשים דרך להתמודד עם הזירה הגועשת בשוק המקומי.
הסוג הראשון, המציף את השוק וגם זוכה לכותרות רבות, הם המשקיעים. הריבית הנמוכה על ההלוואות, הפחד משוק ההון התנודתי, מחירי הדירות העולים והקבוצות הרבות שמתארגנות וחוסכות לרוכשים עוד כמה אחוזים משכנעים גם אותם לצרף דירה, 4 קירות אמיתיים, לפורטפוליו ההשקעות האישי שלהם.
אבל מהעבר השני, הולך וגובר קולם של המיואשים. שכרם נשחק, מחירי הדירות עולים, הדרישה להון עצמי מצד הבנקים למשכנתאות רק מתגברת והם מתחילים להכיר בכך שהחלום על דירת מגורים משלהם הפך לפנטזיה לא ממש מציאותית.
בועה חברתית
לאותם אומללים אין גב מההורים, הם רואים את הסבים מכלים חסכונותיהם כדי להזדקן בכבוד (והירושה - שפעם תדלקה רבות מרכישות הנדל"ן, נהייתה פחות ופחות רלוונטית) והמשכורת שלהם בקושי מאפשרת להתקיים בחיים השוטפים. גם מחירי השכירות הגואים הם חרב המרחפת מעל ראשם, ומאיימת בשלב כלשהו לסלק אותם גם מהדירה השכורה.
לפי שעה, שני הכוחות, המשקיעים והמיואשים, מקזזים אחד את השני ואפילו מאפשרים כידוע לשוק המגורים להמשיך במומנטום החיובי. אבל החשש הוא שבסוף - והסוף הזה מתקרב - משהו יהיה חייב להתפוצץ.
אנחנו לא מדברים על בועת מחירים או על בועת נכסים. אלה כאמור נתמכים בהיצע הנמוך של קרקעות ושל דירות ועל כסף זמין של משקיעים - אלא על בועה חברתית, מפחידה בהרבה, שתכריח את המדינה להתערב על אמת בשוק המגורים.
הפוליטיקאים שלנו כבר מזמן הבינו את הבעיה. הם פוגשים אותה בכל חוג בית שיגרתי. רק בינתיים, הם בעיקר הפכו אותה להזדמנות למכור לנו אך ורק סיסמאות. דוגמאות: תוכנית המתאר הארצית עיגנה ב-2005 את עקרון "דיור בר השגה" בכל תוכנית בנייה חדשה; הכנסת אישרה ב-2007 את החוק "לעידוד בניית דירות להשכרה"; בנימין נתניהו דיבר, רק לפני שנה, על "קרקע לכל חייל משוחרר".
עכשיו מבטיח נתניהו, ביחד עם שר השיכון אריאל אטיאס, כי ישפוך לשוק קרקע לעשרות אלפי דירות. השר הבכיר השני של ש"ס, אלי ישי, ממחזר במקביל את ההבטחה הכי שחוקה בעיר ירושלים - שאו-טו-טו תתחיל המדינה לבנות בין הבירה לבין מעלה אדומים (E1). הכל כאמור סיסמאות לא מיושמות.
זכות יסוד
בכל העולם המערבי יקר לקנות דירה. קחו עלות קרקע, תוסיפו עלויות פיתוח, עלות תשתיות, עלויות שלד, עלויות גמר ועלויות שכר של כל המעורבים במלאכה ותגיעו למספרים שמותירים יותר ויותר אנשים מחוץ למשחק, יהיה המקום אשר יהיה. אבל ברוב רובו של העולם המערבי, וזה אבל משמעותי, יש גם פתרונות אחרים לקורת גג סבירה.
בעולם הרחב כבר הבינו שהזכות לדיור היא זכות יסוד, בדיוק כמו שמדינה מתוקנת מחויבת לספק לכל אזרחיה אוכל, תרופות, חינוך, תעסוקה ורמת בטחון כדי שהם יוכלו לחיות בכבוד. לא מדובר על זכות קניינית לבעלות על דירה, אלא בעיקר על זכות לגור באחת כזו. לכן, לדוגמא, כמעט כל מדינות העולם המפותחות מתערבות בתנאי השכירות וגם מחזיקות מלאי מרשים של דירות ציבוריות לשכבות החלשות.
פעם גם אנחנו היינו שם. בשנים 1949 ועד 1952, למשל, הפנתה המדינה 40% מסך ההוצאה הממשלתית לטובת דיור. לפני 40 שנה היו בישראל יותר מ-200 אלף דירות ציבוריות - כרבע ממלאי הדירות במדינה.
שיעור דומה אגב של דיור ציבורי ניתן למצוא עד היום באנגליה, באוסטריה או בשבדיה. בהולנד, למשל, יותר משליש מהדירות כיום הן בבעלות ציבורית. רק שאצלנו, בחלוף 40 שנה, ישנן פחות מ-70 אלף דירות בבעלות ציבורית - כ-5% מהיצע המגורים, והן כמובן כל הזמן תפוסות.
עברייני נדל"ן או הומלסים
בהיעדר פתרון, נאלצים יותר ויותר ישראלים לשלם שכירות הגבוהה מיכולתם הכלכלית או ליטול הלוואות לא הגיוניות כדי לרכוש דירה (בתור 'כלל אצבע': הוצאות דיור המהוות כ-30% מההכנסות נחשבות לכאלה שפוגעות בצרכים החיוניים האחרים של המשפחה), להיות עברייני בנייה (ולשכור בזול יחסית יח"ד קטנות ומפוצלות בעיר או לגור ביח"ד על קרקעות חקלאיות וכדומה), או לגור בתנאים לא תנאים ביחד עם ההורים.
ברור לגמרי שאלה דברים שלא יימשכו לטווח ארוך.
רגע אחרי אישור הרפורמה במינהל, ואחרי שמרביתנו (ובתקווה שגם ראש הממשלה) כבר הבנו שמשם לא תבוא הישועה, הגיע הזמן שהמדינה תיצור תנאים אמיתיים לדיור ראוי, לאו דווקא באמצעות עידוד רכישת דירות בבעלות, לכל אזרחיה - בעיקר באמצעות הקלות במיסים, המצויים בשפע בענף הנדל"ן. לא עוד סיסמאות, אלא פעולות שיגיעו באמת לאזרח הנדרש, ולא ליזם המסתובב ופועל במסדרונות משרד האוצר.
שם, במשרד האוצר ובמשרד ראש הממשלה, מוכרחים להבין שמחירים עולים ושוק תוסס הם לא חזות הכל. בשוק הדיור אין לנו הפריווילגיה להביט כיצד מעגלים הולכים ומתרחבים של אזרחים יוצאים מהמשחק ונותרים ללא קורת גג. *
