הטרנד הכי חם היום, כך נראה, זה לתקוף את התוכניות הכלכליות שמוצגות חדשות לבקרים בירושלים. קודם היה זה משרד האוצר שחטף את כל האש, ועכשיו זה נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, שמואשם בגניבת זכויות יוצרים.
פישר, אגב, דווקא הציע חידוש מהותי: התוכנית שלו כוללת הארכה של תקופת הזכאות לדמי אבטלה - נושא שזכה להתנגדות נחרצת במשרד האוצר. בכל הקשור לאורכה של תקופת הזכאות, ישראל נמצאת הרחק מאחור - במקום ה-15 מתוך רשימה של 17 מדינות מערביות - ועל כן לפישר מגיעה דווקא מילה טובה בעניין, רחמנא ליצלן.
הבעיה עם הביקורת שנשמעת כנגד התוכניות הכלכליות היא העובדה שהציבור הרחב, כמו גם ציבור המעסיקים, מצפה שרק מירושלים תבוא הישועה. הכסף הנכון יזרום למקום הנכון וכך יהיו פחות מפוטרים ופחות אבטלה. "תראו את אובמה", מרבים לומר עופר עיני ושרגא ברוש, "תראו כמה כסף הוא שופך". ומה אתם עושים כדי לסייע למשק?
התוכנית הכלכלית הטובה ביותר למשק, שעשויה למנוע פיטורי אלפי עובדים, הוצגה השבוע בלי הרבה רעש וצלצולים באמצעות מכתב פשוט שנשלח למערכת "גלובס" על-ידי אחד הקוראים, רפי מילר שמו. "לעורך שלום", כתב מילר. "אתה, כן אתה, יכול לעשות משהו לשפר את המצב. עזוב מיליארדים, עזוב תשתיות, אתה, כן אתה, יכול להעסיק עובדים ומיד".
ירוחם במקום טורקיה
אז מה בדיוק הציע לנו מילר? שום דבר מיוחד, רק שנקדיש שנייה לבחירות הכי פשוטות שלנו בחיים. "זה מתחיל עם הסבון בבוקר", הוא אומר. "או שאתה מעסיק עובדים בירוחם (במפעל של אגיס, המייצר את "נקה") או שאתה בוחר להעסיק עובדים בטורקיה.
"ומה עם הקורנפלקס?", הוא שואל. "תעסיק ישראלים שמייצרים 'תלמה' או עובדים מאנגליה (שמייצרים את 'קלוגס')?". המכתב ממשיך עם הבחירה בקצף הגילוח של "סנו" המיוצר בהוד השרון על פני קצף מתוצרת ספרד. אחר כך מילר עובר כבר למטבח: "מה רע בקפה עלית הישראלי? למה להעסיק קוריאנים לייצור קפה? למה צריך טייסטר צ'ויס?".
וכך, הרשימה ממשיכה: "אנו מוכנים לשתות יין מצ'ילה ומאיטליה, כשיש לנו יין מספיק טוב פה. ומה עם הצמיגים לאוטו? אנחנו מוכנים לנהוג על צמיגים יפניים, גרמניים ושמות שרק השד יודע מי הם. ומה עם הצמיגים שמיוצרים על ידי פועלים בישראל של 'אליאנס', שמספיק טובים לייצא להרבה מדינות בחול?".
מילר לוקח אותנו גם אל המשרד. "האם משתמשים בנייר צילום ישראלי כשאפשר לקנות בזול נייר אחר בלי שם, רק עם מחיר יותר נמוך? הרי זה לא באמת בזול. בסוף זה עולה לנו באבטלה, בסגירת עסקים ומה לא. יבואן אחד עם מזכירה, שמייבא מוצר 'זול' כמו יין או קרם גילוח יכול למוטט מפעל שלם. השוער, המזכירות, אנשי המכירות, המעבדה, ההובלה, הנהלת חשבונות ועוד. כל אלה בגלל שאתה - כן אתה - לא מוכן להתאמץ לבדוק אם המוצר מיוצר בארץ על ידי פועלים ישראלים".
גם מילר עוקב אחרי המגעים הקואליציוניים ומלאכת הרכבת הממשלה, אבל הוא לא מצפה לנסים מהזירה הפוליטית. "אל תחכו לביבי ולמיליארדים על התשתיות. ישראלים מובטלים עכשיו, ללא מכרזים, ללא אישורים. ואתה, כן אתה, יכול להשפיע ומיד", הוא מפציר.
הכובע הסיני של דליה איציק
בזמן המשבר הכלכלי הקודם, בשנת 2002, יזמה שרת התמ"ס דאז, דליה איציק, קמפיין תחת הסיסמה "נלחמים באבטלה, קונים כחול-לבן". איציק זימנה את בכירי משרדה ושורה של עיתונאים להצטרף אליה למסע קניות קצר של מוצרים ישראלים, שיפתח רשמית את הקמפיין. איציק והבכירים צוידו בכובעים לבנים עם הסלוגן המנצח של "קונים כחול לבן", אלא שברגע האחרון צצה בעיה קטנה: הכובע של איציק ושל החברים המכובדים, מה לעשות, היה תוצרת סין. כמה מביך.
הסיפור של הכובע מסכם את ההתנהלות של מדינת ישראל. מצד אחד, מעודדת לכאורה "כחול-לבן" אבל מצד שני זרועות הביטחון שלה רוכשות מדים, נעליים ואפילו דגלים בסין. תמיד זה העלות של המכרז הקרוב, תמיד זה החור שבגרוש.
עזבו את סטנלי פישר, התוכנית הכי טובה נמצאת בידיים שלכם. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם נכנסים לסופר, בפעם הבאה שאתם מתלבטים בין ספה שיוצרה בקיבוץ הסמוך לבין ההיא מתוצרת איטליה. אתה, כן אתה, יכול להשפיע.
