נועם בוהדנה זוכרת היטב את הרגע שבו חזתה בבית שלה בשדרות הופך לפירורי בטון וזכוכית. "בדיוק קנינו אותו, זה היה לפני שתים עשרה שנה, אבא שלי היה שם עם הפועלים ואנחנו גרנו בבית סמוך. הייתה אזעקה, רצנו לממ"ד, שמענו בום מטורף, יצאנו החוצה וראינו שכל הבית עשן והקסאם על החומה. ידעתי שאבא שלי שם, ומהפחד שאולי הוא נפגע התעקמה לי כל הלסת. במשך שבוע הסתובבתי ככה, עם פה מעוקם על הצד, לא יכולתי לדבר. הגוף שלי הגיב למה שראיתי".
ועד כמה זה חי בך היום?
"עד היום, גם כשאני בתל אביב ומישהו צועק או שיש רעש חזק, זה ישר מחזיר אותי לנקודה של 'אמאל'ה, איפה יש מקלט?'. חברים שלי צוחקים עליי, אומרים לי 'מה יש לך, יא מבוהלת'. אבל אני רגילה שאם אני שומעת משהו, אני אוטומטית רצה לממ"ד. אנשים משדרות פועלים באופן אוטומטי, אני לא יודעת איך להסביר את זה".
זה נקרא פוסט טראומה.
"כן. יש לי שלושה אחים, ובואי נגיד שביחס אליהם אני הכי פחות סובלת מהקסאמים. האחים שלי היו עד עכשיו בטיפולים במרכז חוסן, אחותי נפלה פעם בזמן אזעקת צבע אדום ופתחה את כל הפרצוף. נולדנו לזה. אף אחד לא יצליח להבין מה אנחנו חווים, את הפחד הזה, כל הזמן להיות מוכנים, כל פעם לחשב איפה המקלט ביחס לאיפה שאנחנו נמצאים. בזמן שיש מתיחות זה נורא, אבל עכשיו זו תקופה רגועה".
אז בשביל תושבי שדרות תקופת הקורונה היא "תקופה רגועה".
"בואי נגיד שהלמידה מהבית לא זרה עבור האחיות שלי. היו לנו תקופות של מלחמות או אזעקות בלילה, ואז היינו לומדים מהבית, עושים שיעורים מקוונים מהממ"ד. אני לבגרויות למדתי במקלט. הלמידה מרחוק היא לא דבר חדש לנו. נולדתי לזה".
לא מצטבר המון כעס כשגדלים ככה?
"ברור, לפעמים אני אומרת להורים שלי 'למה האחיות שלי צריכות לגדול במציאות כזו שגם כשאין מלחמה הן לא מוכנות לישון מחוץ לממ"ד?'. הרגש הזה גבר אצלי בטירונות. היו איתי שתי בנות מהעוטף והבנתי שכולנו חוות את אותו הדבר, את הפחד הזה על המשפחה שלנו, על החיים הלא צפויים האלה. זה משהו שהעצים בי עוד יותר את התחושה שהדבר הזה צריך להשתנות. האחיות שלי צריכות לגדול למציאות שהן לא מפחדות בה, שבה הן לא צריכות טיפולים פסיכולוגים בגלל קסאמים".
עוד רגע יש בחירות. אולי זה חלק מהפתרון, להחליף ממשלה.
"אני לא חושבת שזה מה שיכול לשנות. אלה חיים שהתרגלנו אליהם. אני עוד מעט בת 19, ו-19 שנה אני חיה ככה. אני רק מקווה שבמלחמה הבאה תהיה יותר מודעות לחיים שאנחנו חווים. ועדיין, כמה שלא אסתובב בתל אביב, וכל החברים שלי והחיים שלי פה - שדרות היא המקום שבו תמיד ארגיש בבית".
אז לא תעזבי את בית ההורים בשדרות לטובת מגורים במרכז?
"אני לא חושבת שאני בנויה לגור בעיר הגדולה. זה לא החיים שלי, אני אוהבת את המקום השקט שלי, את האנשים משדרות, אני אוהבת שסבתא שלי גרה לידי ושאם אני רעבה אני יכולה ללכת אליה. עם כל החסרונות, זה הבית שלי".
הרבה מאוד קנאה
החיים של בוהדנה היום קצת אחרים. ליבה אולי בשדרות, אך פניה לשלטי חוצות. את הדרמות של עיר הולדתה היא המירה בדרמות של מדורי הרכילות, שממש לפני שבוע דיווחו על קאמבק עם מי שהיה בן זוגה במשך שלוש שנים - גל אדם, אחיו של עומר אדם וזמר בפני עצמו. בוהדנה, כפי שתעיד במהלך שיחתנו, לא מתרגשת במיוחד מהייחוס של הבויפרנד. ככה זה, כנראה, כשמגיל 5 מסתובבים על סטים עם דודה שעונה לשם מירי בוהדנה ושמשמשת מנטורית בכל הקשור למקצוע, לפרסום, וגם לאדוות הרעילות שנלוות לפרקים לאור הזרקורים. "התגייסתי באוקטובר לפיקוד העורף, ובטירונות היה לי קשה מבחינת הבנות שם, שהסתכלו עלי בעין מאוד קנאית. כשהגעתי לבסיס המפקדת לקחה אותי לצד ואמרה לי 'אם את רוצה יש לך מקלחת לבד וחדר לבד'. לא הסכמתי לשום פריבילגיה, למרות שיותר כיף לא להתקלח עם עוד מאתיים בנות. רציתי להיות בדיוק כמו כולן. ועדיין, נתקלתי בהרבה קנאה, למשל כשהתלבשתי במקלחת ושמעתי שבנות אומרות 'ראיתן את נועם בוהדנה? איזו רזה היא' או 'בטח יש לה פה מלא פרוטקציות'. הרגשתי שאני בתוך סיוט, שאני מוקפת בבנות שרוצות להסתכל על הגוף שלי ולהגיד 'וואי איזה רזה, איכס'".
לא ענית להן?
"לא הוצאתי מילה, אני לא אחת כזו עם ביטחון, אני שקטה ובצד, לא רציתי למשוך אלי את תשומת הלב".
הקנאה הזו היא משהו שאת מכירה מהחיים?
"כן, חוויתי הרבה מאוד קנאה מבנות. מכיתה א' הייתי הילדה היפה בלי החברים שעוברת מלא חרמות. אני זוכרת שאמא שלי, שכשהייתי בכיתה א' הייתה כולה ילדה בת עשרים ושמונה, באה לבית הספר בוכה כי אין לילדה שלה חברות. לא הצלחתי להסתדר עם הבנות שם, הן היו מסתכלות עליי בתור הילדה עם העיניים הכחולות והבגדים היפים, וסבלתי מאוד. לא רציתי ללכת לבית הספר".
למה לא היו לך חברות? בגלל שדיגמנת?
"כן. אני מדגמנת מגיל נורא צעיר, וגם היה דיבור כזה של 'נועם בוהדנה אחיינית של מירי בוהדנה' כי בשדרות כולם מכירים אותה, היא חלק משדרות".
אבל באותה מידה העניינים הללו היו יכולים להפוך אותך למלכת הכיתה.
"יכול להיות שהביישנות שלי גרמה להן לקחת את זה לצד השני".
כמה שנים היית בודדה?
"זה התחיל בכיתה א', ובכיתה ה' חוויתי חרם. זה היה בזמן צוק איתן, חזרנו לבית הספר אחרי חודש בבית וגיליתי שאף אחת לא מדברת איתי. הן עשו שבועה שאף אחת לא מדברת עם נועם, בחיי".
ואיך התמודדת עם זה?
"היה לי מאוד מאוד קשה. לא באתי לבית הספר. שאלתי את מירי 'למה אני נראית ככה? למה התחלתי עם הדוגמנות?'. היא לקחה את זה מאוד קשה כי היא זו שהכניסה אותי לעולם הזה ולקחה אותי לאודישנים הראשונים. היה לה ממש קשה לשמוע שזה מה שאני חווה. אבל היא הייתה אומרת לי 'את מי שאת, זה לא משנה איך את נראית, זה לא משנה מאיזו משפחה את באה, את ילדה טובה ואין סיבה שאף אחת לא תרצה להיות חברה שלך'. באותה תקופה מירי בעצמה הייתה עדיין ילדה, הייתה על קו לונדון-ישראל עם בבו. אני זוכרת שהיא קנתה לי נעליים של ברברי, והייתי באה איתן לבית הספר. היו לי את הנעליים הכי יפות".
אני מניחה שגם זה יכול להחריג ילדה שגם ככה סובלת חברתית.
"בהתחלה נעלתי אותן כי זה נראה לי רגיל, אבל אז אמרתי לאמא שלי שאני לא מסכימה לנעול אותן יותר, רק בימי שישי, כי שמתי לב לאיך מסתכלים עליי". היא נעצרת לרגע, עיניה היפות־יפות מתמלאות דמעות; מתברר שגם 35 אלף עוקבים באינסטגרם ואלפי לייקים לכל תמונה עם מבט האוקיינוס שלה לא יכולים להעניק לילדה שישבה לבד בהפסקות חיבוק רטרואקטיבי. "בשדרות לא חיים כמו בתל אביב, שם אולי הגיוני שלכל ילדה יהיה ארון כזה", היא ממשיכה. "בשדרות, עם הבתים הקטנים והחמים, רואים מישהו שלובש מותגים ותופסים אותו כמישהו מתנשא, מנקר עיניים. זה מקום מאוד קטן, כולם מכירים את כולם, יש שם אנשים פשוטים שלא מעניין אותם להסתובב עם תיק של לואי ויטון".
הנה הכל קורה לי
שלא כמו בשדרות, בעולם הדוגמנות דווקא לא ממהרים להחרים ילדות, נערות או נשים בשל יופי חיצוני ואביזרים ממותגים. גם את העולם הזה בוהדנה חיה מגיל 5, גדלה לעיני המצלמות, פעם בגדי ילדים, פעם נעליים, פעם רשת גדולה, כשדודה מירי דוחפת ומכוונת ברקע. בגיל 10 היא לקחה פסק זמן ("ההורים אמרו לי 'בואי נעשה קאט', גם בגלל הקטע החברתי וגם כי הם הרגישו שאני לא בשלה מספיק נפשית לכל העולם הזה") ובגיל 14 חתמה חוזה אצל רוברטו. שנה לאחר מכן שודרגה לסוכנות R&R, סוכנות בת של רוברטו ורותם גור, שאחראית בין היתר לפריצתה המטאורית של סופיה מצ'טנר בזירת הדוגמנות הבינלאומית.
אחרי קמפיינים לחברת האופנה 'עדיקה', לשמלות הכלה של גליה להב ולמיקי בוגנים לו היא משמשת פרזנטורית, בוהדנה לא מכחישה: היא מכוונת לליגה של הגדולות. אילולא הקורונה יתכן שהיא כבר הייתה פרצוף מוכר גם מעבר לים. "במרץ שעבר טסתי ללונדון, צילמתי קמפיין והייתי במלא פגישות ואודישנים. הרגשתי שהנה, התחלתי להיכנס לתחום בחו"ל, שהכל קורה לי", היא משחזרת; "היה גם דיבור שאצלם קמפיין של אסוס, הם מאוד התלהבו ממני. בפנטזיה שלי כבר התחלתי לחיות על קו ישראל-לונדון. גם התקבלתי לסוכנות בארצות הברית, אבל אז התחילה הקורונה, חזרתי לארץ לבידוד וזהו, זה לא קרה".
התבאסת?
"אני מאמינה שמה ששלי יגיע בזמן הנכון. אני ילדה בת 19, יש לי עוד כמה שנים טובות לפני".
כמו מי את רוצה להיות?
"יש לי השראות מהסוכנות כמו סופיה (מצ'טנר), דורית (רבליס) שעשו דברים מטורפים, דברים שחלום שלי לעשות. אבל אשמח להיות גם כמו קנדל ג'נר".
כלומר תסתפקי בלהיות הדוגמנית הרווחית בעולם.
"בקטנה", היא צוחקת.
בזירה הבינלאומית הגבולות קצת יותר פרוצים. יש לך קווים אדומים?
"כרגע אני לא אצטלם בעירום. בגילי אני חושבת שזה לא מכבד. לא אותי, לא את אבא שלי שיראה את זה, לא את סבא שלי שיראה את זה. גם חולצה שקופה אני לא מסכימה. אם בצילומים פתאום רואים פטמה, לא מרגיש לי בנוח לעמוד ככה מול צלם. אני מאוד שומרת על הגוף שלי, אני חושבת שאני עדיין לא בגיל שאני יכולה לעשות מה שבא לי, למרות שאני בת תשע עשרה. אני משדרת משהו צנוע, משהו נורא קלאסי, נורא שלם".
את יודעת, קנדל כן עושה את הדברים האלה.
"בואי נגיד שאם אני אגיע מתישהו לרמה שאני פתאום אקבל קמפיינים ב'ויקטוריה'ס סיקרט', זה לא משהו שיעצור אותי. חוץ מזה יש לי פה, ואם אני לא מרגישה בנוח להצטלם במשהו אני לא אצטלם בו. לא משנה מי יעמוד מולי, אני אבוא ואגיד מה אני חושבת".
והיום, במבט לאחור, כמה קריירת הדוגמנות הזו התחילה מתוך רצון שלך? זה היה חלום שלך כילדה או שהמראה פלוס שם המשפחה שלך דחפו אותך לשם?
"אני חושבת שבהתחלה שם המשפחה, הדודה המפורסמת - זה מה שבאמת עזר לי, זה אולי פחות בא ממני. ומצד שני הייתי הולכת לאודישנים ויודעת שאלה החיים שאני רוצה לעצמי. מגיל ממש צעיר ידעתי את זה".
ומירי פתחה את הדלת.
"כן. היא הייתה הולכת איתי בין חנויות בעיר, אומרת 'תראי את האחיינית שלי איזו יפה, אולי תיקחי אותה לצילומים, אולי תעשי איתה משהו?' באמת ככה נפל עליי מזלי, ככה סגרתי את הקמפיין הראשון שלי ל'אירית'".
נשמע שהיא מאוד אוהבת אותך.
"מירי ואני זה חיבור שאף אחד לא יצליח להבין. היא הייתה בחדר הלידה, גזרה לי את חבל הטבור. אח שלה, אבא שלי, התעלף ברגע שיצאתי לאוויר העולם. גבר קלאסי. מירי סיפרה שהוא אמר 'עזבו אותי, אני לא רוצה לראות את זה'. אז מירי עמדה ליד אמא שלי ומשכה אותי החוצה, ראתה את כל הלידה. והיא מספרת שאיך שהיא ראתה אותי הייתי עם עיניים כחולות, אף קטן ושפתיים גדולות וורודות, ומאותו הרגע היא אמרה לי 'אין, אני לא עוזבת אותך'. אגב, ביום שנולדתי היא הכירה את בבו. ככה היא גם זוכרת את הזמן שהם ביחד".
"היא הרבה יותר מאשר אחות של אבא שלי", היא ממשיכה. "היא המודל לחיקוי שלי, אני מסתכלת על כל דבר שהיא עושה בהערצה, לומדת מההתנהלות שלה בחיים, בעבודה, בצניעות שלה, בחוכמה שלה. כילדה חשבתי שהיא פשוט בחורה יפה, לא הבנתי עד כמה היא מפורסמת. אבל כשהצטלמתי איתה לקמפיין והתחלתי ללכת איתה להשקות וראיתי שאנשים מצטלמים איתה ומעריצים אותה, אמרתי 'טוב, זה כנראה יותר רציני משחשבתי'".
יצא לך להיחשף כילדה גם לצדדים הפחות נעימים של אור הזרקורים?
"כן, כמו דברים שכתבו עליה. פעם עשו על שתינו כתבה, ומישהי כתבה בטוקבקים 'שלא תהפוך להיות כמו דודה שלה שהולכת לגברים מבוגרים רק בשביל כסף'. התגובה הזאת ממש נחרטה לי. שאלתי את אבא שלי 'למה כותבים את זה? מה הקטע?' ואבא שלי אמר 'נועם, את יודעת באיזה מקום דודה שלך נמצאת בחיים. היא מאוד מאושרת, מאוד טוב לה'. אבל אני לקחתי את זה קשה, נפגעתי בשמה. אני יודעת עם איזה בן אדם היא נמצאת ואיזו אהבה יש ביניהם, ולאהבה בעיניי אין גיל. אם זה מה שעושה לה טוב, וזה האבא של הילדים שלה, מי שמכם לשפוט אותה?".
ובספטמבר האחרון הם גם נישאו בחשאי.
"נכון, כל כך בחשאי שלא הוזמנתי".
באמת?
"אף אחד לא הוזמן. זה היה רק בבו, מירי, הילדים שלהם והרב. זה היה משהו נורא אינטימי. אנחנו קיבלנו סרטונים לקבוצה של המשפחה, עם הודעה של 'היי התחתנתי'".
ולא נעלבת? בכל זאת, אתן מאוד קרובות.
"הבנתי אותה. יש קורונה, ובגלל שבבו בקבוצת סיכון הם מאוד נשמרו. שתביני, יש לי חדר בבית שלהם בארסוף, כי אני עובדת הרבה ולא יכולה לעשות את הנסיעות כל פעם לשדרות, אז יש לי את הפינה שלי שם, את החדר שלי, את הבגדים שלי, הכל. אבל את החתונה הם עשו הכי אינטימי, מירי היא בחורה פשוטה וצנועה".
אז היא אותה מירי שהכרת משדרות, למרות שהיום היא חיה ברמת חיים אחרת לגמרי?
"היא מירי משדרות. למרות שהיא חיה עם עוזרים בבית, עם מבשלת, חיים שונים ממה שהיא חוותה בילדות, היא עדיין אותה בחורה פשוטה. בחורה שיכולה להרשות לעצמה ללבוש כל מותג שהיא אי פעם תרצה, אבל לא מחפשת את הניקור עיניים הזה. לא הצליחו להוציא את שדרות מאף אחת מאיתנו".
בלי מטוס פרטי
פתיחת המשק בשבוע שעבר התניעה מחדש לא רק את הקריירה של בוהדנה ג'וניור מעבר לים, אלא גם את מערכת היחסים הרומנטית עם גל אדם בן ה-19. השניים, שהכירו לפני שלוש שנים בהופעה של האח הגדול, הצליחו להחזיק מעמד בנפרד שישה חודשים שלמים, ובעקבות המשבר בוהדנה אף זכתה להתחמק מצלם פפראצי שניסה לחלץ ממנה את הסיבה לפרידה, בעודה יוצאת ממספרה בכיכר המדינה. "אני זוכרת שסימסתי למירי 'יש פפראצי, מה אני עושה?' והיא ענתה לי 'צאי בחיוך, תהיי חמודה, תגידי 'הכל בסדר, חג שמח, תני נשיקה ותמשיכי ללכת לאוטו'. ואז גם אמרתי לו שאנשים מתים פה מקורונה, שלאנשים אין כסף לאוכל, שאני לא מבינה למה מתעסקים בדברים לא חשובים ורודפים אחריי".
התחמקות אלגנטית. אז למה זה נגמר בזמנו?
"זה פשוט לא הסתדר, כל אחד היה במקום שלו ובחיים שלו".
אבל קראתי שטסת לבקר את משפחת אדם בנופש הארוך שלהם ביוון.
"היינו בחופשה משפחתית במיקונוס, זה קרה עוד לפני הפרידה. ואיזה מטוס פרטי? טסתי כמו כולם בטיסת קונקשן, חיכיתי עשר שעות. לא יכולים להוציא ממני את שדרות".
וכאחת שמאוד מחוברת לעיר שלה, מה את אומרת על ההחלטה של המשפחה לחגוג בניכר לאורך כל תקופת הסגרים שבאו על ישראל?
"אלה החיים שלהם, זה לא קשור אלי".
אבל זה קשור לבן הזוג שלך.
"כל אחד והבחירה שלו".
ומה הוביל לקאמבק?
"גל ואני לא סיימנו את הקשר בקטע רע או מחוסר אהבה. הייתה שם אהבה וחברות טובה ובסוף האהבה ניצחה. הבנו שהיינו צריכים את הזמן בנפרד, אבל שאנחנו צריכים להיות יחד".
ומי עשה את הצעד הראשון?
"אני לא רוצה שגל יהרוג אותי, אבל נראה לי שהוא", היא צוחקת. "אחרי הפרידה היינו בקשר ידידותי, וביום האהבה הוא שלח לי פרחים. אחר כך נפגשנו במסיבת יום ההולדת שלו, והחלטנו לתת לזה עוד צ'אנס. זו אהבה ראשונה, איך שראיתי אותו והוא ראה אותי היו לשנינו פרפרים".
כמו איזה שני משוגעים.
"זה בדיוק השיר שהייתי שמה ברקע כדי לתאר את הסיטואציה".
ועכשיו כשהמדינה יצאה מהסגר תוכלו לצאת לדייט.
"כן, כשאסיים את התקופה העמוסה שלי אנחנו נצא. אני מדגמנת בשבוע האופנה, מצלמת קמפיין למיקי בוגנים וקמפיין לשמלות כלה".
עכשיו אני אמורה לשאול אותך אם שמלת הכלה עושה לך חשק להתחתן, אבל עזבי, את צעירה.
"תמיד כשאני במדידות של שמלות כלה אני אומרת לסוכנת שלי 'איך בא לי להתחתן', זה תמיד מרגש אותי. בואי נגיד שכבר יש לי שמלת כלה חלומית בראש, אבל זה לא יקרה בשנים הקרובות. אני רוצה להיות אמא צעירה, אבל קודם אני רוצה לעשות קריירה".
צילום: שי פרנקו | סטיילינג: זוהר מאירי | איפור: אל אדידה | שיער: רן קריסי | ע' סטיילינג: עמית גואטה | הפקה: רותם פנחס