בפרק סיום העונה הבקיעה סילבי ז'אן שער ניצחון לטובת הקבוצה שלה. על פניו, הכי הגיוני בעולם: בעוד ששאר חברות הקבוצה (והקבוצה היריבה) ב"גולסטאריות 3" היו נשים מפורסמות שמעולם לא שיחקו כדורגל מקצועני, טבעי שכוכבת הכדורגל היחידה תבקיע גול. אבל זה לא היה פשוט בכלל. "הייתי בכאבים עצומים בגלל קרעים במפשעות", מספרת ז'אן השבוע, לאחר שידור הפרק האחרון בעונה. "הם נוצרו כי הרבה זמן לא שיחקתי, וגם בגלל הזריקות שאני מזריקה לעצמי כדי לטפל במחלה שלי. ועדיין, עליתי למגרש".

בפרק ניתן היה לראות את ז'אן אוחזת שוב ושוב במקור הכאב ובכל זאת לא מפסיקה לרוץ, לא מפסיקה לבעוט. בדקה האחרונה ירתה פצצה לפינה הימנית-תחתונה של השער ומיד רצה בצעקות שמחה אל רז זהבי, מאמן הקבוצה שלה, משל הבקיעה למנצ'סטר יונייטד בליגת האלופות. "הגול הזה בא לי כאילו אלוהים נגע בי", היא אומרת. השחקנית הכי גדולה שהייתה בישראל, 1,010 גולים בארסנל שלה, והיא עדיין מתרגשת משער בתכנית ריאליטי.

סילבי ז'אן (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אנחנו נפגשים בבית ברמת גן שהיא חולקת עם בת הזוג שלה, יפעת אורלב. קומה שנייה, בניין ישן, דירה צנועה. בקיץ הן אמורות לעבור לבניין חדש יותר, אבל בינתיים הן כאן, במיקום שנבחר כי הבן של אורלב לומד בתיכון "בליך" הסמוך ("ילד גאון, ילך ל-8200"). בינינו מסתובב הכלב הקטן והשעיר מייפל, נדוניה מצדה של ז'אן, ובסלסלה מנמנם גריי, החתול הסיאמי האפור והפרוותי שהגיע עם אורלב. עילת הפגישה היא הפינאלה של "גולסטאריות", אבל לא חסרות סיבות לדבר עם סילבי ז'אן - המנהלת הטכנית של קבוצת הנשים מ.ס אשדוד שהיא עצמה הקימה (וכיום מקימה את קבוצת הנערות שלה), פרשנית כדורגל הנשים של ערוץ הספורט, פעילה בעמותת "מקובל על כולנו" שמתמודדת עם חרמות על ילדים, מתלמדת בתחום הטכנולוגיה של הספורט ("מצלמות שמחוברות לשחקנים, מכשירי מדידת ריצה, כאלה דברים. אולי בהמשך אשתלב באיזה סטארטאפ") ומי שמעבירה את ההרצאה "לבעוט את הכאב" על ההתמודדות האישית שלה.

מעט יותר משלוש שנים עברו מאז שז'אן בת ה-48 התבשרה שלקתה ב-AS, אנקילוזינג ספונדיליטיס, דלקת שדרה מקשחת ממשפחת המחלות הספונדילו-ארטרופאטיות. המחלה תוקפת את עמוד השדרה ואת האגן, והיא מלווה בקשיי תנועה ובכאבים עזים. "זו מחלה נוראית שלא מחלימים ממנה", אומרת ז'אן. "ניסו עליי כל מיני טיפולים, אבל גם הכינו אותי לאפשרות שאהיה נכה. הכאבים באגן ובעמוד השדרה היו בלתי נסבלים, היו רגעים שממש חשבתי לשים קץ לחיי. אבל אז אמרתי לעצמי, 'סילבי, כמו שידעת לנצח כל דבר בחיים האלה, את תנצחי גם את זה'".

סילבי ז'אן (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

בעזרת אורלב היא חיפשה טיפול אפקטיבי, ומצאה אותו בדמות זריקה שבועית של חומר ביולוגי. "יפעת והזריקה הצילו אותי", היא אומרת. "היום אני מודה לאלוהים שאני לא נכה ומנסה לראות כל יום כמתנה, למרות שיש לי כאבים כל הזמן. בעונות מעבר זה נורא יותר, ולפעמים אני מבינה שאני צריכה להוריד מעצמי עומס, להירגע. זה לא קל, כי אני מאוד טמפרמנטית".

מי שתמיד נמצאת שם כדי לחזק ולהרגיע היא אורלב. "היא זו שבכלל גילתה את המחלה", מספרת ז'אן. "בקיץ 2018 היינו אמורות לטוס לחו"ל, התכוונתי להציע לה שם נישואים, אבל כאב לי הגב. היא הרגישה משהו ואמרה, 'אנחנו לא טסות'. אמרתי לה שזה בטח כלום, גב תפוס, אבל הלכנו לרופא, גילו שיש לי זיהום ברמה מאוד גבוהה ואמרו לי שאם הייתי טסה, הייתי מתה. אז נישואים הצעתי לה בארץ, אבל אנחנו עדיין מחכות להתחתן. אולי השנה".

אני לא חברה של תקוה גדעון, אבל יישרנו את ההדורים

כשלמדה להתמודד עם המחלה, ז'אן החליטה לחזור לעוד עונה של "גולסטאריות" - הפעם כדי להוכיח משהו לעצמה ולצופים בריאליטי של HOT. "בפעם הקודמת שהגעתי לתכנית, בעונה הראשונה, זה היה כדי למנף את עצמי", היא אומרת בכנות הישירה שיוצאת ממנה לכל אורך השיחה. "זה היה לפני המחלה, ורציתי שגם ילדים שלא נולדו בתקופה שלי יידעו עליי. הציעו לי תכניות ריאליטי אחרות, אבל זה התאים לי בול וזה אכן מינף אותי. ילדים התחילו להכיר אותי, היו קופצים עליי. אחרי שנה כבר חליתי ולא יכולתי לשחק, אז בעונה הזו רציתי להעביר מסר שאפשר להתגבר על כאב ולהצליח כנגד כל הסיכויים. אפילו התעלפתי בפרק הראשון. באחד הפרקים דיברתי על זה שאני על כדורים".

סילבי ז'אן (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

איך התמודדת עם הדרישות הפיזיות?
"היה קשה מאוד. הזרקתי כל שבוע, לקחתי את משככי הכאבים הכי חזקים שהיו. בסופו של דבר יצאתי ווינרית והראיתי שאפשר לנצח את המחלה בעזרת הראש".

בעונה הנוכחית היא נלחמה לא רק ב-AS. על המסך אפשר היה להבחין בעוינות גוברת בינה לבין תקוה  גדעון, עימות שהגיע עד לכדי קטטה ביניהן באחד מימי הצילומים.   

הכאבים עשו אותך עצבנית?
"בטח, אבל לא בגלל זה היו הריבים. אני בנאדם שאומר מה שהוא חושב ובמגרש אני משחקת חזק. יצאו עליי שאני אלימה, אבל כולן שם באו מדוגמנות, הן לא מכירות את העולם הזה שנלחמים בכל מחיר. ילדים שראו את זה אמרו לי שהם לא מבינים מה רצו ממני".

היום את בסדר עם כולן?
"אני לא חברה של תקוה, אבל אנחנו בסדר גמור, יישרנו את ההדורים. אני גם לא בנאדם שאוהב להתערבב, אבל כן התחברתי שם לטיילור (מלכוב – א.ג) ולנעמי הורביץ. אגב, טיילור גם נתנה גול רציני. חוץ ממני היא הייתה הכי טובה".

בעונה הראשונה את ויפעת נחשפתן כבנות זוג. זה היה מקרי?
"לא, אני החלטתי לנצל את התכנית כדי לצאת בתקשורת. כבר בגיל 28 הייתי במערכת יחסים עם אישה, ואז גם סיפרתי לאחים שלי. לפני כן הייתי עם גברים, אבל ידעתי מי אני. זה לא היה רשמי, אבל כולם דיברו על זה כי הייתי טום בוי. אמא שלי רמזה לי משהו לפני שנפטרה, קראה לי לסבית. לאבא שלי לא סיפרתי. אבל עד יפעת לא ממש התאהבתי באף אחת. פגשתי אותה כשהייתי בת 42 והיא האישה הראשונה שממש הרגשתי שאני אוהבת. שיש עתיד איתה, שהיא האחת".

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Silvi Jean (@silvijean_)

הן הכירו דרך תוכנית רדיו. אורלב היא נומרולוגית ויועצת אישית; ז'אן הגיעה אליה לטיפול כשהרגישה "שהחיים שלי מבולגנים". "לא ידעתי מי זאת", מספרת אורלב, "אבל היא ישר הייתה ילדה רעה, ממזרתה. איך שהיא הסתכלה עליי, לא יכולתי להפסיק לחשוב עליה". והפרט הזה משמעותי, מפני שעד למפגש הזה ניהלה אורלב חיים של סטרייטית. "הכי סטרייטית, בתיכון הייתי מלכת הבנים", היא אומרת. "אחר כך התחתנתי, הבאתי שלושה ילדים. את סילבי פגשתי זמן קצר אחרי שהתגרשתי, כבר התחלתי לתכנן דייטים עם גברים. אפילו בערב שהכרנו היה אמור להיות לי דייט, אבל מרגע שפגשתי אותה הרגשתי דופק מואץ. כשהתקשרתי לחברה וסיפרתי לה עליה היא ביקשה תמונה ואמרה לי, 'מה קרה לך, זאת סילבי ז'אן'. אבל אני, מה לי ולכדורגל. החברה אמרה לי, 'יש לה עיניים טובות, נראה לי התאהבת'. אמרתי 'מה פתאום, אני?'. עברתי מסע, לא רק עם עצמי אלא גם עם הילדים, המשפחה".

ועם סילבי?
"אחרי כמה פגישות שאלתי מה המצב בינינו והיא לקחה צעד אחורה. היא אמרה, 'נפגעתי בהמון מערכות יחסים, כל הבחורות שהייתי איתן בגדו בי, אז לא רציתי להיכנס לעוד אחת'".

סילבי ז'אן (צילום: אוהד רומנו, יחצ)
הפעם זה כדי להוכיח משהו. ז'אן ב"גולסטאריות 3"|צילום: אוהד רומנו, יחצ

אורלב מספרת שהדחייה עשתה אותה חולה פיזית, והיא מצדה החליטה להילחם: המשיכה לשמור על קשר עם ז'אן, שיקרה לה שהיא יוצאת עם גברים, אבל רק חיכתה לה עד ששברה אותה.

ואיך הילדים עם זה?
"הבת שלי לא דיברה איתי שנה. היא התביישה. הגדול אמר 'קול', קרא לי גזעית, אמר לי שהוא מאמין שאם האימא מאושרת אז הילדים מאושרים. הקטן - סילבי היא דמות אבהית עבורו, אבל גם הוא היה צריך להתמודד עם הקנטות בבית ספר. רבים לא מבינים את זה, 'מה לא טוב היה בבעלך שנהיית לסבית?'. אבל זה היה חיבור של נשמות".

בסוף אבא אמר לי שהוא אוהב אותי

סילבי ז'אן גדלה בשכונת רמת אפרים שבנתניה עם שלושה אחים, אבא קבלן ואמא שעבדה כסייעת לגננת. המצב הכלכלי היה סביר, אבל לא רחוק מהבית חיכו צרות. "גרנו בשכונה טובה, אבל מסביבנו ראינו הרבה אנשים שנפלו למקומות קשים - מסוממים, חסרי בית. אני שיחקתי כדורגל עם ילדים מרמת עמידר, טיפוסים מפוקפקים. כדורגל הציל לא מעט מהם מסמים. ככה זה, ספורט יכול להציל בני אדם".

ההורים שלה לא עודדו את הכדורגל. אבא שלה אמר ש'זה לא משחק לבנות'. "הייתי עושה את זה בשקט, מסתירה מההורים, אומרת להם שאני הולכת ללמוד עם חברים ובמקום זה הולכת ומשחקת חמש שעות. זה היה הדבר שהכי אהבתי, על הקירות בחדר שלי היו תמונות של עודד מכנס ומרדונה. הייתי משחקת עם האחים שלי, מנצחת את כל הבנים. כשהיו בוחרים שחקנים, אותי היו בוחרים ראשונה. פיזית הייתי חלשה מהבנים, אבל הייתי זריזה. אפילו שלום תקווה האגדי (כוכב מכבי נתניה בשנות ה-80 – א.ג) היה בא לראות אותי, ילדה בכיתה ה' שעושה בית ספר לנערים בוגרים. ולא למדתי בשום מקום, לא היה חוג שבנות יכלו להיות בו. כל מה שידעתי זה מדברים שראיתי בטלוויזיה".

סילבי ז'אן (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

בהיעדר מסגרת לשחק בה היא מצאה מקומות אחרים להתבטא בהם - שיחקה טניס, התחתרה באתלטיקה קלה, אפילו לקחה את אליפות ישראל בקפיצה לרוחק עד גיל 19. אבל הכדורגל המשיך לבעור בה. בגיל 22, אחרי שאמה נפטרה, החליטה לקחת את האהבה למשחק צעד קדימה. "ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא", היא אומרת. "היה מאמן בשם אלון שרייר שעזר לי לשלוח פקסים לכל אירופה, לבדוק אם מוכנים להזמין אותי למבחנים. לא הייתה לנו אפילו קלטת ביצועים שלי, כי לא שיחקתי באופן מקצועי, אבל איכשהו ענו לנו מקבוצת קולבוטן מנורבגיה, מדינה שהייתה אז מספר אחת בתחום. הם אמרו 'שתבוא, אבל אנחנו לא מממנים לה כלום'. אלון אמר 'בסדר' ובינתיים ארגן מצלמה וצילם אותי עושה הקפצות בשכונה, נוגחת כדורים שהוא מסר לי. במקום שער בעטתי בין שני עצים, במקום קונוסים שמנו אבנים. שלחנו את הקלטת ואחרי חודש הם חזרו אלינו, 'מוכנים לשלם לה גם כרטיס טיסה'".

איך זה גרם לך להרגיש?
"באותו רגע חשבתי, 'הם עוד לא ראו כלום'. עד הטיסה התאמנתי כמו ב'רוקי', רצתי ברחובות. כשהגעתי לשם קיבלו אותי שני ויקינגים ענקיים, הם היו המומים מכמה שאני קטנה. הרגשתי מהם זלזול, אבל הביאו אותי לקבוצה ביום של משחק נגד נבחרת נורבגיה. אמרתי להם שאני רוצה לשחק 'און דה טופ', לא ידעתי איך אומרים 'חלוצה' באנגלית. הכניסו אותי והבקעתי שלושה גולים. גם נכנסתי המון לנבדל, כי לא ידעתי ממש מה זה, אבל גולים נתתי והם היו המומים. הפכתי לשחקנית הכי דומיננטית בנורבגיה, חתמתי על חוזה של ארבע וחצי שנים".

תסכמי במשפט?
"תקופה מטורפת, קור אימים, מנטליות אחרת של אנשים. אבל הכדורגל היה אדיר, נכנסתי להיכל התהילה של השחקניות שלהם".

סילבי ז'אן (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

בגיל 26 הייתה ז'אן אמורה לחתום על חוזה חדש. גם אפשרות להתאזרח עמדה על הפרק, אבל אז הגיעה הודעה מהארץ: אביה חלה בסרטן. "מערכת היחסים שלנו לא הייתה טובה, בבית תמיד הייתה אלימות, צעקות, אבל הייתי חייבת להיות איתו", היא מסבירה את ההחלטה לעזוב הכל ולחזור לארץ. "הקושי איתו השאיר לי הרבה כאב. הוא אף פעם לא אמר לי 'אני אוהב אותך', 'אני מאמין בך'. גם כשהגעתי לנורבגיה זה לא עניין אותו. אפילו לשדה התעופה, בטיסה לשם, נסעתי לבד. היו תקופות שחשבתי שהוא לא רצה אותי. היו סיפורים שהוא ברח מבית החולים שכששמע שיצאה לו בת. ובכל זאת באתי להיות איתו, הייתי צריכה לסגור מעגל. המחלה ריככה אותו ובסוף הוא אמר לי שהוא אוהב אותי לפני שנפטר".

היו עושים ממני אלוהים אם הייתי גבר

אביה הוריש לז'אן ולאחיה את עסק הנדל"ן המשפחתי, אבל היא לא חשבה לרגע לעזוב את הכדורגל והצטרפה להפועל תל אביב. האישה הראשונה בישראל שקיבלה חוזה כמו של הגברים. "בהתחלה היה לי דאון, הגעתי מהטופ ופה היה משחק ילדים. אימונים לא אימונים, שחקניות לא ברמה. אבל עדיין נתתי את כל כולי וכמובן שהייתי מבקיעה המון גולים, הייתי כמה רמות מעל כל השאר. היו עושים הימורים לא חוקיים, 'כמה גולים סילבי תבקיע'".

עם הפועל תל אביב היא זכתה באליפות ובגביע המדינה. אחר כך לקחה את הקבוצה הכי חלשה בליגה, מכבי חולון, וחמש שנים ברציפות הובילה גם אותה לזכיות כפולות באליפות ובגביע. ב-2007 הודיעה על פרישה וכעבור שנתיים חזרה לשחק, הפעם באסא תל אביב. גם שם זכתה באליפות ואז פרשה סופית בגיל 39, כשבאמתחתה 29 גולים בנבחרת ישראל ותואר מלכת השערים של הנבחרת בכל הזמנים. "פרשתי כי מיציתי", היא אומרת. "אם הייתי גבר, היו עושים ממני אלוהים בגלל הרקורד של 1,010 שערים. אבל אנשים חשבו שזה כאילו פחות משמעותי כי הכנסתי גולים נגד נשים".

כדורגל הנשים בישראל הושבת החודש כי לא הועברו תקציבים לקבוצות. השביתה הסתיימה אמנם, אבל מעניין לשמוע איך את רואה את מצב הענף.
"הוא מאוד מוזנח, מאוד לא מפותח גם ברמת התשתית וגם מבחינת יחסי ציבור. היום אמא תפחד לשלוח את הילדה שלה לשחק כדורגל, כי 'מה זה אומר על הילדה שלי שהיא אוהבת ספורט של בנים? זה אומר שהילדה שלי לסבית?'. כדורגל נשים הוא ספורט הנשים הכי מצליח בעולם, אבל לא באמת נותנים לנו לפרוץ. גם הכדורגל של הגברים לא ממש מצליח, אבל אם היו משקיעים ככה בנשים, הייתה הצלחה".

סילבי ז'אן (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

בכל הכתבות על ההשבתה החודש צצו תגובות של "את מי זה מעניין".
"נכון, ואני לא רוצה שהתגובות האלו ינצחו. אני מאמינה שאם ייתנו את ההשקעה, הקהל יבוא".

את צופה בכדורגל נשים?
"במשחקים טובים".

כאוהד של הפועל כפר סבא, לפעמים אני חש שקבוצת כדורגל נשים תהיה טובה יותר מהקבוצה שלי.
"זה בטוח לא נכון, כל קבוצה בליגה הלאומית תנצח את נבחרת ישראל לנשים. אבל ההצדקה לספורט היא לא שיש שחקניות יותר טובות מגברים, ההצדקה היא כספורט לנשים. למה, סרינה וויליאמס יכולה לנצח את נובאק ג'וקוביץ'? פלורנס גריפית' ג'וינר הייתה יכולה לנצח את יוסיין בולט? הערך של כדורגל הנשים הוא בפני עצמו. יש כאלה שמעדיפים את האסתטיקה, את צורת המשחק, על הפיזיות של כדורגל הגברים".

מי אשם בחוסר העניין וביכולת הנמוכה בכדורגל הנשים אצלנו? הכנסת?
"תראה, צריך להודות, הדור שמשחק היום הוא פחות טוב ופחות כישרוני ממה שהיה בתקופתי. גם הדור של חיים רביבו ואייל ברקוביץ' היה יותר טוב מהדור של היום. אבל זה לא רק עניין של כישרון, הבנות היום לא מביאות קבלות. חלקן הולכות לחו"ל ולא נותנות גולים, אפילו שזה כבר לא כזה סיפור להגיע לחו"ל. סוכן טוב ואת משחקת באנגליה".


אז איפה הבעיה?
"אין הסברה וחינוך לספורט נשים. הרעיון של כמה צריך להשקיע ולמה בכלל להשקיע לא קיים לבנות בראש,  ובארץ הן גם לא מקבלות את המינימום מבחינת תנאים. שחקנית לא יכולה להיות מקצוענית, אין לה שכר קבוע. ותראה מה קורה במתקנים: קודם נותנים לכל הליגות של הבנים להתאמן ורק בסוף לבנות. אז שחקנית, גם אם היא יוצאת לחו"ל, מאיפה תגיע ההבנה שלה איך לשחק? אין לה אפילו מודל בארץ, שחקנית לעקוב אחריה. ובנוסף לכל, הדור העכשווי לא רוצה להשקיע. הרשתות החברתיות יותר מעניינות. בדור שלנו היינו פשוט משחקים כדורגל בכל רגע פנוי. היום שחקנית תגיע, תתאמן שעתיים וזה כל מה שהיא תיתן, אחר כך היא תחזור להתעסק בעצמה. אני רואה את הבנות שאני עובדת איתן, הן לא מספיק רעבות. אין מישהי שמבקשת עוד שעה אימון. אז זה שילוב: מצד אחד אין לאן לשאוף כי כדורגל הנשים בארץ נראה כמו שהוא נראה, מצד שני הן עצמן לא מתפוצצות על להיות שחקניות כדורגל. אין להן את הרצון הענק שהיה לי".

את חברה בוועדת כנסת שפועלת לקידום הספורט הנשי בישראל. איזו בשורה עשויה לבוא משם?
"אני מאמינה בכוח שלי. עכשיו, כשהאישה הכי טובה שהייתה פה בכדורגל נכנסת לוועדה בכנסת, השינוי סוף סוף יכול לקרות".

אם כבר מדברים על האישה הכי טובה בכדורגל, איך זה שאחרי כל השנים לא יצא מהענף עוד שם מוכר מלבד סילבי ז'אן?
"לא רוצה להישמע שחצנית, אבל יש רק אחת כמוני".

"גולסטאריות 3" משודרת ב-HOT ,HOT Real ו-HOT VOD

צילום: עופר חן | סטיילינג: ניתאי דניאל | איפור: טל נעמן | שיער: ניסים יצחקוב | בגדים: הלגה, אלדו