לפני זמן לא רב קראתי בעיון כתבה גדולה שהתפרסה על מספר עמודים, שנושאה היה סמנכ"ל בכיר שפוטר לא מכבר מחברת תוכנה ענקית. עקב הפיטורים, ביצע הסמנכ"ל מהפך בחייו ועכשיו הוא כבר לא קפיטליסט אלא סוציאליסט.
ולא סתם, אלא אחד שמצטט את קארל מרקס. דילגתי בקלילות בין שורות הכתבה, נהנה מחוסר הדיוקים ומההצצה הלא נאמנה לעולם ההיי-טק שלנו. והנה, השבוע בתוכנית הבוקר עם רזי ברקאי בגלי צה"ל, שוב ראיון עם אותו סמנכ"ל. הפעם, בענייני מפוטרים במשק שלא מצאו עבודה.
מצד אחד של השיחה, מיודענו הסמנכ"ל. ומצד שני, פועל ייצור מחדרה שלא מצליח לפרנס את ילדיו. הסמנכ"ל הפך למגה-סלב.
כמו כל עם ישראל, גם אנשי ההיי-טק רוצים להיות סלבים. גם אני רוצה חתיכה מהעוגה, כבוד, פפראצי ואתרי מעריצים. גם אני רוצה להיות סלב.
כשקודמתי מתוכניתן לתפקיד ראש צוות, אף אחד לא מחא לי כפיים ולא הבחנתי בשום שינוי בהתנהגות של האנשים שפגשתי. מאוחר יותר, כשהפכתי להיות מנהל פרויקט, הייתי בטוח שהעולם פרוס לרגליי, אבל לא זכיתי בשום כבוד מיוחד או הערצה. מספר שנים אחר-כך מוניתי לתפקיד סמנכ"ל - לא כבוד מלכים ולא נעליים. רק דודתי חסיה מגדרה שאלה אם עכשיו כשקודמתי, אוכל להתקין לה מחדש את האנטי-וירוס.
ועכשיו: המרוץ למקלדת
עוד כמה שנים של עבודה מאומצת, ואז הגיע הרגע הגדול שלי. הרגע לו כולם מחכים, הרגע שבו הייתי אמור לזכות בתהילת עולם - האקזיט שלי. יצאתי בשמחה אל הרחוב, מקווה שגדודי המעריצים לא יטרידו אותי. שעה של צעדה מאומצת ברחובות, תנועות ידיים מוגזמות והתנהגות תיאטרלית הבהירו לי חד-משמעית: אף אחד לא מזהה אותי ולא מכיר אותי.
לידיעתכם, אני לא מתכוון לוותר. אני עוד אהיה מגה-סלב. ברגע זה ממש עובדים בערוץ 2 על תוכנית ריאליטי חדשה, "המרוץ למקלדת". אני מתכוון להירשם, לעבור מיונים, לזרוק מקלדות על המתחרים, לנבל את הפה במבחן החסינות מול קרנות ההון סיכון, לאכול ערימה של סושי מקולקל שאקבל בתמורה לדיסק-און-קי שאותו אדוג בשיניי מתוך אקווריום עם 3 גיקים זועמים שלא התחברו לפייסבוק כבר חודש. ולמשפחת בובליל אני אומר מעל במה זו: "צוחק מי שצוחק אחרון".
